חוחובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
חוחובה

חוחובה (Simmondsia chinensis) היא שיח שמוצאו ממדבריות סונורה ומוהאבי בדרום קליפורניה, אריזונה ואזורי מקסיקו השכנים להן.

גובהו של השיח מגיע ל-1-2 מטרים, עם עלווה צפופה. העלים מנוגדים ואובאליים, באורך 2-4 ס"מ וברוחב 1.5-3 ס"מ, מעובים בצבע אפור ירוק.

הפרחים קטנים, ירקרקים-צהבהבים וללא עלי כותרת. כל צמח הוא חד ביתי, משמע זכר או נקבה, אך קיימים הרמאפרודיטים נדירים ביותר. הפרי הוא דמוי בלוט באורך 1-2 ס"מ ומכיל זרע קשה חום כהה שתכולת השמן בו כ 54%.

גידול החוחובה ושימושיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זרע החוחובה

את החוחובה מגדלים להפקת השמן (המכונה "שמן חוחובה") מזרעיה. השמן מתייחד בכך שיש בו שרשרות ישרות ארוכות ביותר (C40-C46) של אסטר ללא טריגליצרידים, מה שהופך אותו דומה יותר בתכונותיו לשומן העור מאשר שמנים צמחיים אחרים, תכונה מועילה לשימוש קוסמטי. שמן חוחובה דומה בתכונותיו לשמן לווייתנים ומהווה תחליף לו.

השמן ניתן לזיקוק כך שהינו חסר ריח וצבע ועמיד לחימצון, במצב זה הוא משמש לרוב כחומר לחות בקרמים או שמן נושא לבישום. שמן חוחובה משמש גם לייצור ביודיזל, תוסף לדלק למכוניות ושמן סיכה של מכניקה עדינה, בגלל היותו חומר שימון המתפרק טבעית.

מגדלים חוחובה במספר אזורים מדבריים בעולם וביניהם ישראל, ארגנטינה, מקסיקו, פרו וארצות הברית. ישראל היא יצרנית שמן החוחובה הגדולה בעולם עם נתח שוק של 40% כשקיבוץ חצרים הוא המגדל והיצרן הגדול ביותר בישראל. רוב שטחי החוחובה בישראל, כ-3,000 דונם, נמצאים בנגב ומושקים בעזרת טפטפות תוך ניצול מים אפורים. מדינת ישראל נמצאת במקום השלישי בעולם בהפקת יבולי חוחובה, אחרי ארצות הברית וארגנטינה.

שמן חוחובה מופק מגרעיני הצמח בכבישה קרה. ערכו של שמן חוחובה גבוה פי ארבעה מזה של שמן זית, ולכן זכה לכינוי "הזהב הנוזלי".