קבורה בחיים
קבורה בחיים (או קבורה צ'צ'נית) היא שיטת רצח ודרך להוצאה להורג. הנקבר צפוי למות מחנק (שאיפת עפר או לחץ משניק על בית החזה), או במקרים אחרים - מרעב, מצמא או מאובדן חום גוף באקלים קר או מחום יתר בתוך האדמה.
קבורה בחיים הייתה עונשן של הבתולות הווסטליות אשר הפרו את נדר ההתנזרות. במצרים העתיקה ובסין קברו יחד עם המלך את משרתיו, כדי שיוכלו לשרת אותו גם בעולם הבא.
הערבים בתקופה הקדם אסלאמית נהגו לקבור את בנותיהן בעודן חיות (וואד אל-בנאת), כשאלו היוו מעמסה כלכלית גדולה מידי.
במהלך מלחמת העולם השנייה נהגו הנאצים לקבור חיים עשרות ומאות גברים, נשים וטף, בהם יהודים. השיטה שימשה כאמצעי זול לרצח המוני, ואף כשעשוע עבור החיילים והיא התבצעה בדרך כלל בכפרים נידחים.
לעיתים קבורה בחיים היא תוצאה של טעות - הכרזה על אדם כמת בעוד הוא חי ומחוסר הכרה. במהלך המאה ה-18 חייבו מדינות מסוימות באירופה המתנת מספר ימים בטרם הבאתו של אדם מת לקבורה, כדי לוודא את מותו ולהבטיח שלא ייקבר חי. כמו כן, בחלק מהמדינות הותקנו פעמונים בבתי הקברות, וחוט היה נקשר אל ענבל הפעמון, ומגיע עד לידו של המת, והיה מוצב שומר לילה על מנת שבמקרה שהפעמון יצלצל, יזעיק השומר את אנשי העיר והם יחלצו את הנקבר. מכאן מגיעים הביטויים האנגליים saved by the bell ו- graveyard shift, שכן אם אדם אמנם היה נקבר חי אזי הציפייה הייתה שהוא יזיז את ידו ויגרום לפעמון לצלצל ולהציל את חייו. שנית, אותו אדם שהיה אמור להישאר ליד הקבר ולשמוע את הפעמון במקרה הצורך, עשה זאת לרוב במשך הלילה ולכן כיום משמרת לילה מכונה בסלנג באנגלית graveyard shift.
