רוזה בונר
_-_Google_Art_Project.jpg) | |
| לידה |
16 במרץ 1822 בורדו, ז'ירונד, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
25 במאי 1899 (בגיל 77) טומרי, מחוז סן-א-מארן, צרפת (הרפובליקה הצרפתית השלישית) |
| שם לידה |
Marie-Rosalie Bonheur Juana Maria Maribel |
| מקום קבורה |
פר לשז |
| תקופת הפעילות |
1835–1899 (כ־64 שנים) |
| זרם באמנות |
נטורליזם, ריאליזם |
| השפעה מ |
Raymond Bonheur |
| יצירות ידועות |
Ploughing in the Nivernais, Ten Studies of a Ram, שבאל גרי או ור, The Horse Fair |
| פרסים והוקרה |
קצין בלגיון הכבוד Cross of Merit for Art and Science (Saxe-Coburg and Gotha) (1885) Knight of the Order of Saint James of the Sword (1890) מסדר לאופולד (1880) Order of Saint Charles (1865) מסדר איזבלה הקתולית (1880) Officer of the Order of Saint James of the Sword (1894) |
| בן או בת זוג |
Nathalie Micas אנה קלומפק |
| חתימה |
 |
  | |
רוזה בונר (בצרפתית: Rosa Bonheur; 16 במרץ 1822 – 25 במאי 1899) הייתה אמנית צרפתייה, שהתמקדה בציור בעלי חיים, אך הייתה גם פסלת בסגנון ריאליסטי. בונר נחשבת לציירת המפורסמת ביותר במאה ה-19.[1]
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכשרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוזה בונר נולדה ב־16 במרץ 1822 בבורדו, הילדה הבכורה במשפחת אמנים.[2] אמה, סופי בונר, הייתה מורה לפסנתר שנפטרה כשרוזה בונר הייתה בת אחת עשרה. אביה, אוסקר-רֶמון בונר, היה צייר נוף ודיוקנאות שעודד את כשרונותיה האמנותיים של בתו.[3] אף על פי שמוצאם היה יהודי,[4] משפחת בונר דבקה בסן-סימוניזם, כת נוצרית-סוציאליסטית שקידמה את חינוך הנשים לצד גברים. אחיה של רוזה בונר כללו את ציירי בעלי החיים אוגוסט בונר וז'ולייט בונר וכן את פסל החיות איזידור ז'ול בונר.
פרנסיס גולטון השתמש במשפחתם כדוגמה ל"גאונות תורשתית" במאמרו משנת 1869 באותה כותרת.
רוזה בונר עברה לפריז בשנת 1828, בגיל שש עם אמה ואחיה, לאחר שאביה הקדים אותם כדי להשיג מגורים והכנסה. על פי דוחות משפחתיים, היא הייתה ילדה סוערת והתקשתה ללמוד לקרוא, אם כי היא הייתה משרטטת שעות בעיפרון ונייר עוד לפני שלמדה לדבר. אמה לימדה אותה לקרוא ולכתוב וביקשה ממנה לבחור ולצייר חיה שונה לכל אות באלף-בית. האמנית אמרה שבזכות אמה, היא פיתחה את אהבתה לצייר בעלי חיים בשיעורי הקריאה עם אמה.
בבית הספר היא לעיתים קרובות הפריעה, וגורשה מספר רב של פעמים ממנו. לאחר שעשתה חניכות כושלת אצל תופרת בגיל שתים עשרה, אביה התחיל להכשירה כציירת. אביה הרשה לה להמשיך להתעניין בציור בעלי חיים על ידי הבאת בעלי חיים לסטודיו של המשפחה.[5]
בעקבות תוכנית הלימודים המסורתית בבתי הספר לאמנות באותה תקופה, החלה בונר את הכשרתה בהעתקת תמונות מספרי ציור ורישום מודלים. עם התקדמות האימונים שלה, ערכה מחקרים על בעלי חיים מבויתים, כולל סוסים, כבשים, פרות, עזים, ארנבים ובעלי חיים אחרים בשדות המרעה סביב פריז - ובשטחי הבר והטבע כמו באזור יער בולון. בגיל ארבע עשרה החלה להעתיק ציורים במוזיאון הלובר. בין הציירים החביבים עליה היו ניקולאס פוסין ופטר פאול רובנס, אך היא גם העתיקה את ציוריהם של פאולוס פוטר, פרנס פורבוס הצעיר, לואי ליאופולד רוברט, סלווטורה רוזה וקרל דוז'ארדן.[6]
היא למדה אנטומיה של בעלי חיים בבתי המטבחיים של פריז ובמכון הלאומי לוטרינריה בפריז.[7] שם הכינה מחקרים פרטניים שלימים השתמשה בהם לציוריה ופסליה. במהלך תקופה זו היא התיידדה עם האנטומיסטים והזואולוגים ההשוואתיים אטיין ז'ופרואה סנט-אילר ואיזידור ז'ופרואה סנט-אילר.
הצלחה ראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבודה לממשלת צרפת הובילה להצלחתה הגדולה הראשונה של רוזה בונר, הציור "חריש בניברנאי", שהוצג בשנת 1849 וכעת במוזיאון ד'אורסה בפריס. עבודתה המפורסמת ביותר, "יריד הסוסים" הושלמה בשנת 1855 ציור גדול בגובה של 3 מטרים ברוחב של חמישה מטר.[8][9] הציור מתאר את שוק הסוסים שנערך בפריז, בשדרות דה להופיטל, סמוך לבית החולים פיטי-סלפטייר, שנראה ברקע הציור. קיימת גרסה קטנה בגלריה הלאומית בלונדון. עבודה זו הובילה לתהילה והכרה בינלאומית. באותה שנה נסעה לסקוטלנד ופגשה בדרך את המלכה ויקטוריה, שהעריצה את עבודתה של בונר. בסקוטלנד היא השלימה רישומים ליצירות מאוחרות יותר הכוללות את "הרועה בהיילנד", שהושלמה בשנת 1859, ו"פשיטה סקוטית", שהושלמה בשנת 1860. ציורים אלה תארו את דרך חיים בדרום הרמה הסקוטית שנעלמו מאה שנה קודם, והייתה להם זיקה לוויקטוריאניות.
בונר הציגה את עבודותיה בארמון האמנויות ובניין האישה בתערוכה הקולומביאנית העולמית בשנת 1893 בשיקגו, אילינוי. אף על פי שהייתה פופולרית יותר באנגליה מאשר בצרפת מולדתה, היא עוטרה באות הלגיון הכבוד הצרפתי על ידי הקיסרית, אשתו של נפוליאון השלישי, בשנת 1865 והועלתה לדרגת קצין במסדר בשנת 1894. היא הייתה האמנית הראשונה שזכתה בפרס זה.
פטרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
את בונר ייצג סוחר האמנות ארנסט גמבארט (1814–1902). בשנת 1855 הוא הביא את רוזה בונר לממלכה המאוחדת, הוא רכש את זכויות המכירה של עבודתה. תחריטים רבים מיצירתה של בונר נוצרו מרפרודוקציות שנעשו על ידי צ'ארלס ג'ורג' לואיס (1808-1880), אחד החרטים הטובים ביותר.
.jpg)
בשנת 1859 ההצלחה שלה אפשרה לה לעבור ל"שאטו דה בי" ליד פונטנבלו, לא הרחק מפריז, שם התגוררה עד סוף ימיה. הבית משמש כמוזיאון המוקדש לה.
חיים אישיים ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
נשים קיבלו חינוך שטחי כאמניות עוד בימיה של בונר, וכשהפכה לאמנית כל כך מצליחה היא סייעה לפתוח דלתות לנשים אומניות שבאו אחריה. ניתן לראות בבונר "האישה החדשה" של המאה ה-19. היא הייתה ידועה בלבוש בגדי גברים, אך היא ייחסה את בחירתם למעשית בגלל עבודתה עם בעלי חיים.
בחייה הרומנטיים היא הייתה לסבית באופן גלוי למדי. היא התגוררה עם בת זוגה הראשונה, נטאלי מיקאס, למעלה מ-40 שנה עד מותה של מיקאס, ובהמשך החלה מערכת יחסים עם הציירת האמריקאית אנה קלומפק .[10] בתקופה שבה המין הלסבי - ובמיוחד הטראבדיזם - נחשב כחטא, דעותיה והתנהגותה של רוזה בונר ביחס לחייה האישיים הייתה פורצת דרך.[11] בעולם שבו ביטוי מגדרי היה שולט, רוזה בונר פרצה גבולות בכך שהחליטה ללבוש מכנסיים, חולצות ועניבות. היא לא עשתה זאת מכיוון שהיא רצתה להיות גבר, אם כי מדי פעם התייחסה לעצמה כנכד או אח כשדיברה על משפחתה. במקום זאת, בונר הזדהתה עם הכוח והחופש השמורים לגברים. לבישת בגדי גברים העניקה לבונר תחושת זהות בכך שהם מאפשרים לה להראות בגלוי שהיא מסרבת להתאים עצמה למבנה הבינארי המגדרי. הביגוד הגברי גם שידר את המיניות שלה בתקופה בה הסטראוטיפ הלסבי כלל נשים שגזרו את שיערן, לבשו מכנסיים ועישנו. רוזה בונר עשתה את שלושתם. בונר מעולם לא אמרה במפורש שהיא לסבית, אך אורח חייה והאופן בו דיברה על בנות זוגה מרמז על כך. בונר, בזמן שנהנתה מפעילויות ששמורות בדרך כלל לגברים (כמו צייד ועישון), ראתה את נשיותה כמשהו עדיף על כל מה שגבר יכול להציע לה. היא ראתה את הגברים כטיפשים וציינה שהזכרים היחידים שנתנה להם תשומת לב, הם הפרים שציירה.
היא החליטה שהיא תישען רק על עצמה ועל בת זוגה הנשית. היו לה בנות זוג שהתמקדו בחיי הבית, בזמן שהיא לקחה על עצמה את התפקיד של המפרנס על ידי העיסוק בציור שלה. מורשתה של בונר סללה את הדרך עבור אמניות לסביות שלא העדיפו את החברה שסביבן.
בונר נפטרה ב־25 במאי 1899, בגיל 77, בצרפת.
היא נקברה ליד נטאלי מיקאס (1824 - 24 ביוני 1889), בת לווייתה לכל החיים, בבית הקברות פר לשז בפריז.
בת זוגה המאוחרת אנה קלומפק הייתה היורשת היחידה של בונר. לאחר מותה נקברה ליד מיקאס ובונר באותו בית קברות.
רבים מציוריה, שלא הוצגו בעבר בפומבי, נמכרו במכירה פומבית בפריז בשנת 1900. אחת העבודות שלה, "מלכי היער", נמכרה במכירה פומבית בשנת 2008 תמורת קצת יותר מ-200,000 דולרים.
יחד עם ציירים ריאליסטים אחרים של המאה ה-19, ציוריה יצאו מהאופנה, ובשנת 1978 תיאר מבקר את הציור "החריש בניברנאי" כנשכח לחלוטין.
באותה שנה הציור הזה היה חלק מסדרת ציורים שנשלחה לסין על ידי ממשלת צרפת לתערוכה בכותרת "הנוף הצרפתי והאיכרים - 1820-1905".
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רוזה בונר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- רוזה בונר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Musée d'Orsay: Rosa Bonheur Labourage nivernais, www.musee-orsay.fr
- ^ Rosa Bonheur | French painter, Encyclopedia Britannica (באנגלית)
- ^ "Bonheur, (Marie-)Rosa"(הקישור אינו פעיל)
- ^ lawrencebush, May 25: The Realism of Rosa Bonheur, Jewish Currents, 25 במאי 2016
- ^ Gaze, Delia, ed. (1997). Dictionary of Women Artists. I. London and Chicago: Fitzroy Dearborn Publishers. pp. 288–291
- ^ Albert Boime, The Case of Rosa Bonheur: Why Should a Woman Want to Be More Like a Man?, Art History 4, 1981, עמ' 384–409 doi: 10.1111/j.1467-8365.1981.tb00733.x
- ^ Rosa Bonheur, web.archive.org, 18 במרץ 2006
- ^ Rosa Bonheur, The Horse Fair, Metropolitan Museum of Art, www.metmuseum.org
- ^ Rosa Bonheur, web.archive.org, 25 ביוני 2007
- ^ Blume, Mary; Tribune, International Herald (1997-10-04). "The Rise and Fall of Rosa Bonheur". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2020-07-24.
- ^ Encyclopedia of Lesbian and Gay Histories and Cultures: An Encyclopedia. Gay histories and cultures. Vol. 2. Taylor & Francis. 2000