קלאסיקת עשבי המרפא של שנונג
קלאסיקת עשבי המרפא של שֶׁנּוֹנְג (בסינית מסורתית: 神農本草經; בסינית מפושטת: 神农本草经; בפין-יין: Shénnóng Běncǎo Jīng) הוא ספר סיני על חקלאות וצמחי מרפא, המיוחס לשליט האגדי שֶׁנּוֹנְג, אשר חי באלף ה-3 לפנה"ס. חוקרים משערים כי למעשה מדובר באוסף של מסורות בעל-פה שנכתבו בין 300 לפנה"ס ל-200 לספירה.
תוכן
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכרך הראשון כלל 120 צמחים שאינם מסוכנים לאדם, שהוגדרו "ממריצים", כגון: פטריית הריישי ג'ינסנג, חוחובה, תפוז, קינמון וליקריץ.
הכרך השני הוקדש ל-120 צמחי מרפא, שנועדו לטיפול במחלות, אך יש בהן מידה של רעילות. בקטגוריה הזו נמצאים זנגביל, אדמונית ומלפפונים. הרכיבים המתוארים בכרך זה מוגדרים "אנושיים".
בכרך השלישי ישנם 125 ערכים לצמחים בעלי השפעה הרסנית ורעילות גבוהה, כגון ריבס, אפרסקים ועוד.
גרסאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הטקסט המקורי אבד בתקופות עתיקות, אך על פי רישומים בקטלוגים עתיקים היו בו שלושה כרכים ובהם 365 ערכים על תרופות.
בתקופת השושלות הדרומיות כתב טָאו חונְגְגִ'ינְג[1] פרשנות לספר, שהגדילה אותו ל-730 ערכים בשבעה כרכים, וכללה גם את הנספח "סיווג רישומי שמות התרופות"[2].
בתקופת שושלת צ'ינג, ביצע סוּן שִׂינְגְיֵן[3] ביקורת ואיסוף יסודיים בנוגע לטקסט, אשר הביאו ליצירת הגרסה המקובלת כיום של הספר. סוּן סבר כי לא מן הנמנע שמקורו של הספר אכן בימיהם של שֶׁנּוֹנְג והקיסר הצהוב, אך מאחר שלא היה כתב בזמנם, עבר הידע על התרופות בעל-פה במהלך הדורות תוך שהוא מקבל שיפורים ותוספות מידי מומחים שונים, וסופג השמטות, כך שהגרסה שהגיעה לימינו אינה גרסה עתיקה.
זיהוי היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב"תיעוד הספרות" שבספר הָאן[4] מתועדים שני טקסטים המקושרים לשֶׁנּוֹנְג ועשויים להיות למעשה "קלאסיקת עשבי המרפא של שֶׁנּוֹנְג": המאכלים האסורים של שֶׁנּוֹנְג והקיסר הצהוב[5] בשבעה כרכים תחת קטגוריית "קלאסיקות", ו"שֶׁנּוֹנְג" ב20 עמודים תחת הקטגוריה "חקלאות".
בָּאן גוּ מתקופת שושלת האן המזרחית הסביר כי "שֶׁנּוֹנְג" בעל 20 הדפים הוא טקסט מימי שש המדינות, שנכתב על ידי אוסף חכמים שחששו מהזנחת השליטים את ענייני החקלאות, ולכן ייחסו את הדברים לשֶׁנּוֹנְג, והטקסט שפורסם שם לפני תקופת האן המערבית אינו עוסק כלל בפירוט תרופות. לפיכך נראה כי "המאכלים האסורים של שֶׁנּוֹנְג והקיסר הצהוב" הוא המקור ל"קלאסיקת עשבי המרפא של שֶׁנּוֹנְג", אולם המקור והעיבוד כבר איבדו דמיון זה לזה.