הצגת המקור של הדף "רצח פרנץ פרדיננד"

{{פיגוע טרור
|תמונה=קובץ:DC-1914-27-d-Sarajevo-cropped.jpg
|כיתוב=[[גברילו פרינציפ]] יורה ב[[סופיה, דוכסית הוהנברג|סופיה]] ו[[פרנץ פרדיננד]]: ציור מאת [[אקילה בלטראמה]] {{אנ|Achille Beltrame}} שהופיע בעמוד השער של העיתון ה[[איטלקי]] ''Domenica del Corriere'' ב-12 ביולי 1914
|תאריך=[[28 ביוני]] [[1914]]
|מקום=[[סרייבו]], [[השלטון האוסטרו-הונגרי בבוסניה והרצגובינה|בוסניה והרצגובינה]]
|סוג=[[התנקשות פוליטית]]
|נשק=[[רימון יד|רימוני יד]], אקדחי [[רובה בראונינג אוטומטי|בראונינג]] אוטומטיים דגם [[1910]]
|הרוגים=2
|פצועים=16-20
|מספר מפגעים=3
}}
ב-[[28 ביוני]] [[1914]] [[רצח פוליטי|נרצחו]] ביריות בעיר [[סרייבו]], בירת [[בוסניה והרצגובינה]] שתחת שלטון [[האימפריה האוסטרו-הונגרית|אוסטרו-הונגריה]], [[יורש עצר|יורש העצר]] האוסטרו-הונגרי ה[[ארכידוכס]] [[פרנץ פרדיננד]] ואשתו [[סופיה, דוכסית הוהנברג]]. הרוצח, [[גברילו פרינציפ|גַברילוֹ פּרינציפּ]], [[בוסנים סרבים|בוסני סרבי]] {{אנ|Serbs of Bosnia and Herzegovina}}, אחד מחבורה של שבעה בוסנים ו[[סרבים]], היה חבר התנועה המהפכנית "[[בוסניה הצעירה]]". התנועה שמה לה למטרה לשחרר את קבוצת העמים דוברי [[שפות סלאביות דרומיות|השפות הסלאביות הדרומיות]] ב[[בלקן]] משליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית ולאחדם במסגרת ישות פוליטית חדשה, שתיקרא "[[יוגוסלביה]]". הרצח, שקיבל את הכינוי "הירייה שנשמעה ברחבי העולם", הניע [[משבר יולי|שרשרת אירועים]] שהביאו לפרוץ [[מלחמת העולם הראשונה]] חודש לאחריו, ב-[[28 ביולי]] 1914, ולכן הוא נחשב ל"יריית הפתיחה של המלחמה".

==רקע==
===רקע פוליטי===
[[קובץ:Majski prevrat 1903.jpg|ממוזער|שמאל|240px|רצח [[אלכסנדר הראשון, מלך סרביה|אלכסנדר מלך סרביה]] ורעייתו בארמונם, במהלך ההפיכה הצבאית שאירעה בסרביה ב-[[1903]]]]
{{ערך מורחב|הגורמים למלחמת העולם הראשונה}}
במסגרת החלטות [[קונגרס ברלין]] בשנת [[1878]], קיבלה [[האימפריה האוסטרו-הונגרית]] [[מנדט]] על הו[[וילאייט בוסניה|וילאייט העות'מאני של בוסניה]], אשר כלל את מחוזות [[בוסניה (אזור)|בוסניה]] ו[[הרצגובינה (אזור)|הרצגובינה]], בעוד [[האימפריה העות'מאנית]] שמרה על ה[[ריבונות]] הרשמית באזור. על פי אותו הסכם, הכירו אוסטרו-הונגריה, [[בריטניה]], [[צרפת]], [[הקיסרות הגרמנית]], [[ממלכת איטליה]] ו[[האימפריה הרוסית]] ב[[נסיכות סרביה]] כמדינה עצמאית. כעבור ארבע שנים, ב-[[1882]], הכריז שליט סרביה [[מילאן הראשון, מלך סרביה|מילאן הרביעי אוברנוביץ']] על הקמת [[ממלכת סרביה]], ועל עצמו כ"מילאן הראשון, מלך סרביה". הממלכה, אשר נשלטה בידי [[בית אוברנוביץ']], שמרה על קשרים הדוקים עם שכנתה, [[אוסטרו-הונגריה]].

בנו של מילאן, [[אלכסנדר הראשון, מלך סרביה|אלכסנדר הראשון]], המשיך גם הוא ביחסים טובים עם האוסטרו-הונגרים, אם כי החל להתקרב לרוסים. אלכסנדר היה לא פופולרי בארצו, והתארגן נגדו קשר של קציני צבא בראשות [[קפטן (דרגה)|קפטן]] [[דרגוטין דימטרייביץ']] (אשר כונה [[אפיס]]). ב[[יוני]] [[1903]] כיתרו כוחות המורדים את ביתו של ראש הממשלה [[דימיטרייה צינצאר-מרקוביץ']] ואת בתיהם של קצינים בכירים הנאמנים למלך אלכסנדר. במקביל נעו כוחות נוספים אל עבר ארמון המלך. ב-[[11 ביוני]], בשתיים אחר חצות, הגיעו המורדים לארמון המלך, אשר מיהר להסתתר יחד עם אשתו [[דראגה מאסין|המלכה דראגה]]. הזוג המלכותי נמצא סמוך לעלות השחר, ונרצח באכזריות. ב-[[15 ביוני]] אישר הפרלמנט הסרבי את בחירתו של [[פטר הראשון, מלך סרביה|פטר קראג'ורג'ביץ']], נסיך מבית אצולה מתחרה ([[בית קראג'ורג'ביץ']]), לתפקיד מלך סרביה, והוא הומלך רשמית ב-[[21 בספטמבר]] [[1904]]. מרבית העולם היה מזועזע מהמעשה, וסרביה זכתה לכינוי "קן של בוגדנים". לטקס ההכתרה של המלך החדש שלחו רק שתי מדינות את נציגיהן, רוסיה ואוסטרו-הונגריה.{{הערה|נלקח מתוך סדרת הטלוויזיה "'''מלחמת העולם הראשונה'''", פרק 1 (מתחיל ב-11:00)}}
[[קובץ:Captain Dragutin-Dimitrijevic Apis.jpg|ממוזער|[[דרגוטין דימטרייביץ']], אשר כונה "אפיס", מונה לראש המודיעין הסרבי ב-1913. דימטרייביץ' היה מראשי ההפיכה הצבאית בסרביה נגד המלך אלכסנדר, ולאחר מכן הקים את ארגון "[[היד השחורה]]"]]
המלך החדש חפץ להפוך את ארצו למעצמה אזורית, ולפיכך החל במאמצים לנתק את סרביה סופית מהתלות שלה באוסטרו-הונגריה, ולחפש יחסים קרובים יותר עם מעצמות אחרות. ב-1904 חדל [[צבא סרביה]] לייבא תחמושת אוסטרית, והחל לייבא תחמושת צרפתית. ב-[[1905]] הקימה סרביה [[איחוד מכסים|איחוד מכס]] עם [[נסיכות בולגריה]]. ב-[[1906]] החליטו האוסטרים להעניש את הסרבים, על ידי כך שהטילו מכס כבד על ייבוא [[בשר חזיר]] סרבי. בשר למאכל היה ענף הייצוא העיקרי של סרביה, ואוסטריה הייתה הקניינית העיקרית שלו. האוסטרים קיוו לחנוק את כלכלת סרביה, אולם הסרבים סירבו להיכנע, ובאמצעות שיפור שיטות האריזה במפעלי הבשר שלהם, הצליחו למצוא שווקים חדשים במדינות המערב. בפועל, ייצוא הבשר הסרבי רק גדל, והאוסטרים נתפסו בעולם כבריונים ונאלצו לבטל את המכס ב-[[1908]].{{הערה|[http://www.worldwar1.com/tlpwars.htm מלחמת החזיר] באתר worldwar1.com}} ב[[אוקטובר]] 1908 הוחמר המצב בעקבות "[[משבר בוסניה]]", במסגרתו האוסטרים סיפחו לשליטתם סופית את בוסניה והרצגובינה. הם הצליחו להגיע להבנה בנושא עם איטליה, גרמניה והאימפריה העות'מאנית. עם זאת, סרביה ו[[מונטנגרו]] התנגדו לסיפוח וגייסו את צבאן. באביב [[1909]], בלחץ מעצמות העולם, נאלצו גם הן להכיר בסיפוח כדי למנוע מלחמה.

===המתנקשים הסרבים===
{{הפניה לערך מורחב|היד השחורה}}
הצלחותיה הצבאיות של סרביה במהלך [[מלחמת הבלקן הראשונה]] וה[[מלחמת הבלקן השנייה|שנייה]], כמו גם הזעם על סיפוח בוסניה, עוררו רגשות לאומיים אצל ה[[סלאבים]] הרבים שחיו באוסטרו-הונגריה ורצו להסתפח לסרביה ולהקים את "[[יוגוסלביה]]". בחמש השנים שקדמו ל-[[1914]], ביצעו לאומנים סרבים מספר רב של פעולות טרור והתנקשות נגד הממשל האוסטרו-הונגרי בבוסניה, הרצגובינה ו[[קרואטיה]]. פעולות אלו זכו לתמיכה ספוראדית וחשאית מצד סרביה.{{הערה|מקמילן, עמ' 500.}} ב-[[1910]] ניסה סטודנט צעיר בשם [[בוגדן ז'רייץ']] לרצוח ביריות את המושל האוסטרי של בוסניה, [[מריאן ורשנין|הברון ורשנין]]. על אף שנכשל, ותואר בעיתונות כמטורף, מעשהו עורר השראה אצל לאומנים סרבים ובוסנים רבים, במיוחד צעירים. ב-[[1911]] הוקם בסרביה ארגון הטרור "[[היד השחורה]]". ארגון זה היה מורכב ברובו מאנשי צבא קיצוניים בהנהגתו של קולונל [[דרגוטין דימטרייביץ']]. דימטרייביץ' וכן סגנו בהנהגת הארגון, [[מייג'ור|מאיור]] [[ווייסלב טנקוסיץ']], תמכו בהתנקשויות פוליטיות כאמצעי לאחד את כל השטחים הסלאביים שנותרו תחת שלטון האוסטרים תחת סרביה הגדולה. לא היו ראיות לכך שדימטרייביץ' עומד מאחורי הטרור של היד השחורה, אולם הכול ידעו זאת.{{הערה|נלקח מתוך סדרת הטלוויזיה "'''מלחמת העולם הראשונה'''", פרק 1 (מתחיל ב-11:42)}} מלך סרביה פשוט חשש ממנו, כיוון שזכר כיצד הוביל דימטרייביץ' את רצח קודמו בתפקיד. ראש ממשלת סרביה, [[ניקולא פאשיץ']], התנגד ליד השחורה, וניסה להילחם בו באמצעים שונים ללא הצלחה.{{הערה|הייסטינגס, עמ' 32.}}

בתמיכת היד השחורה, הוקם בבוסניה והרצגובינה ארגון טרור בעל מטרות דומות אשר נקרא "[[בוסניה הצעירה]]". ארגון זה הורכב ברובו מסטודנטים או מצעירים בגיל בית הספר, אשר היו ברובם סרבים, אך גם בוסנים וקרואטים. הצעירים שהרכיבו את הארגון היה ברובם כפריים אשר באו ללמוד או לעבוד בערים. עם זאת, הם מיעטו לעבוד בעבודות קבועות והתקיימו בעיקר מנדבות. רבים מהם היו מסוכסכים עם בני משפחותיהם, כך שהם חלקו ביניהם את החפצים המועטים שברשותם וישנו זה אצל זה.{{הערה|שם=מקמילן499|מקמילן, עמ' 499.}} שני הארגונים שיתפו פעולה, והעבירו אחד לשני ציוד ואנשים. היו אף טרוריסטים שהיו חברים בו זמנית בשני הארגונים.

===הארכידוכס פרנץ פרדיננד===
[[קובץ:The Austro Hungarian Empire Before the First World War Q81810.jpg|ממוזער|[[פרנץ פרדיננד, ארכידוכס אוסטריה]] מוקף בבני משפחתו: אשתו [[סופיה, דוכסית הוהנברג|סופיה]], והילדים [[מקסימיליאן, דוכס הוהנברג|מקסימיליאן]], [[סופיה, נסיכת הוהנברג|סופיה]] ו[[ארנסט, נסיך הוהנברג|ארנסט]].]]
ב-[[1914]] כבר היה [[פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה]] ו[[ממלכת הונגריה|מלך הונגריה]], בן 84 ואחרי 66 שנות שלטון. מכיוון שבנו היחיד של הקיסר, [[רודולף, נסיך הכתר של אוסטריה|הנסיך רודולף]] התאבד ב-[[1889]],{{ביאור|אירוע הידוע כ[[פרשת מאיירלינג]]}} נבחר כיורש העצר אחיינו [[פרנץ פרדיננד, ארכידוכס אוסטריה]]. הקיסר הקשיש לא חיבב את פרנץ פרדיננד, אשר כבר הספיק לגרום לו צרות רבות. ב-[[1900]] הוא דרש להינשא לאהובת לבו [[סופיה, דוכסית הוהנברג|סופיה חוטק]], אצילה [[צ'כיה|צ'כית]] אשר מעמדה היה נמוך בהרבה משלו. בעקבות שערורייה רבתי שפרצה, התיר הקיסר לפרנץ פרדיננד להינשא לסופיה, לאחר הבטחה חגיגית ב[[ארמון הופבורג]] שילדיהם המשותפים לא יוכלו לעולם לרשת את הכתר. גם לאחר מכן, לא הסכים הקיסר להיות נוכח בחתונתם. לרוע מזלו של הזוג, שר הטקס הקיסרי היה [[אלפרד, הנסיך השני ממונטנובו]], אשר היה אויב מושבע של פרנץ פרדיננד.{{הערה|שם=הייסטינגס 28}} הוא ניצח על שלל השפלות קטנוניות נגד הזוג, ובמקביל דאג לשמירה קפדנית של פרוטוקול הטקסים, וגרם לכך שאסור היה כמעט להכיר בקיומה של סופיה. בני אצולה רבים לא יכלו לארח אותה בטירותיהם, ונאסר עליה להשתתף באירועים רשמיים לצד בעלה.{{הערה|שם=הייסטינגס 28|הייסטינגס, עמ' 28.}} השפלה זו הפכה את פרנץ פרדיננד לכועס וממורמר עד כדי כך שהקיסר הטיל ספק בשפיותו וניסה להחליף אותו.{{הערה|מקמילן, עמ' 228.}}

למרות זאת, פרנץ פרדיננד שמר אמונים לסופיה וניסה לפצות אותה בכל דרך אפשרית. הזוג אהב לצאת לביקורים בחצרות מלוכה זרות, אשר שליטיהן למדו עד מהרה שניתן לצבור נקודות זכות אצל פרנץ פרדיננד בתמורה ליחס מכבד ואדיב כלפי סופיה.{{הערה|מקמילן, עמ' 236 384.}} ההיסטוריון [[סיריל פולס]] מסכם שהם חשו בנוח בכל מקום אחר חוץ מעיר הבירה [[וינה]].{{הערה|שם=הערה מספר אחת|סיריל פולס, '''מלחמת העולם הראשונה''', [[הוצאת מערכות]], [[1981]]. עמ' 23.}} בשל כך, כאשר בשלהי [[1913]] הזמין מושל בוסניה והרצגובינה הגנרל [[אוסקר פוטיורק]] את הזוג לבקר בבוסניה כדי לצפות בתמרונים צבאיים,{{ביאור|פרנץ פרדיננד החזיק בתפקיד הרשמי של המפקח הכללי של [[הצבא האוסטרו-הונגרי]]}} לא יכול היה פרנץ פרדיננד לסרב. בדרך כלל נאסר על סופיה להצטרף אליו בביקורים רשמיים מסוג זה, אולם בביקור זה הגיע פרנץ פרדיננד לא כנציג השלטון, אלא כנציג הצבא האוסטרו-הונגרי,{{הערה|שם=ויליאמס 164|ויליאמס, עמ' 164.}} ולפיכך היא יכלה ושמחה מאוד להתלוות אליו. ההיסטוריון [[א. ג. פ. טיילור]] מסכם ש"למען האהבה, הארכידוכס הלך אל מותו".{{הערה|Taylor, A. J. P. .(1963). '''The First World War: An Illustrated History'''. London: Penguin Books. p. 13|כיוון=שמאל}} תאריך הביקור נקבע ל-[[28 ביוני]] [[1914]] על פי [[הלוח הגרגוריאני]] - יום חתונתם של פרנץ פרדיננד וסופיה. עם זאת, על פי [[הלוח היוליאני]] יצא הביקור ב-[[15 ביוני]], הוא יום [[ויטוס הקדוש]]. יום זה מכונה בסרביה ובבוסניה "[[וידובדאן]]", והוא [[יום אבל לאומי]] לזכר [[קרב קוסובו]] אשר בו ספגו הסרבים והבוסנים תבוסה כואבת מידי העות'מאנים ב-[[1389]]. תאריך זה היה מלווה בדרך כלל בהתפרצות של רגשות לאומיים, אולם השלטונות האוסטריים לא חששו מכך.{{הערה|מקמילן, עמ' 501.}}

==תכנון הרצח==
[[קובץ:Vojislav Tankosić.jpg|ממוזער|[[ווייסלב טנקוסיץ']], סגנו של דימטרייביץ' בהנהגת "היד השחורה", אשר תכנן את הרצח]]
הביקור הצפוי התקבל ברגשות מעורבים. המודיעין הסרבי, שדימטרייביץ' עמד בראשו, חשד שהתמרונים הצבאיים הם למעשה מסך עשן מאחורי תוכנית אוסטרית של פלישה לסרביה. קבוצת צעירים מארגון בוסניה הצעירה קיוו לנצל את הביקור כדי לבצע רצח פוליטי מרשים. הקבוצה פנתה אל "היד השחורה" בבקשת עזרה. דימטרייביץ' נפגש עם [[דנילו איליץ'|דָנילוֹ איליץ']], מורה בבית ספר אשר גר עם אמו וניהל בסתר את הסניף של היד השחורה בבוסניה. איליץ' המליץ לדימטרייביץ' לצאת לפעולה, ודימטרייביץ' הפנה אותו לסגנו, ווייסלב טנקוסיץ'. בינואר [[1914]] נסע טנקוסיץ' ל[[טולוז]] שבצרפת, ונפגש שם עם איליץ' ועם לאומנים בוסנים נוספים. במהלך הפגישה הועלו שמות שונים של אצילים ופוליטיקאים כמטרה לרצח, בהם פרנץ פרדיננד. אולם בסופו של דבר נבחר דווקא אוסקר פוטיורק, המושל האוסטרי של בוסניה והרצגובינה. הוחלט לשלוח למטרה זו את [[מוחמד מחמדבשיץ'|מוחמד מֶחמֶדבָּשיץ']] - נגר במקצועו. מחמדבשיץ' היה לאומן נלהב ובנו של אציל מוסלמי עני מהרצגובינה. הוא היה חבר בו זמנית ביד השחורה ובבוסניה הצעירה. מחמדבשיץ' צויד ב[[פגיון]] ובבקבוק רעל, אשר באמצעותו היה אמור להתאבד לאחר ביצוע הרצח. עם זאת, בדרכו ברכבת מצרפת לבוסניה, פשטה המשטרה על הרכבת שלו וחיפשה [[גנב]]. מחמדבשיץ' חשש שהשוטרים יעצרו גם אותו, ועל כן השליך מהרכבת את ציודו.

מחמדבשיץ' נאלץ לחפש נשק אחר כאשר הגיע ל[[סרייבו]], ובשל כך התעכבה תוכנית רצח המושל. בינתיים שינה דימטרייביץ' את טעמו, והורה לשנות את המטרה ולרצוח את פרנץ פרדיננד במקום. טנקוסיץ' הורה למחמדבשיץ' לעזוב את סרייבו ולבוא לפגוש אותו ב[[מוסטאר]]. מחמדבשיץ' המאוכזב התבשר שהמשימה שלו מבוטלת, וכי עליו לסייע לרצח המורכב יותר של פרנץ פרדיננד. אין ספק שהמודיעין הסרבי אישר את המשימה, ודימטרייביץ' אף הודה בכך מאוחר יותר רשמית בפני בית משפט סרבי, אך לא ברור אם ממשלת סרביה הרשמית ידעה על התוכנית. נטען גם שהרצח זכה לאישור [[האימפריה הרוסית]]. שגריר רוסיה בבלגרד, [[ניקולאי הרטוויג]], היה פאן-סלאבי קנאי שהיה מקורב למנהיגי היד השחורה, ונראה שהיה שותף לקשר, וכמוהו גם הנספח הצבאי הרוסי ויקטור ארטמונוב.{{הערה|[https://books.google.co.il/books?id=vQF099JYW_EC&pg=PA47&dq=nikolai+hartwig+viktor+artamonov&hl=en&sa=X&ei=14SxU5iCBOrG0QX1jICwBQ&redir_esc=y#v=onepage&q=nikolai%20hartwig%20viktor%20artamonov&f=false The Russian Origins of the First World War, by Sean McMeekin, page 47]|כיוון=שמאל}}{{הערה|שם=מטח}} עם זאת, אין ביסוס לטענה שממשלת רוסיה הייתה שותפה לקשר, או אף ידעה עליו. המדיניות הרוסית באותם ימים הייתה אומנם פרו-סרבית ואנטי-אוסטרית, אך לא היה לרוסיה מה להרוויח מרצח יורש העצר.{{הערה|שם=הייסטינגס 33|הייסטינגס, עמ' 33.}}

זמן קצר לאחר חג ה[[פסחא]] (באפריל), גייס איליץ' בסרייבו שני נערים סרבים נוספים לצורך המשימה: [[ואסו צ'וברילוביץ']] ו[[צוויטקו פופוביץ'|צוְויֶיטקוֹ פופוביץ']]. כך העידו השלושה במשפטם לאחר הרצח. במקביל, שלושה צעירים בוסנים אשר התגוררו בבלגרד והיו חברים בבוסניה הצעירה, פנו ללוחם הגרילה מילאנו סיגנוביץ' אשר היה בעל קשרים ביד השחורה, וביקשו ממנו לבצע מעשה רצח פוליטי. סיגנוביץ' הפנה אותם לטנקוסיץ', אשר צירף אותם למשימה. שמות השלושה היו [[גברילו פרינציפ|גַברילוֹ פּרינציפּ]], [[טריפון גרבז'|טריפוּן (טריפקוֹ) גרָבֶּז']] ו[[נדלקו צ'ברינוביץ'|נֶדֶלקוֹ צַ'בּרינוביץ']]. שלושתם היו חולי [[שחפת]], שהייתה באותה עת [[מחלה סופנית]], ולכן הסכימו מתוך מניעים אידאולוגיים לצאת למשימת התאבדות. ההסכם העקרוני הושג במהירות, אך בפועל התעכבה מסירת הנשק לרוצחים במשך יותר מחודש. בשלב מסוים נראה היה שפרנץ פרדיננד יבטל את ביקורו המתוכנן בשל מחלת הקיסר, אולם הקיסר הבריא במהירות והתוכנית חודשה.

טנקוסיץ' השאיל לנערים אקדחים, ובמאי החלו השבעה להתאמן בירי בפארק ליד בלגרד. פרינציפ גילה בכך כישרון מועט, והחטיא את המטרות שוב ושוב. אלו שהתבוננו בו היו לועגים לו, והדבר היה גורם לו לפרוץ בבכי.{{הערה|נלקח מתוך סדרת הטלוויזיה "'''מלחמת העולם הראשונה'''", פרק 1 (תחילת הפרק)}} ב-[[26 במאי]] הגיע לבסוף הציוד לרצח. טנקוסיץ' צייד את הרוצחים, ישירות או באמצעות סיגנוביץ', בשישה [[רימון יד|רימוני יד]], שלושה אקדחי [[FN Browning M1910|בראונינג]] אוטומטיים דגם [[1910]], קליעים מדגם 380 ACP, כסף, פצצות, וכן גלולות [[ציאניד]] שבאמצעותן היו אמורים להתאבד לאחר המשימה. כמו כן צוידו הרוצחים במפות מיוחדות של זירת הרצח המתוכננת. מאוחר יותר הודה טנקוסיץ' רשמית באספקת הציוד.

==מסע הרוצחים==
[[קובץ:Grabez, Cabrinovic, Princip.jpg|ממוזער|פרינציפ, גרבז' וצ'ברינוביץ' בתקופה בה התאמנו לקראת הרצח]]
[[קובץ:Szarajevói merénylők útvonala 1914.svg|ממוזער|מסע הרוצחים מ[[בלגרד]] ל[[סרייבו]]]]
ב-[[28 במאי]] עזבו פרינציפ, גרבז' וצ'ברינוביץ' את בלגרד בסירה, ושטו לאורך הנהר [[סאווה]] עד העיר [[שאבאץ]], ובה נפגשו עם קפטן בצבא הסרבי ומסרו לו פתק שקיבלו מטנקוסיץ'. אותו קפטן מילא עבורם טופס שזיהה אותם כשלושה פקידי מכס. בשל כך הם קיבלו כרטיסי נסיעה מוזלים ברכבת עד עיר הגבול [[לוזניצה]], אליה הגיעו ב-[[29 במאי]]. מיד עם הגיעם הם זומנו על ידי קצין סרבי נוסף שהיה שותף למזימה. בזמן שהמתינו לו, פרץ ריב בין פרינציפ וגרבז' לצ'ברינוביץ', אשר סיבתו הייתה חוסר זהירותו של צ'ברינוביץ'. פרינציפ, אשר היה המבוגר בחבורה, החליט להתפצל, ועל פי הוראתו מסר צ'ברינוביץ' את נשקו לידיו, ונסע לבדו ל[[זבורניק]] עם תעודת הזהות של גרבז'. מזבורניק הוא המשיך ל[[טוזלה]], שם המתין לחבריו. ב-[[31 במאי]] הגיעו פרינציפ וגרבז' לאי איזקוביץ' באמצע הנהר [[דרינה]] המפריד בין סרביה לבוסניה.

ב-[[1 ביוני]] הועברו פרינציפ וגרבז' לתחומי אוסטרו-הונגריה, שם נמסרו לידי ארגון סרבי לאומני נוסף בשם [[נארודנה אודבראנה]]. ב-[[3 ביוני]] הם הגיעו לטוזלה, שם נפגשו שוב עם צ'ברינוביץ' ומסרו את נשקם למשמרת בידי סוכני נארודנה אודבראנה. אחד האיכרים הבוסנים שסייע ב[[הברחה]], היה מודיע של ממשלת סרביה, והוא שלח לארצו דיווח על מסעם החשוד של שני הצעירים ועל הציוד המחשיד שנשאו. הדו"ח הגיע אל שולחנו של פאשיץ', אשר קרא אותו בעיון ואף סיכם אותו. פאשיץ' הורה על חקירה, ועל הפסקת משלוחי הנשק מסרביה לבוסניה, אך לא נקט עוד צעדים מעבר לכך.{{הערה|שם=הייסטינגס 33}} השאלה האם פאשיץ' ידע על הקשר, שנויה במחלוקת. נראה שעל כל פנים הוא ידע דבר מה (ראו בפרק [[#אשמת סרביה|אשמת סרביה]]).{{הערה|שם=הייסטינגס 34|הייסטינגס, עמ' 34.}}

לאחר שנפגשו בטוזלה עם צ'ברינוביץ', התמזל מזלם של השלושה. אביו של צ'ברינוביץ' היה פקיד משטרה בסרייבו, ובלש משטרה שהיה ידיד שלו עלה במקרה על אותה רכבת מטוזלה לסרייבו שעליה עלו גם השלושה. צ'ברינוביץ' שוחח עמו, ולמד ממנו שפרנץ פרדיננד יגיע לסרייבו ב-28 ביוני. ב-[[4 ביוני]] הגיעו השלושה לסרייבו והתגוררו בביתם של איליץ' ואמו. על אף שפרינציפ היה מוכר למשטרה האוסטרית כמי שמעורב ב"פעילות נגד המדינה", לא נעשה דבר להשגיח על צעדיו.{{הערה|הייסטינגס, עמ' 35.}} שלושתם התפזרו ברחבי הארץ לביקורים אחרונים אצל הוריהם ואז חזרו לסרייבו. פרינציפ חזר רק ב-[[6 ביוני]], וב-[[14 ביוני]] יצא איליץ' לטוזלה כדי להביא את הנשק. ב-[[17 ביוני]] עזב איליץ' את סרייבו לזמן מה מסיבה לא ברורה. במשפטו הוא טען שניסה למנוע את הרצח, וחלק מהחוקרים סבורים שהוא אכן היה אמור לפגוש שליח מדימטרייביץ', שהיה אמור להודיע לו על ביטול התוכנית. על כל פנים, הוא חזר לעיר במהירות, וב-[[27 ביוני]] חילק לפרינציפ, גרבז' וצ'ברינוביץ' את הנשק והציג אותם בפני שלושת הרוצחים האחרים: מחמדבשיץ', צ'וברילוביץ' ופופוביץ'.

האבטחה בסרייבו הייתה רופפת. המושל פוטיורק קיווה להציג לראווה בפני פרנץ פרדיננד את הישגיו בפיוס בוסניה ואת שליטתו בה, ולפיכך סירב לפרוש את הצבא ברחובות בעמדות הגנה.{{הערה|שם=מקמילן 502|מקמילן, עמ' 502.}} ראש המחלקה המדינית של פוטיורק הזהיר אותו מפני "בוסניה הצעירה", אולם פוטיורק לעג לו על כך שהוא "פוחד מילדים". מאוחר יותר סיפרו פקידים שבדיונים על הביקור כמעט ולא נדונו ענייני ביטחון, ועיקר הדיונים נסובו על התפריט שיוגש ב[[ארוחה]] לכבודו של יורש העצר.{{הערה|הייסטינגס, עמ' 36. מקמילן, עמ' 502.}} פרנץ פרדיננד עצמו היה ער לסכנה, ואף העיר לאשתו של אחד מעוזריו: "הדבר הזה לא ממש סודי, ולא אופתע אם יצפו לי כמה כדורים סרביים".{{הערה|שם=מקמילן 502}} בהזדמנות אחרת הוא העיר ש"שם יזרקו עלינו פצצות".{{הערה|שם=הייסטינגס 34}} עם זאת, גם הוא התנגד לכך ששוטרים יפרידו בינו לבין העם.{{הערה|Kantowicz, Edward R. (1999). '''The Rage of Nations''', Wm. B. Eerdmans Publishing. p. 97|כיוון=שמאל}}

==ביקור הארכידוכס==
חרף התחזיות הקודרות, החל הביקור בצורה מבטיחה. ביום ראשון [[23 ביוני]] 1914 עלו פרנץ פרדיננד, סופיה ופמלייתם הקטנה על הרכבת המהירה מ[[וינה|ווינה]] ל[[טריאסטה]]. ביום רביעי הם עלו על סיפון ה[[דרדנוט (סוג)|דרדנוט]] "וירבוס אוניטיס" (Virbus Unitis - "בכוחות מאוחדים") והפליגו לאורך [[דלמטיה|החוף הדלמטי]]. הם הגיעו לבוסניה למחרת בבוקר ונסעו מהחוף עד עיירת המרחצאות והנופש אילידזה (Ilidža) הסמוכה לסרייבו, שם היו אמורים להתארח. אף שעל פי התוכנית היה הזוג אמור להיכנס לסרייבו רק בשבת, העיר האקזוטית סקרנה אותם, ובערב הם הלכו לביקור מאולתר בחנויות למלאכות יד ושטיחים בשולי העיר. המון סקרנים התגודד באזור וצפה בהם. ככל הנראה היה בתוך ההמון גם אחד מהרוצחים, גברילו פרינציפ, שבא לבחון את מטרתו.{{הערה|שם=מקמילן 502}} ביום שישי השתתף הארכידוכס בתמרוני הצבא בהרים מדרום לסרייבו, בעוד אשתו ביקרה באתרי התיירות המקומיים.

בשבת בערב הסב הזוג לסעודה בחברת נכבדי העיר בבית המלון "אילידזה בוסניה" שבו התארחו. הדוכסית נפגשה עם ד"ר יוסיפ סונאריץ' (Josip sunaric), פוליטיקאי [[קרואטי]] אשר היה חבר בולט בפרלמנט הבוסני. הוא היה מאלו שהתנגדו לביקור וסברו שהוא מסכן את ביטחון הזוג. סופיה אמרה לו: "ד"ר סונאריץ' היקר, טעית אחרי הכול. דברים כאלה לא תמיד קורים כמו שאתה אומר שהם קורים. בכל מקום שהיינו, כולם, עד אחרון הסרבים, קיבלו אותנו בידידות גדולה, בנימוס רב ובחום אמיתי. אנחנו מרוצים מאוד מהביקור." סונאריץ' השיב: "הוד מעלתה, אני מתפלל שכשיהיה לי הכבוד לפגוש אותך שוב מחר בערב תוכלי לחזור על המילים האלה. אבן גדולה תגול מעל לבי".{{הערה|הייסטינגס, עמ' 36.}} לאחר הארוחה, דרשו חלק מאנשי הפמליה לבטל את הביקור בסרייבו שתוכנן להתבצע למחרת, אולם בסופו של דבר הוחלט לקיימו כמתוכנן.{{הערה|שם=מקמילן 502}}

==הרצח==
[[קובץ:Franz Ferdinand Automobile AB.jpg|250px|ממוזער|שמאל|המכונית שבה ישבו הארכידוכס ואשתו בעת שנרצחו]]
[[קובץ:Nedeljko Cabrinovic.jpg|ממוזער|[[נדליקו צ'ברינוביץ']], השליך פצצה אל הארכידוכס אולם לא הצליח להורגו]]

===השיירה===
בערב שבת יצאו איליץ', פרינציפ וצ'ברינוביץ' לביקור אחרון בקברו של גיבורם, הלאומן [[בוגדן ז'רייץ']]. [[28 ביוני]], יום שבת, היה יום נאה, והארכידוכס ואשתו עלו בבוקר על רכבת מיוחדת שהובילה אותם מאילידזה לסרייבו. בתחנת הרכבת המתין להם המושל [[אוסקר פוטיורק]] עם שש מכוניות. שלושה שוטרים מקומיים ו[[קצין ביטחון]] מיוחד נכנסו למכונית הראשונה. למכונית השנייה נכנסו ראש העיר פהים קורצ'יץ' (Fehim Čurčić) ומפקד המשטרה אדמונד גרדה (Edmund Gerde). פרנץ פרדיננד וסופיה נכנסו למכונית השלישית, יחד עם פוטיורק ו[[לוטננט קולונל|אוברסט לויטננט]] הרוזן פרנץ פון הראך (Franz von Harrach).{{ביאור|שלישו האישי של פרנץ פרדיננד}} שאר הפמליה נכנסה למכוניות האחרות. מכוניתו של הארכידוכס הייתה [[מכונית ספורט]], מהבודדות שהיו באירופה באותה עת,{{הערה|שם=מקמילן 502}} מדגם גראף אונד שטיפט בעל 28 כוחות סוס.{{הערה|שם=ויליאמס 164}} גג המכונית קופל כדי שההמונים יוכלו לראות את הארכידוכס.

לוח הזמנים של הביקור תוכנן היטב ופורסם לציבור. בתחילה סקר הזוג מחנה צבאי, ובשעה 10:00 בדיוק עזב את המקום. השיירה נסעה דרך "שדרה של רוצחים", כפי שהגדיר זאת ה[[ארכיבישוף]] הקתולי של העיר.{{הערה|שם=הייסטינגס 37|הייסטינגס, עמ' 37.}} ואכן, איליץ' ערך את ששת אנשיו לאורך המסלול המתוכנן במרחק של כ-200 מטרים אחד מהשני.{{הערה|שם=מטח|[[אמיל פוירשטין]], [http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=7500&str1=פרנץ+פרדיננד&x=0&y=0&str3=&find=1&ex=0&docs=1&pic=1&sites=1&title=&all=1 "פרנץ פרדיננד"], [http://lib.cet.ac.il/pages/sub.asp?source=293 '''רציחות פוליטיות במאה ה - 20 : עשרים פרשיות רצח נודעות'''], הספרייה הווירטואלית של [[המרכז לטכנולוגיה חינוכית|מטח]]}} כל אחד מהם היה אמור לירות בפרנץ פרדיננד ברגע שיוכל. פרנץ פרדיננד עצמו הורה לנסוע לאט כדי שיוכל להתבונן בעיר. המונים התקבצו ברחובות כדי לצפות בשיירה, והבתים כוסו (בפקודת השלטונות) בדגלים בצבעי צהוב-שחור של [[בית הבסבורג]] ובתמונות של פרנץ פרדיננד.{{הערה|שם=בוסנית|[http://www.vreme.com/cms/view.php?id=1209369 Sarajevo 1914] {{בוסנית}}}}

===הפצצה===
ראשון המתנקשים שראה את השיירה היה מחמדבשיץ', אשר איליץ' העמיד אותו ליד בנק וחימש אותו ב[[רימון יד]]. עם זאת, ברגע האמת איבד מחמדבשיץ' את אומץ לבו והניח לשיירה לעבור על פניו. מאוחר יותר הוא טען ששוטר עמד בקרבתו והיה לוקח ממנו את הרימון שלו אם היה פועל, וכדי לא לסכן את המשימה כולה העדיף שלא לפעול.{{הערה|Donnelley, Paul (2012). '''Assassination!''', Dataday. p. 33|כיוון=שמאל}} בצמוד למחמדבשיץ' העמיד איליץ' את צ'וברילוביץ' בן ה-17 (צעיר הקושרים) וחימש אותו באקדח וברימון. גם הוא לא פעל. בעברו השני של הרחוב, ליד הנהר [[מיליאצקה (נהר)|מיליאצקה]], העמיד איליץ' את צ'ברינוביץ' וחימש אותו ברימון.

צ'ברינוביץ' היה החלטי יותר מחבריו. בשעה 10:10 עברה השיירה על פניו, והוא מיהר להשליך את הרימון לכיוון מכוניתו של פרנץ פרדיננד. נהג המכונית, לאופולד לויקה (Leopold Lojka), הבחין בחפץ המושלך לכיוונו ובלם מייד. על פי חלק מהגרסאות, הרימון ניתר ממכסה המכונית המקופל, בעוד שעל פי גרסאות אחרות הוא נחת בתוך המכונית לצדה של סופיה אולם הושלך החוצה בידי פרנץ פרדיננד. כך או כך, הוא התגלגל אל מתחת למכונית הבאה בשיירה. הוא הוציא משימוש את המכונית, ופצע קל שניים מהנוסעים ובין 16 ל-20 צופים תמימים. מיד אחר כך בלע צ'ברינוביץ' גלולת [[ציאניד]] וקפץ אל תוך הנהר מיליאצקה. פרנץ פרדיננד שלח את הראך לבדוק מה קרה, וזה חזר במהירות ובישר שמדובר בניסיון התנקשות. הארכידוכס המזועזע הכריז "זה היה מטורף רבותי, בואו נמשיך בתוכנית".{{הערה|שם=בוסנית}} הוא הורה ללויקה להמשיך במהירות גדולה ככל האפשר לבניין העירייה. בשל המהירות הגדולה שבה נסעו, הם חלפו על פניהם של פופוביץ' גרבז' ופרינציפ, אשר לא יכלו לעשות דבר. זמן קצר אחר כך משתה המשטרה ממימי הנהר את צ'ברינוביץ', שנותר בחיים: גלולת הציאניד שבלע הייתה כנראה ישנה, או במינון נמוך מדי כדי להמיתו, והוא כשל בניסיונו להתאבד; עומקו של הנהר במקום שבו נמצא היה רק כ-10 ס"מ, ולכן אף לא [[טביעה (אדם)|טבע]]. הוא הכריז בגאווה "אני גיבור סרבי!" לפני שהוכה קשות בידי ההמון ונלקח למעצר.{{הערה|שם=הייסטינגס 37}}

===קבלת הפנים===
[[קובץ:Potiorek oskar fzm 1853 1933 photo2.jpg|ממוזער|המושל האוסטרו-הונגרי של בוסניה, גנרל [[אוסקר פוטיורק]]]]
[[קובץ:Archduke Franz with his wife.jpg|ממוזער|פרנץ פרדיננד וסופיה עוזבים את בניין העירייה]]
[[קובץ:Gavrilo Princip assassinates Franz Ferdinand.jpg|שמאל|ממוזער|גברילו פרינציפ יורה בארכידוכס פרנץ פרדיננד ואשתו סופי, ציור בעיתון אוסטרי מ-1914]]
[[קובץ:1914-06-29 - Aftermath of attacks against Serbs in Sarajevo.png|ממוזער|המהומות האנטי-סרביות בסרייבו]]
בשל הרעש הרב ששרר ברחוב, לא שמעו האנשים במכוניות הקדמיות של השיירה את רעש ההתפוצצות, והמשיכו בנסיעה אל בית העירייה.{{ביאור|מאוחר יותר העידו חלקם שסברו שמדובר בפגז [[תותח]] שנורה לכבוד הביקור{{הערה|שם=בוסנית}}}} ראש העיר, פהים קורצ'יץ', סידר את עובדיו בשתי שורות בכניסה לבניין, מוסלמים ב[[לבוש מסורתי]] בצד אחד, ונוצרים בצד שני. נכח במקום גם נציג מטעם [[יהדות סרייבו|הקהילה היהודית]].{{הערה|שם=בוסנית}} משהגיע פרנץ פרדיננד אל בניין העירייה, החל קורצ'יץ' לשאת את נאומו, אולם פרנץ פרדיננד קטע את דבריו בזעם: "אדוני ראש העיר, אני בא לערוך אצלך ביקור, ואת פני מקדמים בפצצות! למה אתה מתכוון, כשאתה מדבר על נאמנות?".{{הערה|סיריל פולס, '''מלחמת העולם הראשונה''', [[הוצאת מערכות]], [[1981]]. עמ' 24.}} סופיה לחשה דבר מה על אוזנו, ולאחר מכן הוא נרגע ואמר לקורצ'יץ': "עכשיו אתה יכול להמשיך". קורצ'יץ' המופתע סיים את דבריו, אולם כאשר הגיע תורו של פרנץ פרדיננד לנאום, הוא לא היה יכול לעשות זאת כיוון שהדפים שבהם כתב את נאומו היו במכונית שהותקפה. עבר זמן מה בטרם הובאו הדפים, מוכתמים בדם אחד הפצועים.{{הערה|שם=הייסטינגס 37}} פרנץ פרדיננד נשא את נאומו, והוסיף מספר הערות עקב האירוע. הוא הודה לאנשי העיר על תשואותיהם, והצהיר שהוא "רואה בהם ביטוי לשמחתם על כישלון ניסיון ההתנקשות".{{הערה|שם=בוסנית}}

הארכידוכס ופמלייתו נכנסו להיכל המועצה בבניין העירייה. הדוכסית עלתה קומה אחת במטרה להיפגש עם משלחת של נשים מוסלמיות.{{הערה|שם=ויליאמס 164}} בזמן שהמתינו לה, ניסה הארכידוכס להתלוצץ על המאורע, אולם איש לא צחק. הארכידוכס שאל את פוטיורק האם לדעתו צפוי ניסיון התנקשות נוסף. ישנן מספר גרסאות לתשובתו של פוטיורק. על פי גרסאות מסוימות הוא השיב שייתכן ויהיו ניסיונות של ירי מטווח קצר, אך לפי רוב הגרסאות הוא הגיב שהוא "לוקח אחריות מלאה" שלא יקרה דבר. חברי הפמליה דנו מה כדאי לעשות כעת. הברון רומרסקירך הציע שהזוג יישאר באולם העירייה עד שיובאו חיילים לעיר כדי שיסתדרו ברחובות. פוטיורק הטיל [[וטו]] על ההצעה, בטענה שהכוחות, אשר היו באמצע אימונים, לא היו מצוידים ב[[מדים|מדי השרד]] המתאימים לאירועים רשמיים. הוא שאל את רומרסקירך בלעג: "האם אתה סבור שכל סרייבו מלאה ברוצחים?". משימת האבטחה נותרה מוטלת על כוח המשטרה הקטן של העיר סרייבו.

על פי התוכנית המקורית, היעד הבא של הביקור היה המוזיאון של העיר, שם היה אמור הארכידוכס להיפגש עם חברי הפרלמנט הבוסני. היו שהציעו לבטל את הביקור ולחזור לאילידזה במהירות האפשרית, בעוד אחרים הציעו לקיים אותו כרגיל אולם לנסוע בדרך צדדית כדי להעניש את תושבי סרייבו, כך שלא יוכלו לראות שוב את הארכידוכס.{{הערה|שם=בוסנית}} הארכידוכס עצמו הכריע בשאלה והודיע שברצונו לנסוע לבית החולים ולבקר שם את נפגעי ניסיון ההתנקשות. בינתיים חזרה הדוכסית ובידיה זר פרחים, מתנת ילדה מוסלמית.{{הערה|שם=בוסנית}} על פי התוכנית המקורית, היה עליה להמתין בבניין העירייה, אולם היא הודיעה שברצונה לבוא לבית החולים ואמרה: "כל עוד הארכידוכס יראה את עצמו בפומבי היום לא אעזוב אותו". ב-10:45 יצאה השיירה מבניין העירייה. הרוזן הראך החליט לעמוד על מדרגת הרכב השמאלית כדי למנוע ניסיון התנקשות נוסף. זה היה אמצעי האבטחה היחיד שנוסף. כדי לצמצם את הסיכויים לניסיון התנקשות, החליט פוטיורק שהשיירה תיסע דרך רציף אפל הצדדי. עם זאת, פוטיורק לא הודיע זאת ללויקה בעצמו כיוון שהיה רגיל שעוזרו, אריך פון מריזי, עושה זאת. אלא שמריזי נפצע מהפצצה ושכב בבית החולים, ולפיכך הורה פוטיורק למפקד המשטרה גרדה להודיע זאת. בלחץ המאורעות, גרדה שכח, כך שלויקה נסע במסלול הרגיל.

===הירייה===
שאר הקושרים התפזרו.{{ביאור|על אף נוסחים נפוצים באינטרנט, לא היה פרינציפ בתוך בית קפה, ולא אכל כריך. ראו [https://www.smithsonianmag.com/history/gavrilo-princips-sandwich-79480741/ כתבה עם מקורות בסמית'סוניאן].}} לא ברור אם פרינציפ ויתר על תוכנית ההתנקשות, או הניח שהארכידוכס נהרג מן הפצצה. כאמור לעיל, לויקה לא ידע על השינוי במסלול, ולכן המשיך לנסוע לכיוון המוזיאון במקום לכיוון בית החולים. פוטיורק הבחין בכך רק כאשר לויקה פנה ימינה ברחוב פרנץ יוזף, והוא נעמד במכונית והעמיד אותו על טעותו. לויקה עצר את המכונית. באותו רגע סיים פרינציפ את הקנייה, ולהפתעתו הבחין במכוניתו של הארכידוכס עומדת ממש מולו. פרינציפ התקרב אל הדופן הימנית של הרכב והוציא אקדח [[FN Browning M1910|FN מדגם 1910]] חצי-אוטומטי בקוטר 7.65 מ"מ מתוצרת [[FN Herstal|פבריק נסיונל]]. בלש משטרה הבחין בו וניסה לעצור אותו, אולם ספג בעיטה מידי מקומי בשם מיכאיל פוקרה.{{הערה|שם=הייסטינגס 37}} מעשהו של פוקרה לא ברור, וככל הנראה הוא היה שותף למזימה.{{הערה|שם=מטח}} פרינציפ ירה פעמיים ממרחק של מטר וחצי. הכדור הראשון חלף דרך דופן הרכב ופגע בסופיה בבטנה, והכדור השני פגע בפרנץ פרדיננד בצוואר. מאוחר יותר טען פרינציפ כי כוונתו הייתה לפגוע בפוטיורק ולא בסופיה. פוטיורק עצמו תיאר את רגעי ההתנקשות:
{{ציטוט|ברגע זה שמעתי את קול הנפץ של יריית אקדח, ומיד לאחריו עוד ירייה, ובאותו שבריר שנייה ראיתי אדם שעמד ישר מולי מושלך לקרקע על ידי האנשים שמסביבו, וחרב נוצצת של שומר אישי מונחת עליו.|מקור=אוסקר פוטיורק{{הערה|שם=מלחמת העולם הראשונה|נלקח מתוך סדרת הטלוויזיה "'''מלחמת העולם הראשונה'''", פרק 1 (מתחיל ב-22:00)}}}}

הרוזן הראך תיאר את שאירע לאחר מכן:
{{ציטוט|זרם דק של דם פרץ מפי הוד מעלתו על הלחי הימנית שלי. הדוכסית צעקה: "למען השם מה קרה לך?" ואז היא החליקה מהמושב ושכבה על רצפת המכונית. חשבתי שהיא פשוט התעלפה. ואז שמעתי את הוד מעלתו הקיסרי אומר: "סופי, סופי, אל תמותי! תישארי בחיים עבור הילדים!" שאלתי אותו אם יש לו כאבים עזים. הוא ענה לי באופן מפורש: "זה כלום".|מקור=הרוזן פרנץ פון הראך{{הערה|שם=מלחמת העולם הראשונה}}}}

סופיה מתה מיד, אולם פרנץ פרדיננד המשיך לגסוס ברכב.{{הערה|שם=ויליאמס 164}} לויקה החל לנסוע במהירות רבה לכיוון ארמון המושל, דבר שככל הנראה רק החמיר את מצבו של הארכידוכס.{{הערה|שם=בוסנית}} על פי עדותו של הראך, הארכידוכס חזר שש או שבע פעמים על המילים "זה כלום" לפני שמת. פרינציפ ניסה להתאבד מיד לאחר הירי על ידי בליעת כדור ציאניד, אך הוא הקיא את הרעל, והאקדח נלקח מידו על ידי אדם שהיה במקום עוד בטרם הצליח לירות פעם נוספת. שוטרים מיהרו לעצור אותו, ולא עזרו מאמציהם של שני צעירים מקומיים להציל אותו.{{הערה|שם=הייסטינגס 38|הייסטינגס, עמ' 38.}} הירי היה בשעה 11:00, וכונה "[[הירייה שנשמעה ברחבי העולם]]".

==הפרעות==
עוד לפני שוועדת החקירה האוסטרית מצאה את טביעות ידיה של סרביה באירוע, כבר היה ברור לכול שהיא מעורבת בו. ב-48 השעות הראשונות אחרי הרצח, נעצרו בידי השלטונות יותר מ-200 סרבים ברחבי בוסניה. פקידים מקומיים תלו כמה מהם בבתי הכלא.{{הערה|נלקח מתוך סדרת הטלוויזיה "'''מלחמת העולם הראשונה'''", פרק 1 (24:00)}} תוך מספר ימים כבר היו כל הקושרים במאסר, פרט למחמדבשיץ' אשר נמלט ל[[מונטנגרו]]. עד סוף [[יולי]] נעצרו 5,000 סרבים.{{ביאור|עם פרוץ המלחמה הוצאו להורג 150 מהם}} ב-28 ביוני בשעות הערב המוקדמות פרצו ב[[זגרב]] פרעות נגד סרבים מקומיים. הבישוף הקתולי של בוסניה, יוסיפ סטדלר (Josip Stadler), חיבר מזמורים אנטי-סרביים אשר הופצו בציבור והסיתו את ההמונים לנקום על הרצח.{{הערה|West, Richard (15 November 2012), '''Tito and the Rise and Fall of Yugoslavia''', Faber & Faber. p. 1916.|כיוון=שמאל}} למחרת פרצו פרעות קשות יותר בסרייבו, אשר ניתן לאפיינן כ[[פוגרום]]. הפרעות התפשטו לכל רחבי האימפריה, במיוחד בבוסניה הרצגובינה ובקרואטיה; כ-1,000 בתים, חנויות, בתי ספר ומוסדות (כגון בנקים, בתי מלון, בתי דפוס) בבעלות סרבים נהרסו או נבזזו. שני סרבים נהרגו במהלך יום הפרעות הראשון, ורבים אחרים הותקפו. הסופר [[איוו אנדריץ']] התייחס לאירוע כ"טירוף השנאה של סרייבו". המשטרה והרשויות המקומיות לא עשו דבר כדי למנוע את הפרעות, וקציני צבא רבים אף השתתפו בהן.{{הערה|Donia, Robert J. (2006), '''Sarajevo: A Biography''', University of Michigan .Press. p. 125|כיוון=שמאל}}

ב-[[29 ביוני]] שלח פוטיורק דין וחשבון על הפרעות לווינה, בו ציין כי הפורעים נהנו מתמיכה בקרב האוכלוסייה הלא-סרבית ברחבי העיר שמחאה להם כפיים מהחלונות, וכי גם נשים מהמעמד הגבוה השתתפו בפעילות ביזה ושוד. עוד הוא ציין כי חנויות הסרבים ברחבי העיר נהרסו כליל. בשעות הערב של אותו היום, הוציא פוטיורק כוחות צבא ומשטרה לרחובות והצליח להרגיע את הפרעות, שנחלשו בלאו הכי לאחר שגופותיהם של פרנץ פרדיננד וסופיה הובאו לתחנת הרכבת של העיר. הממשלה האוסטרו-הונגרית הקימה ועדת חקירה לאירוע, אשר הורשתה לגזור עונשי מוות על מעשי רצח כנגד סרבים.{{הערה|Donia, Robert J. (2006), '''Sarajevo: A Biography''', University of Michigan .Press. p. 126|כיוון=שמאל}}

==תגובות==
כאשר התפשטה הידיעה על הרצח, היא התקבלה באדישות ברחבי אירופה. פרנץ פרדיננד לא היה אהוב בקרב המעמדות הנמוכים באימפריה, ובו[[וינה]] המשיכו בתי העסק ואתרי הבילויים לפעול כרגיל. עם זאת, בקרב מעמד [[אצולה אוסטרית|האצולה האוסטרית]] התקבלה הידיעה ביאוש והתעוררו חששות לעתיד המונרכיה שאיבדה יורשי עצר בזה אחר זה.{{הערה|שם=מקמילן499}} גם לאחר שהתבררה מעורבותה של סרביה ברצח, לא דרשה העיתונות האוסטרית לצאת לפעולת נקם.{{הערה|שם=הייסטינגס 40|הייסטינגס, עמ' 40.}} [[פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה|הקיסר פרנץ יוזף]] קיבל את הבשורה בעת ששהה במרחצאות ב[[באד אישל]]. הקיסר "עצם את עיניו ושתק דקות ארוכות". הוא לא הצטער במיוחד על מותו של פרנץ פרדיננד, שעמו לא הסתדר במיוחד. אדרבה, הדבר אמר שלתפקיד יורש העצר יקודם בן אחיינו [[קרל הראשון, קיסר אוסטריה|הארכידוכס קרל]] אשר היה חביב עליו במיוחד. הקיסר ראה במותו הטרגי של פרנץ פרדיננד מעין [[עונש משמיים]] על כך שביזה את כבודו של [[בית הבסבורג]] בנישואיו לאשה שלא ממעמד מתאים. עם זאת, הוא ביקש לאכול את ארוחת הערב שלו לבדו ולאחר מכן חזר לווינה.{{הערה|שם=הייסטינגס 39|הייסטינגס, עמ' 39.}} אין לדעת אם כבר באותה עת הבין את ההשלכות האמיתיות של הרצח.{{הערה|מקמילן, עמ' 503.}} על פי עדותו של השגריר האוסטרו-הונגרי בסרביה, ההמונים במדינה חגגו לכבוד הרצח.{{הערה|הייסטינגס, עמ' 96.}} העיתונות הרשמית בסרביה הייתה מאופקת למדי,{{הערה|שם=הייסטינגס 40}} אולם לא כן העיתונות האופוזיציונית שהריעה לרוצחים בהתעלמות מוחלטת מהאינטרסים של המדינה.

[[וילהלם השני, קיסר גרמניה]] קיבל את הידיעה בעת שהשתתף במירוץ סירות ב[[קיל]]. הוא ופרנץ פרדיננד היו חברים קרובים, ורק זמן קצר לפני כן ב-[[13 ביוני]] אירח פרנץ פרדיננד את וילהלם באחוזתו. וילהלם הביע צער ניכר ועזב את המרוץ באמצעו. הוא הבטיח לפעול לפתרון המשבר, אולם בימים שלאחר מכן התעסק בעיקר בעיצוב מחדש של ה[[יאכטה]] הפרטית שלו. [[נשיא צרפת]] [[רמון פואנקרה]] כלל לא טרח לעזוב את מרוץ הסוסים שצפה בו כאשר קיבל את הידיעה, וה[[לה פיגארו]] כתב: "המשבר הזה ידעך בקרוב ויהיה לעוד מריבה בלקנית, כאלה שמתרחשות כל חמש עשרה או עשרים שנה, ונפתרות בתוך מסגרת בלקנית מבלי שיתעורר הצורך להתערבות המעצמות הגדולות".{{הערה|שם=הייסטינגס 40|הייסטינגס, עמ' 40.}}

==הלוויה==
[[קובץ:Sarajevo - Assassination, the funeral cortege through Sarajevo.jpg|ממוזער|טקס הלווייתם של סופיה ופרנץ פרדיננד]]
בליל [[30 ביוני]] נלקחו גופות הנרצחים ברכבת מסרייבו, ולאחר מכן הועמסו על הדרדנוט "וירבוס יוניטיס"{{ביאור|שגם הביאה את הזוג לבוסניה בדרך הלוך}} שהביאה אותן ל[[טריאסטה]]. מטריאסטה הובאו הגופות לווינה ברכבת מיוחדת. הלוויה התקיימה ב-[[3 ביולי]]. השלטונות האוסטריים ביקשו משליטי מדינות זרות לא לבוא, ולשלוח את שגריריהם בלבד. היחיד שהוזמן היה קיסר גרמניה, אולם הוא הודיע שהתקף [[לומבגו]] מונע ממנו לבוא. הסיבה האמיתית הייתה שהמודיעין הגרמני קיבל הודעה על פיה מתכננים לרצוח גם אותו.{{הערה|שם=מקמילן 504|מקמילן, עמ' 504.}} בלוויה נכחה רק המשפחה הקיסרית הקרובה ביותר, והיא נשאה אופי שקט מאופק. שגריר רוסיה דיווח שההמונים צפו בסקרנות יותר מאשר בעצב, ושגם אז ה[[פראטר]] המשיך לפעול כרגיל. גם במותם לא נמלטו בני הזוג מכללי החצר הנוקשים; ארונו של פרנץ פרדיננד היה גדול באופן ניכר מארונה של סופיה, והוצב על כן גבוה יותר. לקציני צבא נאסר להצדיע כאשר עברו על פניהם המרכבות שנשאו את הארונות. פרנץ פרדיננד ידע שלסופיה לא יינתן להיקבר ב[[הקריפטה הקיסרית|קריפטה הקיסרית]] בווינה לצדו, ולפיכך שניהם ביקשו לפני מותם להיקבר באחת המצודות האהובות עליהם בעיר ארסטטן בדרום אוסטריה.

שר הטקס האוסטרי, [[אלפרד, הנסיך השני ממונטנובו|הנסיך ממונטנובו]], אשר היה אויב מושבע של פרנץ פרדיננד וסופיה, דאג גם להשפלת שלושת היתומים שלהם. הוא דאג שייאסר עליהם להשתתף בלוויה, ואף ניסה לאלץ אותם לשלם את העלות שלה מכספי הירושה שלהם. הילדים הועברו להשגחתה של סבתם החורגת [[מריה תרזה, נסיכת פורטוגל|הארכידוכסית מריה תרזה]]. נדלקו צ'ברינוביץ' שלח להם מכתב מכלאו, ובו ביקש מהם את סליחתם על שסייע לגזול מהם את אביהם ואת אמם. הבן הגדול, [[מקסימיליאן, דוכס הוהנברג|הדוכס מקסימיליאן]] בן ה-12, כתב לו חזרה: "כנוצרי חייב אני לסלוח, ומשום כך הנני סולח לך ולחבריך".{{הערה|שם=מטח}} אחותו הגדולה, [[סופיה, נסיכת הוהנברג|הנסיכה סופיה]], חתמה על המכתב, אולם האח השלישי, [[ארנסט, נסיך הוהנברג|הנסיך ארנסט]], סירב לחתום.

==משפט סרייבו==
[[קובץ:Proces w Sarajewie s.jpg|ממוזער|המשפט בעיצומו, פרינציפ יושב במרכז השורה הראשונה]]
ב-[[12 באוקטובר]] נפתח בסרייבו משפטם של 25 מהמעורבים בקשירת הקשר. המשפט היה הוגן, ולנאשמים ניתנה הגנה חוקית מלאה.{{הערה|שם=מטח}} ההאשמה שבה הואשמו הייתה קשירת קשר כנגד אוסטרו-הונגריה בסיוע גורמים רשמיים סרביים. העונש המרבי על קשירת קשר לצורך בגידה היה מוות. עם זאת, רבים מהנאשמים נחשבו לקטינים על פי החוק האוסטרו-הונגרי, שלא אפשר להוציא להורג פחות מגיל 20. עונש המאסר המרבי על פי החוק היה 20 שנה. לפיכך, פרינציפ, גרבז', צ'ברינוביץ', פופוביץ' וצ'וברילוביץ' לא ניסו להכחיש את חלקם ברצח, אלא ניסו להפיל את כל האשמה על כתפיהם ולצמצם את אחריותם של גורמים סרבים למאורע. פרינציפ טען: "אני לאומני יוגוסלבי ואני מאמין באיחוד של כל הסלאבים הדרומיים בכל צורה שהיא של מדינה שתהיה חופשית מאוסטריה". כאשר נשאל לאחר מכן כיצד התכוון להגשים את מטרתו, השיב: "באמצעות טרור". לעומת זאת, חלק מהנאשמים המבוגרים יותר שהסתכנו ב[[עונש מוות]], ניסו לצמצם את חלקם בקשר ולטעון שהם או משפחותיהם קיבלו איומים שאילצו אותם לשתף פעולה.

המשפט הסתיים ב-[[23 באוקטובר]], וגזר הדין ניתן ב-[[28 באוקטובר]]. בית המשפט דחה את עדויותיהם של חלק מהקושרים, על פיהן לסרביה לא היה קשר לרצח, וקבע על סמך עדויות אחרות שנגבו ועל סמך דבריהם של הקושרים האחרים כי חוגים צבאיים רשמיים בסרביה שיתפו פעולה עם הרצח. תשעה מהנאשמים שוחררו, ביניהם איכרים בוסנים שפרינציפ הודה שאיים עליהם.{{הערה|הייסטינגס, עמ' 38-39.}} מרבית הקושרים לא חויבו בעונש מוות כיוון שנחשבו לקטינים. בית המשפט שמע טענות על פיהן למעשה פרינציפ בן 20, בשל חוסר ודאות מסוימת בתאריך הלידה המדויק שלו, אך הגיע למסקנה שבעת הרצח הוא היה בן 19. להלן גזרי הדין:
{| class=wikitable
! width="100px"| שם
! width="100px"| גזר דין
|-
| [[גברילו פרינציפ]]
| 20 שנות מאסר
|-
| [[נדלקו צ'ברינוביץ']]
| 20 שנות מאסר
|-
| [[טריפון גרבז']]
| 20 שנות מאסר
|-
| [[ואסו צ'וברילוביץ']]
| 16 שנות מאסר
|-
| [[צוויטקו פופוביץ']]
| 13 שנות מאסר
|-
| לזאר דוקיץ'
| 10 שנות מאסר
|-
| [[דנילו איליץ']]
| עונש מוות
|-
| וילקו צ'וברילוביץ'
| עונש מוות
|-
| נידיו קירוביץ'
| עונש מוות, הומתק ל-20 שנות מאסר בידי הקיסר פרנץ יוזף
|-
| מיכאילו איוואנוביץ'
| עונש מוות
|-
| יאקוב מילוביץ'
| עונש מוות, הומתק ל-20 שנות מאסר בידי הקיסר פרנץ יוזף
|-
| מיטאר קירוביץ'
| בכלא לשארית חייו
|-
| איוו קרנייביץ'
| 10 שנות מאסר
|-
| בראנקו זאגוראץ'
| 3 שנות מאסר
|-
| מרקו פירין
| 3 שנות מאסר
|-
| קוויאן סטפנוביץ'
| 7 שנות מאסר
|-
| תשעה נאשמים נוספים
|שוחררו
|}
חמישה חויבו בגזר דין מוות, אולם בהמלצת שר האוצר ושר המשפטים{{ביאור|מכיוון שבוסניה הפכה לחלק מהאימפריה רק ב-[[1908]], טרם הוחלט האם היא תסופח לאוסטריה או להונגריה. לפיכך באופן זמני זכויות שונות כמו זכות החנינה הוענקו לשר האוצר המשותף של שתי המדינות}} העניק הקיסר פרנץ יוזף [[חנינה]] לשניים מהם. שלושת האחרים הוצאו להורג ב-[[3 בפברואר]] [[1915]]. פרינציפ וצ'ברינוביץ' מתו בכלא משחפת, אשר ממנה סבלו עוד קודם לכן, ושהחמירה בשל תנאי המאסר.

==תוצאות הרצח==
===אשמת סרביה===
מיד לאחר הרצח, הודיעו שגרירי סרביה בצרפת וברוסיה שארצם התריעה בפני האוסטרים על ניסיון ההתנקשות, ובדיעבד הודו בכך שהיא ידעה עליו. ממשלת סרביה הכחישה מיד את הודעת השגרירים, וראש הממשלה [[ניקולה פאשיץ']] בעצמו ביטל את דבריהם בריאיון לכתבים זרים. עם זאת, כפי שצוין לעיל, נראה שפאשיץ' עצמו ידע דבר מה על תוכנית ההתנקשות. שר החינוך הסרבי ליובה יובאנוביץ' (Ljuba Jovanović) העיד ב-[[1924]] כי פאשיץ' דיבר במהלך ישיבת פרלמנט בסוף מאי או בתחילת יוני על מזימה לרצוח את יורש העצר. יש המפקפקים בכך,{{הערה|סיריל פולס, '''מלחמת העולם הראשונה''', [[הוצאת מערכות]], [[1981]]. עמ' 25.}} ומכיוון שהישיבות לא תועדו בכתב לא ניתן לדעת אם אכן כך היה.{{הערה|שם=הייסטינגס 34}} ב-[[18 ביוני]] קיבל שגריר סרביה בווינה, יובאן יובאנוביץ' (Jovan Jovanović), מברק מעורפל המורה לו להזהיר את האוסטרים בדבר תוכניות להתנקש בחיי יורש העצר. ככל הנראה פאשיץ' הורה לו לעשות כן כדי למנוע מהאוסטרים סיבה נוספת לתרעומת כנגד ארצו.{{הערה|שם=הייסטינגס 34}}

על פי עדותו של הנספח הצבאי הסרבי, קולונל לזנין, יובאנוביץ' נפגש ב-[[21 ביוני]] עם שר האוצר האוסטרו-הונגרי ריטר פון בילנסקי, והדגיש באופן כללי את הסיכון שדעת הקהל בבוסניה לא תאהב את הביקור ולדבר עלולות להיות השלכות קטלניות על היחסים בין אוסטרו-הונגריה וסרביה. על פי עדותו של לזנין, יובאנוביץ' חזר מהפגישה תחת הרושם שבילנסקי לא התייחס כראוי לדבריו ופטר אותו במילים: "נקווה ששום דבר לא יקרה". יובאנוביץ' עצמו מסר גרסה אחרת, על פיה האזהרה כולה הייתה פרי יוזמתו האישית, ולא באה כהוראה מבלגרד. על פי עדותו הוא אמר לבילנסקי: "זה [הביקור] ייצור התמרמרות רבה. כמה צעירים סרביים עשויים לטעון כדור חי באקדחיהם ולירות בהם. לכן מוטב שהארכידוכס פרנץ פרדיננד לא יגיע לסרייבו ביום זה."{{הערה|נלקח מתוך סדרת הטלוויזיה "'''מלחמת העולם הראשונה'''", פרק 1 (מתחיל ב-19:16)}} גרסתו של יובאנוביץ' השתנתה מספר פעמים לאורך השנים, ואף פעם לא חפפה את גרסתו של לזנין. בילנסקי עצמו סירב להתייחס לפגישה שנערכה, אולם ראש מחלקת העיתונות שלו אישר שאכן נערכה פגישה בינו לבין השגריר והיא כללה אזהרה מעורפלת. יודגש שבילנסקי ופרנץ פרדיננד היו אויבים מושבעים, וייתכן שבכוונה תחילה לא ייחס בילנסקי חשיבות לאזהרות.{{הערה|שם=מטח}}

===התגובה האוסטרו-הונגרית===
{{הפניה לערך מורחב|משבר יולי}}
[[קובץ:Serbien muss sterbien.jpg|ממוזער|כרזה אוסטרו-הונגרית המכריזה: "סרביה חייבת למות"]]
למרות זאת, ועדת החקירה אוסטרו-הונגרית לא הצליחה להגיע לראיות משמעותיות, פרט לעובדה שהנשק שבו צוידו הרוצחים הגיע בוודאות מסרביה. אחד מחברי הוועדה, פרידריך פון ויזנר, ציין במפורש: "אין שום דבר המציין שהממשלה הסרבית ידעה על המזימה".{{הערה|[http://www.worldwar1.com/tlsara.htm הרצח בסרייבו] באתר worldwar1.com}} עם זאת, דעת הקהל ברחבי האימפריה ואף בשאר העולם, הייתה שסרביה אשמה, ובעיני החוגים המיליטנטיים בחצר הקיסר בווינה, הייתה זו הזדמנות שלא תחזור על עצמה לצאת למלחמה בסרביה ולהחזיר אותה למצב של מדינת לוויין של האימפריה. הדמות הבולטת ביותר בחוגים אלו, היה הרמטכ"ל [[קונרד פון הצנדורף]]. במהלך 17 החודשים שקדמו לרצח, הוא פנה אל ממשלתו 26 פעמים בדרישה לצאת למלחמה נגד סרביה.{{הערה|הייסטינגס, עמ' 79.}} לאחר הרצח הוא פנה שוב אל הקיסר בדרישה לנצל את ההזדמנות לצאת למלחמה. הוא נתמך בדרישתו זו בידי שר החוץ [[לאופולד פון ברכטולד]], הגנרל [[אלכסנדר פון קרובטין]], ואוסקר פוטיורק אשר ביקש לפצות על כישלונו באבטחת יורש העצר. הבעיה היחידה הייתה שהאימפריה הרוסית הייתה בעלת ברית קרובה של סרביה, וראתה בעצמה את מגינת העמים הסלאבים. עם זאת, לאוסטריה הייתה ברית עם [[הקיסרות הגרמנית]] ועם [[ממלכת איטליה]]. הצנדורף קיווה שאם תפרוץ מלחמה עם רוסיה, גרמניה תישא בעול הלחימה.{{הערה|הייסטינגס, עמ' 80.}}

למרבה האירוניה, אף על פי שפרנץ פרדיננד תיעב את הסרבים (אותם כינה "החזירים האלה"), הרי שהוא היה מתנגד חריף לעמדותיו של הצנדורף. הוא כתב פעם לברכטולד: "אל תתן לקונרד לשכנע אותך - לעולם לא! אין לתת בדל של תמיכה לנביחות שלו באוזני הקיסר! הוא כמובן לא רוצה להחמיץ כל הזדמנות למלחמה, כל הזדמנות לצאת לקרב פזיז כדי לכבוש את סרביה ואלוהים יודע איזה עוד מקום".{{הערה|הייסטינגס, עמ' 30.}} ההיסטוריונית מרגרט מקמילן טוענת שאם הייתה מתעוררת סיבה אחרת לצאת למלחמה, פרנץ פרדיננד היה היחיד שהייתה לו די השפעה בחצר הקיסר כדי למנוע אותה.{{הערה|מקמילן, עמ' 229.}} בניגוד למדינאים ואנשי צבא אוסטרו-הונגרים אחרים, הוא הבין שבעיית המיעוטים באימפריה לא תיפתר מעצמה, והגה רעיון, אולי בלתי אפשרי לביצוע, להפיכת המונרכיה הכפולה האוסטרית-הונגרית, למונרכיה משולשת אשר בה יינתן מקום שווה גם לסלאבים. אם כי דווקא עמדותיו אלו, הפכו אותו למסוכן בעיני הפאן-סלאבים בסרביה ובבוסניה, כיוון שיישום התוכנית שלו היה שולל את התירוץ להקמת אימפריה סלאבית עצמאית.{{הערה|שם=הערה מספר אחת}}{{ביאור|עמדות אלו גם הפכו אותו ללא-פופולרי בהונגריה, שאת שטחה התעתד למעט}}

גם בקרב המיליטריסטים פרצו חילוקי דעות. ברכטולד דרש לצאת מיד למלחמה כנגד סרביה, אולם נתקל בהתנגדותו של [[ראש ממשלת הונגריה]] [[אישטוון טיסה|הרוזן טיסה]],{{ביאור|על פי [[הפשרה האוסטרו-הונגרית של 1867]], היו הן לאוסטריה והן להונגריה ראשי ממשלה ופרלמנטים נפרדים, אשר לא היו כפופים זה לזה בשום צורה שהיא אלא לקיסר בלבד}} ובהתנגדותו של הצנדורף, אשר טען שהצבא לא יהיה מוכן למלחמה לפני אמצע [[אוגוסט]]. הצנדורף הציע במקום זה לשלוח [[אולטימטום]] לסרביה ולהכריז על גיוס מיידי.{{הערה|סיריל פולס, '''מלחמת העולם הראשונה''', [[הוצאת מערכות]], [[1981]]. עמ' 29.}} ברכטולד נרתע מפני הכרזת גיוס ללא מלחמה, ובמקום זה החליט לשלוח ל[[ברלין]] את אחד מעוזריו, הרוזן יוזף הויוס, כדי לברר האם גרמניה תתמוך בהחלטתה של אוסטריה לצאת למלחמה. הוא ידע כי אם התשובה תהיה חיובית, לטיסה לא יהיו תירוצים רבים לסרב. בינתיים, נפגש הצנדורף עם הקיסר כדי לברר סופית את עמדתו בנושא. הצנדורף שאל: "אם התשובה תוכיח, שגרמניה ניצבת לצידנו, הנצא למלחמה על סרביה?" הקיסר השיב בפשטות "אז כן".{{הערה|סיריל פולס, '''מלחמת העולם הראשונה''', הוצאת מערכות, 1981. עמ' 30.}} ב-[[5 ביולי]] הגיע הויוס לברלין ונפגש עם קיסר גרמניה, אשר הודיע לו שעל אוסטריה להחליט בעצמה מה ברצונה לעשות, אולם גרמניה תגבה אותה בכל צעד. מנהיגי גרמניה כלל לא טרחו לברר מה בדיוק מתכננים האוסטרים לעשות, ולמעשה צמרת ההנהגה הגרמנית (כולל הקיסר [[קנצלר גרמניה|הקנצלר]] והרמטכ"ל), הייתה מפוזרת באותה עת באתרי נופש ברחבי המדינה.{{ביאור|חלק מהחוקרים כיום סוברים שמדובר באחיזת עיניים שנועדה לגרום לרוסים ולסרבים לחשוב שהמשבר אינו מעניין את גרמניה}} לימים כינו היסטוריונים את ההבטחה הגרמנית "הצ'ק הפתוח".

===פרוץ מלחמת העולם הראשונה===
{{הפניה לערך מורחב|מלחמת העולם הראשונה}}
:{{ציטוטון|יום אחד המלחמה האירופית הגדולה תבוא מתוך איזו שטות ארורה כלשהי בבלקנים}} ([[אוטו פון ביסמרק]], 1898).{{הערה|Colin Bingham, '''[https://books.google.com/books?id=urVRgdyjobEC&pg=PA118 Wit and Wisdom: A Public Affairs Miscellany]''' (1982), p. 118; ראו גם: [[ברברה טוכמן]], '''[[אוגוסט 1914]]''', עמ' 72 (עמ' 81 במהדורת 1999).}}
לאחר שהגיעה התשובה הגרמנית, הורה ברכטולד להתחיל לנסח את האולטימטום. ב-[[14 ביולי]] סולק המכשול האחרון, כאשר בעקבות פגישה עם שגריר גרמניה בווינה, השתכנע גם טיסה בכך שמלחמה נדרשת.{{ביאור|שינוי העמדה של טיסה נבע גם מהתגברות הרגשות האנטי-סרביים בארצו, הונגריה}} באולטימטום דרשו האוסטרים בין היתר את סילוק הקצינים הלאומנים מצבא סרביה, פירוק אגודות לאומניות, הודעה רשמית של ממשלת סרביה שהיא אינה תומכת ברעיון הפאן-סלאבי ושיתוף פעולה עם גורמים אוסטרו-הונגריים שיחקרו את הפרשה על אדמת סרביה.{{הערה|[http://www.firstworldwar.com/source/austrianultimatum.htm האולטימטום בתרגום לאנגלית]}} האולטימטום נוסח מלכתחילה בצורה תקיפה ומשפילה ביותר, כך שממשלת סרביה לא תוכל להיענות אליו בשום אופן. הוא כלל בין היתר דרישות משפילות כמו הסכמה להתערבות אוסטרו-הונגרית בתכני הלימוד בבתי הספר בסרביה, ופיטורי כל פקיד ממשלתי שינקבו בשמו. אשתו של ברכטולד העידה מאוחר יותר: "לאופולד המסכן לא יכול היה לישון ביום שכתב את האולטימטום לסרבים, משום שפחד שהם יקבלו אותו".{{הערה|מקמילן, עמ' 518.}} בבוקר [[20 ביולי]] הובא המסמך לאישורו של הקיסר, אשר נרתע מעט מנימתו הקשוחה, אולם אישר אותו. באותו היום שלח ברכטולד את המסמך לשגרירויות אוסטרו-הונגריה ברחבי העולם. השגריר בבלגרד נצטווה להעביר את המסמך לידי ממשלת סרביה ב-[[23 ביולי]] בשעה 6 בערב. ממשלת סרביה נצטוותה להשיב תוך 48 שעות, ולא, איימו האוסטרים במלחמה.

הסרבים היו מזועזעים ומבולבלים מהאולטימטום, והבלבול התגבר כיוון שפאשיץ' לא שהה בבירה בעת קבלתו,{{ביאור|בשל מסע בחירות}} כך שנותר להם פחות זמן לנסח תשובה. הם ניסו לפנות לברכטולד בבקשה לקבל ארכה, אולם הוא סרב. הסרבים פנו לבריטניה, צרפת, גרמניה, [[יוון]], [[רומניה]] ו[[מונטנגרו]] בבקשה לתיווך, אולם כולן סירבו להתערב והורו לסרבים לפתור את בעיותיהם בעצמם. שר ההגנה הסרבי הכריז על גיוס, והחל מיקוש גשרים ונקודות מפתח. בכירי ממשלה פונו בחשאי מהבירה.{{הערה|מקמילן, עמ' 520.}} ב-[[24 ביולי]] שיגרה רוסיה לבלגרד הבטחה מעורפלת לסיוע. הסרבים הנואשים פירשו אותה באופן חופשי, וב-[[25 ביולי]] הגיש פאשיץ' את תשובתו לידי השגריר האוסטרו-הונגרי בבלגרד. התשובה הסרבית הייתה פייסנית וכנועה באופן לא צפוי. למעשה, סרביה נענתה לכל הדרישות פרט לשתי נקודות שפגעו בעצמאותה. אפילו קיסר גרמניה נאלץ להודות שהתשובה מבטלת כל [[עילה למלחמה]]. עם זאת, השגריר תודרך מראש שאם הסרבים לא יענו אף לדרישה אחת, עליו להתפנות מהמדינה באופן מיידי. הוא כלל לא טרח לקרוא את התשובה, אלא שיגר אותה מיד לווינה, העלה באש את ספרי הצופן של השגרירות ועלה על הרכבת חזרה לארצו עוד לפני שברכטולד קיבל את התשובה לידיו.{{הערה|מקמילן, עמ' 522.}} למחרת, כמה חיילים סרבים חצו בטעות את הגבול לאוסטרו-הונגריה. אנשי משמר הגבול ירו באוויר כדי להזהירם, והם הסתלקו. תקרית זו יצאה מכל פרופורציה וב-[[28 ביולי]] הוכרזה מלחמה על סרביה. יום לאחר מכן, רוסיה גייסה את צבאה לאורך הגבול האוסטרי. בהתאם להסכם סודי משנת [[1892]] בין צרפת לרוסיה, הייתה אף צרפת מחויבת לגייס את צבאה. גרמניה מצידה, מתוקף הבטחתה לאוסטרים, גייסה אף היא את צבאה. עד מהרה בחרו כל מעצמות אירופה{{ביאור|להוציא את ממלכת איטליה, ששמרה על נייטרליות ולא כיבדה את [[הברית המשולשת (1882)|הברית המשולשת]] שכרתה עם אוסטריה וגרמניה בשל הטיעון כי הברית הייתה הגנתית ואילו אוסטריה הייתה התוקפן. ב-[[1915]] הצטרפה איטליה למלחמה כנגד אוסטריה וגרמניה}} צדדים, ופרצה [[מלחמת העולם הראשונה]].

==הנצחה==
[[קובץ:Assassination in Sarajevo.jpg|250px|ממוזער|שמאל|[[לוחית זיכרון]] ב[[סרייבו]]: "ממקום זה ב-28 ביוני 1914 רצח גברילו פרינציפ את יורש העצר האוסטרו-הונגרי פרנץ פרדיננד ואשתו סופי"]]
ה[[קליע]] שנורה על ידי גברילו פרינציפ, המכונה לעיתים "הקליע אשר החל את מלחמת העולם הראשונה", מוצג לראווה במוזיאון בטירת [[קונופישטה|קוֹנוֹפּישטֶה]] {{אנ|Konopiště}}, ליד העיר [[בנשוב]] {{אנ|Benešov}} שב[[צ'כיה]]. ה[[אקדח]] שבו ירה פרינציפ, יחד עם ה[[מכונית]] שבה נסע הארכידוכס, חליפת המדים התכולה שלבש, כובע הנוצה שהיה לראשו והדרגש עליו שכב בעוד הרופאים מטפלים בו, מוצגים לראווה ב[[המוזיאון להיסטוריה צבאית (וינה)|מוזיאון להיסטוריה צבאית]] בווינה שב[[אוסטריה]].

ב-[[1920]] הועברה גופתו של פרינציפ לסרייבו, ואף הוקמה לכבודו אנדרטה. גילוי האנדרטה נעשה ללא טקס מיוחד בשל העובדה שהעיתונות המערבית לא ראתה זאת בעין יפה. חמישים שנה לאחר הרצח, ב-[[28 ביוני]] [[1964]], נערך בעיר טקס צנוע במהלכו הוסר הלוט מעל ארבעה לוחות-זיכרון עשויים שחם במקום שבו ירה פרינציפ. ספרו הנודע של [[ירוסלב האשק]] "[[החייל האמיץ שווייק]]", נפתח במילים "ובכן, הרגו לנו את הפרדיננד".{{הערה|{{הארץ|בתיה גור|הרגו לנו את הפרדיננד|1.822756|6 בספטמבר 2002}}}} ההתנקשות מתוארת בסרט הצרפתי "סרייבו" מ-[[1940]] בבימויו של [[מקס אופולס]].{{ביאור|זמן קצר לאחר הקרנת הסרט לראשונה, [[המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה|נכבשה צרפת בידי הנאצים]] והסרט נאסר להקרנה}} בשנת [[2014]] יצא לאקרנים הסרט הסרבי "האיש שהגן על גברילו פרינציפ" (The Man Who Defended Gavrilo Princip), העוסק במשפטם של רוצחי הארכידוכס.{{הערה|[http://www.andricgrad.com/en/2014/12/premijerno-u-srpskoj-prikazan-film-branio-sam-mladu-bosnu/ Premiere of film “The Man Who Defended Gavrilo Princip” in Republic of Srpska]|כיוון=שמאל}}

==ראו גם==
* [[הגורמים למלחמת העולם הראשונה]]
* [[החזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה]]
* [[האימפריה האוסטרו-הונגרית במלחמת העולם הראשונה]]
* [[סרביה במלחמת העולם הראשונה]]

==לקריאה נוספת==
* [[מקס הייסטינגס]], '''פורענות: 1914, אירופה יוצאת למלחמה''', [[הוצאת מודן]], [[2014]]. {{ULI|012301534}}
* מרגרט מקמילן, '''המלחמה ששמה קץ לשלום''', [[הוצאת עם עובד]], [[2013]]. {{ULI|012483603}}
* הייוול ויליאמס, '''ימים ששינו את העולם''', [[הוצאת מטר]], [[2010]].
<div style="direction: ltr;">
* {{cite book|last=Albertini|first=Luigi|title=Origins of the War of 1914|volume=II|publisher=Oxford University Press|location=Oxford|year=1953|oclc=168712}}
* {{cite book|last=Albertini|first=Luigi|title=Origins of the War of 1914|volume=I|publisher=Enigma Books|location=New York|year=2005|isbn=1-929631-31-6}}
* {{cite book|last=Belfield|first=Richard|title=The Assassination Business: A History of State-Sponsored Murder|url=https://archive.org/details/assassinationbus00belf|publisher=Carroll & Graf|location=New York|year=2005|isbn=0-7867-1343-7}}
* {{cite book|last=Butcher|first=Tim|title=The Trigger: Hunting the Assassin Who Brought the World to War|publisher=Grove Press|location=New York|year=2014|isbn=978-0-80219-188-5}}
* {{cite book|last=Dedijer|first=Vladimir|title=The Road to Sarajevo|publisher=Simon and Schuster|location=New York|year=1966|oclc=400010}}
* {{cite book|last=MacKenzie|first=David|title=Black Hand on Trial: Salonika 1917|publisher=Eastern European Monographs|location=|year=1995|isbn=978-0-88033-320-7}}
* {{cite book|last=Magrini|first=Luciano|title=Il Dramma Di Seraievo. Origini e responsabilita della guerra europea|publisher=|location=Milan|year=1929|oclc=8018932}}
* {{cite book|last=Gioseffi|first=Daniela|title=On Prejudice: A Global Perspective|url=https://archive.org/details/onprejudicegloba00gios_0|year=1993|publisher=Anchor Books|isbn=978-0-385-46938-8}}
* {{cite book|last=Owings|first=W.A. Dolph.|title=The Sarajevo Trial|publisher=Documentary Publications|location=Chapel Hill, NC.|year=1984|isbn=0-89712-122-8}}
* {{cite book|last=Donia|first=Robert J.|title=Sarajevo: A Biography|year=2006|publisher=University of Michigan Press|isbn=978-0-472-11557-0}}
* {{cite book|last=De Schelking|first=Eugene|title=Recollections of a Russian Diplomat, The Suicide of Monarchies|url=https://archive.org/details/recollectionsar00unkngoog|publisher=McMillan Co.|location=New York|year=1918|oclc=1890657}}
* {{cite book|last=Johnson|first=Wes|authorlink=|title=Balkan Inferno: Betrayal, War and Intervention, 1990-2005|url=https://archive.org/details/balkaninfernobet0000john|year=2007|publisher=Enigma Books|isbn=978-1-929631-63-6}}
* {{cite book|first=Andrej|last=Mitrović|title=Serbia's Great War, 1914–1918|year=2007|publisher=Purdue University Press|isbn=978-1-55753-477-4}}
* {{cite book|last=Strachan|first=Hugh|title=The First World War|volume=I: To Arms|publisher=Oxford University Press|location=Oxford|year=2001|isbn=978-0-19-926191-8}}
* {{cite book
  | last = Sugar
  | first = Peter F.
  | year = 1999
  | title = East European Nationalism, Politics and Religion
  | publisher = Ashgate Publishing
  | location = Farnham, England
  | isbn = 978-0-86078-806-5
  }}
* {{cite book|last=Taylor|first=A. J. P.|title=The First World War: An Illustrated History|publisher=Penguin Books|location=London|year=1963|isbn=0-14-002481-6}}
* {{cite book|last=Trydar-Burzinski|first=Louis|title=Le Crépuscule d’une Autocratie|publisher=|location=Florence|year=1926|oclc=473403651}}
* {{cite book|last=Craig|first=John S.|title=Peculiar Liaisons: In War, Espionage, and Terrorism in the Twentieth Century|publisher= Algora Publishing |year= 2005|isbn=0-87586-331-0}}
* {{cite book|last=Remak|first=Joachim|title=The First World War: Causes, Conduct, Consequences|url=https://archive.org/details/firstworldwarcau0000rema|publisher=[[John Wiley & Sons|Wiley]]|year=1971|isbn=0-471-71634-0}}
* {{cite book|last= MacKenzie|first=David|title=Apis, the Congenial Conspirator: the Life of Colonel Dragutin T. Dimitrijević|url= https://archive.org/details/apiscongenialcon0000mack|publisher= East European Monographs|year=1989|isbn=0-88033-162-3}}
</div>

==קישורים חיצוניים==
{{ויקישיתוף בשורה}}
* {{חיים של אחרים|רצח פרנץ פרדיננד - חלק א|25 ביולי 2011|%D7%A8%D7%A6%D7%97-%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%A5-%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%A0%D7%93-%D7%A2%D7%9C-%D7%99%D7%93%D7%99-%D7%92%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9C%D7%95-%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%A0%D7%A6%D7%99%D7%A4}}
* {{חיים של אחרים|רצח פרנץ פרדיננד - חלק ב|26 ביולי 2011|%D7%A8%D7%A6%D7%97-%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%A5-%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%A0%D7%93-%D7%A2%D7%9C-%D7%99%D7%93%D7%99-%D7%92%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9C%D7%95-%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%A0%D7%A6%D7%99%D7%A4}}
* [http://www.bbc.co.uk/dna/h2g2/A11873900 על הרצח והרקע לו] באתר ה-[[BBC]]
* [http://www.firstworldwar.com/source/austrianultimatum.htm מכתב האולטימטום של יולי]
* {{קטעים בהיסטוריה|פרק 46: המלחמה הגדולה חלק ב- הניצוץ (מלחמת העולם הראשונה)|2012/01/22|המלחמה-הגדולה-חלק-ב-הניצוץ}}
* {{mako|עמית ולדמן ואדם גלמן|ההתנקשות ששינתה את פני ההיסטוריה|16677b0dd31e641004|news-world/international|26 ביוני 2014}}

==ביאורים==
{{ביאורים}}

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

{{ערך מומלץ}}

{{בקרת זהויות}}

[[קטגוריה:מלחמת העולם הראשונה: 1914]]
[[קטגוריה:הגורמים למלחמת העולם הראשונה]]
[[קטגוריה:1914]]
[[קטגוריה:רציחות פוליטיות|פרדיננד]]
[[קטגוריה:סרייבו|רצח]]
[[קטגוריה:האימפריה האוסטרו-הונגרית]]
[[קטגוריה:פשע באימפריה האוסטרו-הונגרית]]