שנונג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שנונג . ציור משנת 1503 לערך.

שֶׁנּוֹנְגסינית מסורתית: 神農; בסינית מפושטת: 神农; בפין-יין: shénnóng, "האיכר האלוהי" ), הידוע גם בתור "קיסר חמשת הדגנים", היה שליט אגדי של סין וגיבור תרבות. לעיתים נזכר שֶׁנּוֹנְג בין שלושת המלכים האגדיים משחר ההיסטוריה הסינית.

מסורתית הוא נחשב למי שלימד את העם הסיני לעסוק בחקלאות ומתוארך לאמצע האלף ה-3 לפנה"ס. ועם זאת, חפירות ארכאולוגיות של חורבות תרבויות פֵּילִיגָאנְג[1] וגְ'יָאחוּ[2] מעלות כי כבר בסביבות 7000-10000 לפנה"ס התקיימו חברות חקלאיות במישורי אגן הנהר הצהוב.

שֶׁנּוֹנְג נחשב למי שלימד את הסינים לא רק את דרכי החקלאות, אלא גם את השימוש בצמחי מרפא ואת הקדרות. בין ההמצאות המיוחסות לו ניתן למצוא את המעדר, המחרשה, הגרזן, חפירת בארות, השקיה חקלאית, שווקים חקלאיים חודשיים, לוח השנה החקלאי הסיני (ובמיוחד החלוקה ל24 פרקי זמן על פי השמש). הוא גם נחשב למי ששיפר את הבנת הטכניקות של בדיקת דופק, דיקור, ושימוש במוקסה, וייסד את טקסי הקציר. כל אלו הביאו אותו בפולקלור למעמד של אל פטרון של הרפואה והחקלאות.

השם שֶׁנּוֹנְג יכול להתייחס לא רק לדמות האגדית, אלא אף לבני שבטו.

בפולקלור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפולקלור הסיני נחשב לעיתים שֶׁנּוֹנְג לעיתים מאבותיו של צְ'ה יוּאוּ[3], או למי שמינה אותו לתפקיד שר. ובדומה לצְ'ה יוּאוּ אף הוא מתואר בתיאורים הפנטסטיים כבעל ראש שור, קרניים מחודדות, מצח מנחושת וגולגולת ברזל.[4].

בפולקלור אף מוזכר לעיתים שֶׁנּוֹנְג כעמיתו של הקיסר הצהוב אשר חלק איתו סודות על רפואה, אלכימיה, אלמוות והתמרת מתכות. זאת על אף שישנם מקורות המציגים אותו דווקא כמייסד שושלת קיסרי הלהט, אשר האחרון שבה, דורות רבים לאחר שֶׁנּוֹנְג, הוא שהסתפח אל מחנהו של הקיסר הצהוב. גם על פי הפרשנות של סְה-מָה גֶ'ן[5] מן המאה ה-8 לרשומות ההיסטוריון, נחשב שֶׁנּוֹנְג לאב משותף של העם הסיני (בני האן) ביחד עם הקיסר הצהוב, ומכאן מקורו של הביטוי המקובל גם כיום "צאצאי הלהט והצהוב"[6] לבני העם הסיני. שניהם, ביחד עם פֿוּ שִׂי גם נחשבים למי שהביאו להמצאת כלי המיתר הידוע בשם גוּצִ'ין.

על פי המסורת גילה שֶׁנּוֹנְג את סגולות המרפא ואת הרעילות של צמחים שונים על ידי שטעם את כולם בעצמו. ישנן אגדות המספרות אף כי מותו נגרם לאחר שבאחת הפעמים טעם את צמח הג'לסמיום (יסמין צהוב) שגרם לקרע במעיו לפני שהספיק לשתות תה עם נוגדן, או שהוא מת כתוצאה מהצטברות הרעלים של כל הצמחים שטעם. אגדות אלו מציגות אותו כמי שנתן את חייו למען האנושות, ולפיכך זכה להיחשב מלך הרפואה.[7] אגדות אחרות מספרות כי שֶׁנּוֹנְג היה רזה ופלג גופו המרכזי היה שקוף, כך שכשאכל צמח רעיל, ראה את איבריו הפנימיים משחירים, וכך יכל לזהות את ההשפעות של הצמחים השונים על גופו. במגילה א' של רשומות חיפוש הרוחות מסופר כי היה לו שוט פלאי בשם "השוט החום"[8], שבעת שהיה מצליף בצמחים היה חושף את טבעם ורעילותם.

שֶׁנּוֹנְג נחשב גם למי שגילה את התה, שנחשב לבעל סגולות ריפוי כנגד שבעים עשבים. על פי המסורת, שֶׁנּוֹנְג טעם לראשונה תה בשנת 2437 לפנה"ס, לאחר שעלי תה שעפו מזרד בוער נחתו בקדירה בה הרתיח מים.[9]

בפולחן שֶׁנּוֹנְג מקובל להקריב חזירים וכבשים, בעוד בקר אינו נחשב מתאים לקורבן. ביום הולדתו, הנערך על פי המסורת ב-26 באפריל, יש המגישים קטורת ומדליקים זיקוקים, בעיקר כאשר מופיע פסלו. תחת שמות שונים הוא גם משמש האל הפטרון של האיכרים, סוחרי האורז, והמרפאים הסיניים המסורתיים. ישנם בסין מקדשים ומקומות פולחן רבים המוקדשים לו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריה הסינית אינה מתועדת במקורות ראשוניים קודם למאה ה13 לפנה"ס, כך שהמקורות המספרים על שֶׁנּוֹנְג כולם מאוחרים במאות ואלפי שנים מזמנו, אם בכלל היה דמות היסטורית. יזכורים שלו החלו להופיע רק בתקופת המדינות הלוחמות.[10]

ועם זאת, שֶׁנּוֹנְג ובני עמו מתועדים היטב בספרות ההיסטורית הסינית העוסקת בשחר התרבות הסינית, ואין ספק לגבי חשיבותם במיתולוגיה ובפולקלור.

הקושי העיקרי לגבי האזכורים ההיסטוריים של שֶׁנּוֹנְג, הוא בזיהוי הלא אחיד שלו עם קיסר הלהט. לא ברור אם שֶׁנּוֹנְג היה קיסר הלהט הראשון בשושלת קיסרי הלהט, האם היה היחיד, אם בכלל לא היה קשור לקיסר הלהט, או אם היה אב קדמון של מי שייקרא לימים קיסר הלהט. עקב זאת קשה גם למקם אותו היסטורית מיחס לקיסר הצהוב המו הוא מוזכר פעמים רבות בנשימה אחת: קיסר הלהט מוגדר לא פעם כבן זמנו של הקיסר הצהוב, ומצד שני, יש מקורות שדווקא טוענים כי שֶׁנּוֹנְג היה אב קדמון גם של הקיסר הצהוב וגם של קיסר הלהט, ובשבטים של שניהם האבות הקדמונים של כל העם הסיני.

בכל מקרה, כאשר ניצח הקיסר הצהוב את שבטו של קיסר הלהט, נעשה הקיסר הצהוב לשליט הכולל, ושבטו של קיסר הלהט נטמע בחלקו בשבטו של הקיסר הצהוב, ובחלקו ברח לאזור מישורי אגן הנהר הצהוב. באותו אזור מתועד מאוחר יותר שבטו של צְ'ה יוּאוּ, אף הוא צאצא של שֶׁנּוֹנְג.

כאשר הובס גם צְ'ה יוּאוּ על ידי הקיסר הצהוב (אם כי ישנם מקורות שרואים בצְ'ה יוּאוּ עצמו אותו קיסר להט אחרון שתואר לפני כן, ולפיכך מבחינתם לא מדובר בשני קרבות שונים), נטמעו גם חלקים משארית שבט זה בשבטו של הקיסר הצהוב, ואחרים ברחו דרומה ומערבה. אלו הם אבותיהם של בני המְיָאו החיים במחוזות חוּבֵּיי, חוּנְאָן וגְווֵיְג'וֹאוּ, ורואים בעצמם צאצאיו של צְ'ה יוּאוּ. הסימן הסיני ל"מְיָאו" אף מציג צמחים צומחים משדה, ומרמז על שיוכם לאבות קדמונים שעסקו בחקלאות.

הריחוק בין אותם פליטי שבטו של צְ'ה יוּאוּ לבין אלו שנטמעו בשבטו של הקיסר הצהוב, הביא עם הדורות לשוני תרבותי ביניהם עד שלא נחשבו כבר יותר בני אותו עם.

דמויות היסטוריות שנחשבות צאצאי שֶׁנּוֹנְג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סְה-מָה צְ'ייֵן מציין ברשומות ההיסטוריון כי השליטים ששלטו מיד אחרי הקיסר הצהוב השתייכו לעמו של שֶׁנּוֹנְג. בהקדמה לרשומות ההיסטוריון שנכתבה על ידי סְה-מָה גֶ'ן נכתב כי טעם צמחים, החל לעשות תרופות, שם משפחתו היה גְ'יָאנְג[17], ומצוינים שם גם יורשיו.

שֶׁנּוֹנְג מוזכר גם בחְווָאיְ נָאן דְזְה[18] כמי שעד זמנו היו האנשים חולניים, רעבים ושרויים במחסור, והוא לימד אותם את דרכי החקלאות שחקר בעצמו תוך שהוא צורך מאות צמחים, כולל שבעים רעלים ביום אחד. גם "שורש היוחסין"[19] מציין כי שֶׁנּוֹנְג רקח תרופות וסייע לאנשים.

בשִׂיצְה גְ'ווָאן מתוך פרשנויות היִי גְ'ווָאן[20] על הקלאסיקה של התמורות, מופיע שֶׁנּוֹנְג כמי שעל לשלטון לאחר נפילת בית פֿוּ שִׂי, המציא מחרשה מעוקלת ומגרפת עץ, לימד את חוכמת החקלאות לאנשים וייסד שוק בצהרי היום.

במכלול דברי הטעם מן הנמר הלבן מסופר כי בימי קדם היו בני האדם אוכלים את בשרם של ציפורים ובהמות, אך בימיו של שֶׁנּוֹנְג כבר רבו בני האדם והבשר לא הספיק, ולכן לימד אותם שֶׁנּוֹנְג את דרכי החקלאות על בסיס עונות השנה.[21]

המקראות הקיסריות של עידן טָאיְפִּינְג מצטטות מתוך "ספר ג'וֹאוּ": "שֶׁנּוֹנְג חרש ועשה כדים".

באביבים והסתוים של מר לוּ' מוזכרת אלימות בהקשר לעלייתו של בית שֶׁנּוֹנְג לשלטון, ומצוין גם שהם החזיקו בעמדת כוח במשך שבעה עשר דורות.[22]

קלאסיקת עשבי המרפא של שֶׁנּוֹנְג[23] היא ספר על חקלאות ועל צמחי מרפא אשר מיוחס לשֶׁנּוֹנְג, ושנחשב לספר הרפואות הקדום ביותר בסין. החוקרים טוענים כי מדובר למעשה באוסף של מסורות בעל-פה שנכתבו בין השנים 300 לפנה"ס-200 לספירה.

שיוך גאוגרפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שֶׁנּוֹנְג מקושר למספר מיקומים גאוגרפיים. אחד מהם הוא שֶׁנּוֹנְגְגְ'יָה במחוז חוּבֵּיי, שם ישנה אגדה כי סולם ראטאן בעזרתו טיפס על רכס הרים מקומי הפך ליער רחב ידיים, ממנו זורם נחל שֶׁנּוֹנְג אל נהר היאנגצה.

הר לְיֵה[24], סמוך לעיירה לִישָׁאן[25] במחוז חוּבֵּיי, נחשב למקום מוצאו של שֶׁנּוֹנְג. יש שם מערה ובתוכה ישנם שולחן אבן, שרפרף אבן, ספל אבן, ספסל אבן וכיוצא באלו. על פי האגדה אלו היו הכלים ששימשו את שֶׁנּוֹנְג, ושם בנוי "משכנו הישן של שֶׁנּוֹנְג" אשר בו שני מתחמים: חדר לאכסון דגנים, וחדר המגורים. באותו הר נמצאים גם באר שֶׁנּוֹנְג, מצפה שֶׁנּוֹנְג, מצבת אבן לכבוד "האדון שֶׁנּוֹנְג, קיסר הלהט", מקדש קיסר הלהט ומתחמים נוספים. בדרום ההר הוקם "בית התה של שֶׁנּוֹנְג".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שנונג בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 裴李岗文化
  2. ^ 贾湖文化
  3. ^ 蚩尤
  4. ^ Christie, Anthony (1968). Chinese Mythology. Feltham: Hamlyn Publishing. ISBN 0-600-00637-9. עמ' 90.
  5. ^ 司馬貞
  6. ^ 炎黃子孫
  7. ^ Yang, Lihui, et al. (2005). Handbook of Chinese Mythology. New York: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-533263-6 עמ' 195
  8. ^ 赭鞭
  9. ^ Jane Reynolds, Phil Gates, Gaden Robinson (1994). 365 Days of Nature and Discovery. New York: Harry N. Adams. p. 44. ISBN 0-8109-3876-6.
  10. ^ 中央民族大学. 中央民族大学学报: 哲学社会科学版. Zhong yang min zu da xue xue bao bian ji bu. 2006: 123 [19 January 2013]. עמ' 123.
  11. ^ 嫘祖
  12. ^ 驩兜
  13. ^ 尚书·舜典
  14. ^ Kaplan, Edward Harold (1970). Yueh Fei and the founding of the Southern Sung (PHD THESIS). University of Iowa. OCLC 63868015
  15. ^ Lạc Long Quân
  16. ^ 《大越史記外紀全書卷之一·涇陽王》內閣官板,Lê Văn Hưu, Phan Phu Tiên, Ngô Sĩ Liên... soạn thảo (1272 - 1697).Viện Khoa Học Xã Hội Việt Nam dịch (1985 - 1992).Nhà xuất bản Khoa Học Xã Hội (Hà Nội) ấn hành (1993)
  17. ^
  18. ^ 淮南子
  19. ^ 世本
  20. ^ 繫辭下傳 פרק 2
  21. ^ מגילה א' בערך 號
  22. ^ שבעה עשר הדורות מוזכרים ב 呂氏春秋 בחלק 審分覽 פרק 慎勢. לא ברור היכן איתר wu את האלימות שהוא מציין בספרו, Wu, K. C. (1982). The Chinese Heritage. New York: Crown Publishers. ISBN 0-517-54475-X.
  23. ^ 神农本草经
  24. ^ 烈山
  25. ^ 厉山镇