סאדיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בהגדרה בסיסית, סאדיזם הוא התופעה בה בני אדם מסוימים מפיקים הנאה מגרימת סבל ממשי לזולת (אדם או בעל חיים). עם זאת, מונח זה עשוי לתאר שתי תופעות התנהגותיות השונות מאד מבחינה מוטיבציונית. תופעה אחת הנחשבת במיינסטרים של הסקסולוגיה המודרנית לפאראפיליה לגיטימית היא רומנטו-ארוטיקה בדסמית או משחקי "בדסמ" בהם אדם כביכול גורם סבל לאדם אחר (מזוכיסט) אם כי בדרך כלל קשרים או משחקים אלה נעשים מרצון שני הצדדים ובהסכמתם, ומטרתם צימוד והשגת הנאה הדדית, כך שלא מדובר בסאדיזם במובן הבסיסי או הפתולוגי של המונח.

תופעה שנייה שהמונח עשוי לתאר היא סאדיזם פתולוגי, והיא הנחשבת לשיקוף המדויק יותר של המונח ונוגעת לסאדיזם אמיתי הכרוך בדרך כלל בפסיכופתיה (נטייה קיצונית לחוסר אמפתיה מוחלט לזולת) ולפיכך, להבדיל מהתופעה הראשונה שתוארה לעיל, נוגעת להפקת תחושת הנאה מגרימת סבל ממשי (או לכל הפחות לתחושה כי נגרם סבל ממשי כזה) לקורבן שבשום מצב לא בחר לחוש אותו. קיימת מחלוקת בשאלה האם לסווג סאדיזם פתולוגי כזה כהפרעת אישיות (Sadistic personality disorder, ובקצרה SPD) אך בכל מקרה מתייחסים אליו כמסכן, באופן עקבי, את הפרט ו\או את סביבתו ולפיכך כדורש אבחנה, אנמנזה, וטיפול פסיכיאטרי. כאשר סאדיזם פתולוגי קשור גם בהפקת ריגוש מיני מגרימת סבל ממשי, הוא נחשב לפאראפיליה מסוג לא-לגיטימי ונקרא "הפרעת סאדיזם מיני" (Sexual sadism disorder). הסאדיזם הפתולוגי מעבר להיותו כרוך בדרך כלל בפסיכופתיה, נקשר לא אחת גם בהפרעת אישיות אנטי סוציאלית.

יש להבחין בין התנהגות (פרקטיקה) מינית סדיסטית לבין קווי אישיות סאדיסטיים הקיימים בהפרעות אישיות שונות, שיכולות להופיע גם בגיל צעיר אז הן עשויות להתבטא, בין היתר, בהתעללות בבעלי חיים‏[1].

היסטוריה של המונח[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג קרוי על-שמו של המרקיז דה סאד, אציל צרפתי שהתפרסם עקב העונג המיני שהפיק מאלימות ומגרימת כאבים לזולת, מהלקאות, בעיקר באזור איברי המין, וממראה של דם.

אף שנראה שהיו בהיסטוריה דמויות שהתעלו בסאדיזם שלהם על המרקיז דה-סאד, הרי תופעת הסאדיזם, בדומה למזוכיזם, קרויה על שם מי שנתן לה ביטוי ספרותי מוצלח. המרקיז דה-סאד הותיר תיעוד מלא של יחסי המין האלימים שקיים באמצעות כתביו, אותם כתב בעת היותו חבוש בבית הסוהר, ובערוב ימיו כאשר היה מאושפז בבית חולים לחולי נפש.

התנהגות משלימה לסאדיזם היא מזוכיזם (על שמו של לאופולד פון זאכר-מאזוך). זיגמונד פרויד שילב את שתי ההתנהגויות למונח אחד: סאדו-מזוכיזם.

דירוג הסאדיזם הפתולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסיכולוג אריך פרום מדרג את הסאדיזם לשלשה סוגים‏‏, מהקל אל הכבד‏[2]

1. שליטה בזולת וגרימה לו לתלות והפיכתו למכשיר ביד השולט בו.
2. ניצול ושימוש בזולת וגניבה ממנו, הן מבחינה פיזית וחומרית והן מבחינה רגשית ותבונית.
3. פגיעה מכוונת בזולת מתוך רצון לגרום לו סבל, או לחזות בסבלו, שיכול להיות גופני אך יכול לעתים רבות להיות גם נפשי כמו השפלה.

פרום מדגיש את התלות של הסאדיסט באדם שבו הוא שולט. משום שתחושת הכוח והקיום שלו נובעת בשל עצם שליטתו בזולתו ובלעדיה הוא ירגיש מרוקן, ממוטט ומיואש. סוגים של יחסים אלו לתפיסתו מצויים פעמים רבות ביחסים של מערכות נישואים ובין הורים לילדיהם. עוד הוא מעיר כי לעתים קרובות יחסים אלו מוסווים באהבה, בשפע טוב לב, ובדאגה לזולת. ונטיות אלו מקבלות התרצות (רציונליזציות) שונות. החל מהטיעון שהאדם השולט מאמין שהוא יודע מה טוב לאדם הנשלט יותר ממנו, או שהוא מאמין כי עשה רבות למען האדם הנשלט ולכן "מגיע" לו לשלוט, ועד לסוג התוקפני שבו האדם מונע מנקמה, ואף מטיעון של הגנה עצמית.‏‏‏[3].

סאדיזם בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סאדיזם בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות קיים שימוש ענף בסאדיזם, עד ימנו אנו. האזכורים הראשונים המרכזיים לסאדיזם, כאמור, הם בכתבי המרקיז דה-סאד ובספרו של ליאופולד פון זאכר-מאזוך.
עמוס עוז משתמש ביסודות סאדיסטיים בספרו קופסה שחורה. הגיבורה אילנה, בהתנהגותה המינית, מתוארת כזקוקה לסאדיזם, זקוקה למכות ואונס מצד בעלה כדי לספק את תאוותה המינית. הסופרת האמריקאית אן רייס, המוכרת בשל ספרה ראיון עם הערפד, כתבה את הטרילוגיה בעלת היסודות הסאדיסטיים "היפהפייה הנרדמת" תחת שם העט א.נ. ואת "היציאה מעדן" תחת שם העט אן רמפלינג.

סאדיזם בשירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם בשירה יש התייחסות ענפה לסאדיזם. סילביה פלאת' משתמשת לעתים בשיריה בתיאורים העלולים לרמוז על סאדיזם (למשל, בשירה "Daddy", בו היא מתארת השתוקקות למגף אכזרי של גרמני). הלהקה דפש מוד הוציאה ב-1984 את השיר "Master and a Servant". הזמרת ריהאנה הוציאה שיר בשם "S&M".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Kellert, Stephen R., and Alan R. Felthous. "Childhood cruelty toward animals among criminals and noncriminals." Cruelty to Animals and Interpersonal Violence: Readings in Research and Application, Lockwood R, Ascione FR (eds) (1998): 194-210.
  2. ^ ‏מנוס מחופש, הוצאת דביר, 1992, עמ' 101‏
  3. ^ ‏‏מנוס מחופש, הוצאת דביר, 1992, עמ' 102-103‏‏