איידס באוגנדה

מחלת האיידס התגלתה לראשונה באוגנדה בשנת 1982 בכפר דייגים בחוף המערבי של אגם ויקטוריה, ומאז התפרצות מגפה זו, היו לה השפעות הרסניות על המבנה הדמוגרפי והכלכלי של המדינה. החל משנת 1993 נרשמה ירידה בשכיחות האיידס במדינה, ומשנת 2000 מוזכרת אוגנדה כדוגמה למדינה שהצליחה להתמודד ביעילות עם האיידס באפריקה שמדרום לסהרה.

התפשטות

מחלת האיידס נתגלתה לראשונה באוגנדה אצל סוחרים וזונות בשנת 1982 בכפר דייגים בחוף המערבי של אגם ויקטוריה, הנמצא לאורך הכביש הטרנס אפריקאי.

עד סוף שנות ה-80 של המאה ה-20, חוותה אוגנדה את המגפה באופן קשה והרסני. האיידס התפשט תחילה בערים, ולאחר מכן גם באזורים הכפריים. בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 נתגלו בארבע נקודות בקמפלה וסביבתה שיעורי איידס של מעל 20%. מנגד, באזורים הכפריים, בהם התגוררה מעל 85% של האוכלוסייה, היה שיעור האיידס מתחת ל-10% ולפי חלק מהטענות פחות מ-5%, כך שעל פי ההערכות שיעור האיידס באוכלוסייה הגיע בשנת 1991 לסביבות ה-15%, אך לא עבר את ה-15%. המחלה הכתה באופן הקשה ביותר במרכז אוגנדה.

החל משנת 1993 נרשמה ירידה משמעותית בשיעור האיידס באוגנדה. עם זאת, בשנת 1997 מערכת הבריאות במדינה הגיעה לנקודת שבירה כאשר ההוצאה לבריאות לנפש לשנה עמדה על מתחת ל-3 דולר. חולי האיידס אכלסו יותר מ-55% ממיטות בתי החולים ובשנת 2000, שיעור התפוסה שלהם אף גדל ל-70%. בשנת 1998 כ-1.9 מיליון בני אדם באוגנדה היו נשאים או חולים, כ-6.1% מהאוכלוסייה. עד שנת 2003 נפטרו מהמחלה כ-800,000 נפש.

סוכנויות בינלאומיות אשר סיפקו תמיכה כספית למניעת האיידס השתמשו באוגנדה כהוכחה לכך שניתן לשלוט באיידס באמצעים מועטים יחסית. הקהילה הבינלאומית התמקדה בשני אלמנטים עיקריים לשיפור מצב האיידס באוגנדה:

1. חשיבות תפקידם של המנהיגים הפוליטיים בהעלאת המודעות הציבורית של המחלה עוד בשלביה המוקדמים.
2. הנחת הממשלה ששילוב בין התנזרות, שימוש באמצעי מניעה ונאמנות הם אלו שיפחיתו את שכיחות המחלה.

גורמים לתפוצת המחלה

התפשטות המחלה הסתייעה במשבר הכלכלי ובמלחמת האזרחים האוגנדית. המשבר הכלכלי הביא להתפשטות הזנות כאשר נשים רבות פונות לזנות כדי לשרוד. מלחמת האזרחים הביאה איתה תנועות של חיילים ומורדים שהשתמשו בשירותי זנות. גורם נוסף שהפיץ את המחלה היה ריבוי של נהגי משאיות גרירה שנעו ממקום למקום כשבידם כסף רב יחסית לרמת החיים באפריקה, סייעו בהפצת האיידס בכל רחבי אוגנדה. המחלה הייתה נפוצה בעיקר באזורים עירוניים, באזורים כפריים עם נתיבי מסחר גדולים ובאזורים מוכי מלחמה. כמו כן, היות האוכלוסייה ברובה הניכר נוצרית שלא עברה מילה, הקלה ככל הנראה על התפשטות האיידס.

התמוטטות השלטון פגע אנושות במערכות הבריאות במדינה, דבר שתרם אף הוא להתפשטות המחלה.

התמודדות

בשנת 1986, הודתה ממשלתו של יוורי מוסווני בקיומה של בעיית איידס במדינה ועודדה דיון פומבי בדרכי התמודדות עם הבעיה. כמו כן, היא הקימה את ה-ACP (הארגון הלאומי לשליטה באיידס). להתמודד בצורה אקטיבית עם התפשטות האיידס. בשנת 1992 הקימה אוגנדה, על פי חוק של הפרלמנט, את ה-UAC. בשנותיה הראשונות, ה-ACP יצאה במסע הסברה והפחדה שקרא להתנזרות ושימוש בקונדום. אולם בהיעדר מערכת להפצת קונדומים ובגלל התנגדות של גורמים כנסייתיים, השימוש בקונדום נשאר ברמה של מתחת 4% עד שנת 1990.

בפגישות פנים מול פנים עם עמו אמר הנשיא כי הלחימה באיידס היא משימה פטריוטית שדורשת פתיחות, תקשורת ומנהיגות חזקה החל מרמת הכפר ועד לרמת הממשל. גישה זו יחד עם הכריזמה שלו גרמה להזדהות עם ממשלתו ולתמיכה במאבק במחלה.

הממשלה החלה לפעול בכמה מישורים במקביל: מתן תמיכה ואהבה לחולים, קידום של ערכי משפחה כגון שמירת אמונים לבן זוג, עריכת בדיקת איידס, מתן מידע לגבי המחלה ויצירת קשר עם ארגונים לא ממשלתיים, פנייה לעזרתם של מטפלים מסורתיים, טיפול ותמיכה ביתומים, פיקוח על שירותי תרומות הדם כדי שיהיו נקיות ובטוחות ושימוש באמצעי מניעה.

בשנת 1987 שר הבריאות של אוגנדה הקים ארבעה אתרי פיקוח בבתי חולים ובקליניקות של מעקב היריון, אשר התרחבו בסוף שנת 2002 ל-20 במספרם, והם סיפקו נציגות לכלל האוכלוסייה.

החל משנת 86' שירותי הבריאות החלו גם לתעד את מקרי האיידס, מה שסיפק תובנות חשובות שעזרו במלחמה נגד הווירוס הקטלני, אך למרות זאת, יחסית רק אחוז קטן מן מקרי האיידס תועדו מה שמשקף את המספר הרב של אנשים חולי איידס אשר נמצאו עדיין ללא גישה לשירותי בריאות מלאים. ב-1990 נוסד מרכז המידע לאיידס שמטרתו הייתה לעשות בדיקות איידס בהתנדבות, לייעץ ולהתפשט אל עבר אזורים עירוניים עד אמצע העשור.

קידום השימוש בקונדומים לא היה מרכזי בתגובה הראשונית של אוגנדה לאיידס (1986–1991), בייחוד בהשוואה למדינות אפריקאיות אחרות. למעשה, עד אמצע שנות ה-90 הייתה התנגדות מצד הנשיא Museveni ומצד מנהיגים דתיים לקדם את השימוש בקונדום. קידום המכירות של הקונדומים תחת פרויקט SOMARC החל בשנת 91', אך מכירתם לא הייתה גבוהה עד סוף שנות ה-90. תוכנית מכירת הקונדומים החלה להצליח בשנת 97', למרות שכבר מאמצע שנות ה-90 משרד הבריאות חילק מיליוני קונדומים דרך מרכזי בריאות וארגונים לא ממשלתיים, אשר נתרמו על ידי תורמים חיצוניים.

בשנת 2000 שירותי התרמת הדם של אוגנדה טענו שסינון הדם הוא אוניברסלי ובטיחות הדם עלתה לכ-90%.

בשנת 2002 ערכי ה- ABC (התנזרות, נאמנות ואמצעי מניעה) הפכו להיות הנושא המרכזי שבזכותו נוצרה ירידה בשכיחות האיידס.

גורמים לירידה בשכיחות המחלה

מסע ההסברה נגד האיידס באוגנדה הדגיש שלושה גורמים להם ניתנו ראשי התיבות - ABC, שפירושן: Abstinence (התנזרות), Be faithful (נאמנות) Condom use (שימוש בקונדום). בדיקה של שינויים בהרגלי האוכלוסייה בהתייחס לגורמים אלו מצאה עליה בגיל הממוצע של תחילת קיום יחסי מין, בגברים ובנשים, כאשר אחוז הנשים בגילאי 15–17 אשר קיימו יחסי מין ירד מ-50% בשנת 1988, ל-46% בשנת 1995 ו ל-34% בשנת 2000. לעומת זאת, בקבוצות גיל אחרות לא נמצאה ירידה משמעותית בפעילות מינית. כן נמצאה ירידה גדולה באחוז האנשים שקיימו יחסי מין עם יותר מבן זוג אחד, בין שנת 1988 ל 1995. אולם לא נרשמה ירידה משמעותית נוספת לקראת שנת 2000. מסקרים שנערכו התגלה כי השימוש בקונדום על ידי נשים עלה מ-1% בשנת 89' ל-16% בשנת 2000. 16% מן הגברים השתמשו בקונדומים בשנת 1995 ומספרם עלה ל-40% בשנת 2000. גברים, לעומת נשים, נטו יותר להשתמש בקונדום. בין השנים 1995–2000 השימוש בקונדום אצל נשים עלה, אבל עלייה חדה יותר נרשמה אצל קבוצות גיל צעירות יותר, כאשר אצל גברים חלה אותה התפתחות.

ארגונים שנלחמו באיידס

בשנת 1986 נוסד ה-ACP (התוכנית לשליטה באיידס) שמטרתה לאמוד את מידת ההתפשטות של המחלה על מנת לחזק את בטיחות בנק הדם הלאומי. בנוסף, הם קיימו קמפיין חינוכי שמסביר את המחלה ודרכי ההימנעות ממנה באמצעות הרדיו, הטלוויזיה, עיתונות כתובה ולוחות מודעות, ובשנים 1988–1989 נשיא המדינה Yoweri Museveni השתתף במאמצים הארציים בחינוך נגד האיידס. מלבד הקמפיין במדיה, הם אימנו מאות יועצי איידס מתוך הקהילה, מחנכי בריאות ושאר מומחים למחלה. מובלים על ידי דוגמת מנהיגיהם, כלל האוכלוסייה גם באזורים הכפריים וגם בעירוניים, הצטרפו לבסוף למלחמה נגד האיידס כך שהיא הפכה למשימה פטריוטית. בהפצת המלחמה באיידס נכלל לא רק מידע וחינוך אלא גם שינוי התנהגותי יסודי שהיה מבוסס על גישה של תקשורת ומוטיבציה.

אחת התרומות של נדבנים בינלאומיים כמו ה-USAID, הסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי, היה בתמיכה ברמת הקהילה כמו לממן את משכורות המחנכים במלחמה באיידס, בעוד שבמדינות אחרות בעולם היה זה נהוג שעובדי בריאות ומחנכים יעבדו בהתנדבות וללא כל משכורת.

התמיכה בהתערבות באמצעות תקשורת בין אישית הגיעה לא רק לכלל האוכלוסייה אלא גם לקבוצות מפתח שכללו עובדות בזנות והלקוחות שלהם, חיילים, נהגים, בנות בברים, שוטרים וסטודנטים, וכל זאת מבלי לייצור אווירה בעלת סטיגמה שלילית. בהשוואה שנערכה באמצע שנות ה-90, אוגנדה בלטה לעומת שאר המדינות האפריקאיות, בכך שבכלל היה לה מידע על המלחמה באיידס, וזו ראייה אחת לכך שהאסטרטגיה עבדה היטב באוגנדה.

עד שנת 1990 לא הייתה חלוקת אמצעי מניעה ואף הכנסיות אסרו על שימוש בהם, ושיעור השימוש באמצעי מניעה בשנה זו היה כ-4% ועלה למעל 40% אחרי 1992.

ארגון נוסף שהוקם היה ה-UAC (ועדת אוגנדה לאיידס), שמטרתו הייתה לתאם את פיתוח המדיניות, ליישם הנחיות לגבי מחלת האיידס ולפקח על פעילויות האיידס ברחבי המדינה. בשנת 1993 הוועידה הכינה מסמך אסטרטגי שייתן מענה ופיקוח לכלל הסקטורים במדינה כנגד האיידס, ובשנת 1994 הופצה תוכנית פעולה שתספק הדרכה לאזרחים. הוועידה, מהקמתה ועד היום, נתמכת על ידי תרומות בלבד.

השפעת האיידס על אוגנדה

מעבר להשפעות הישירות של האיידס על אוגנדה, הביא האיידס גם לתוצאות עקיפות. בעקבות מגפת האיידס נוצרה מגמה של דחיית נישואים לגיל מבוגר יותר, ויציבות ונאמנות רבה יותר בחיי הנישואים. נרשמה גם עליה בתגובות לא סלחניות כלפי בגידה, החל מהפרדת מיטות וכלה בפרידה וגירושין. כן נרשמה ירידה בנישואין של אלמנות, דבר המצביע על זניחה של מנהג ירושת האלמנה.

בעקבות מגפת האיידס נוצרה בעיית יתמות נרחבת, ולכן ארגונים לא ממשלתיים הקימו בתי יתומים מוסדיים המוקדשים במיוחד לתמיכה בילדים שהתייתמו בעקבות מחלת האיידס.

עם התפרצות מגפת האיידס נוצרה קרן בשם Munno Mukabi (חברים לעת הצורך) אשר עוזרת בהוצאות קבורה, מעניקה תמיכה למשפחות חולות באיידס וליתומים במחוזות שונים.

הערכה

ניתן להסביר את היענות הממשלה למלחמה באיידס באמצעות ארבעה גורמים:

1. הממשלה ששלטה בשנת 1986 לא חששה שהתנועות שעזרו להילחם באיידס ואשר התנגדו לשלטון ינסו לתפוס את מקומה.
2. האיידס היווה איום פוטנציאלי על הצבא, בסיס כוחו של הנשיא
3. היות שמשפחות שלמות מתו מן המחלה, לעיתים אף באותו היום, נוצרה פאניקה לאומית.
4. הרצון והדחף להתקבל על ידי הקהילה הבינלאומית.

איידס ומדיה באוגנדה

על פניו נראה שפתיחות הממשלה בנוגע למגפת האיידס מתקשרת באופן ראשוני לקמפיין המדיה האגרסיבי שנעשה במלחמה נגד האיידס ואשר קיבל את תמיכת הממשלה וארגונים לא ממשלתיים בתחילת ובאמצע שנות ה-90. אוגנדה נהנית מחופש עיתונות יחסית נרחב, ובאופן כללי ניתן לומר שהאוכלוסייה באוגנדה מדברת על דברים באופן פתוח. חופש המדיה ההמונית, בייחוד של הטלוויזיה והרדיו, הרחיבו את המודעות הציבורית בנושאים שקשורים לאיידס. המוני שדרנים עצמאיים העלו תוכניות על איידס ביוזמה אישית, בשביל ליידע את הציבור ובשביל להילחם בסטיגמה שהייתה קשורה באופן הדוק למגפת האיידס. בתקופה ההיא, בה חולי איידס רבים היו מופלים לרעה באוגנדה, הרדיו שימש כמכשיר לחנך ולייצור רגישות בנושא ההידבקות באיידס והחיים במשותף עם חוליי האיידס. מדיה נוספת שהייתה בעלת חשיבות היה העיתון הקטן "שיחה ישירה", אשר העביר מידע ישיר ואמין בנושאי סקס ויחסים ל-15 אלף תלמידי חטיבות ביניים ותיכונים ו ל-600 קבוצות קהילתיות.

אך למרות זאת, חופש המדיה באוגנדה הוא יחסי ויכול להתקיים רק אם הוא לא מאיים על השלטון של הנשיא Museveni, ובמיוחד על הכוח הצבאי שלו. לכן, ויכוח חופשי בנוגע לאיידס בתקשורת ובמדיה אחרים, מותר אך רק בנוגע לאוכלוסייה אזרחית, ולנושאים לא צבאיים.

ויכוח פתוח וחופשי מאפשר לאוגנדים, במיוחד למיעוט העירוני, לשחרר את הכעסים והתסכול שלהם מבלי שהממשלה תסכים לרפורמה משמעותית בנושא. זה מסביר מדוע, במשך שנות ה-80 ותחילת ה-90, מניעת האיידס והודעות האנטי סטיגמה הופיעו בתדירות גבוהה במדיה ובלוחות מודעות של בריאות. מחלקות ממשלתיות שונות כמו הצבא, ביצעו מטרות של קמפיינים בשביל לקדם ולהפיץ קונדומים.

בזמן שפרסום מידע, חינוך ואסטרטגיה של שימוש בתקשורת היו נפוצים לפני 1995 במאבק נגד האיידס, מעט אחרי, המומנטום החל להיחלש. הפצת מודעות בריאות בנוגע לאיידס החלו לרדת בהדרגה ומרבית הפוסטרים נגד איידס בלוחות מודעות נעלמו, כמו גם טי-שרט ועלונים שחולקו על ידי ארגונים לא ממשלתיים. נראה כי תרומות רבות הועברו למשרד הבריאות במקום ישירות לארגונים מתנדבים באוכלוסייה, והתוצאה לאקט זה הייתה שהשחיתות פלשה למשרד הבריאות והשפיעה לרעה על הקמפיינים נגד האיידס.

איידס וסטיגמה באוגנדה

המלחמה בסטיגמה של מחלת האיידס הייתה אף היא משימה חשובה ובסיסית של ארגון ה- UAC (ועדת אוגנדה לאיידס). בשנת 2000, אמר הנשיא כי אוגנדה מציגה מדיניות של אי- אפליה כנגד אנשים עם איידס. לצערינו, המלחמה בסטיגמה היא משימה שבה הנשיא וממשלתו עשו עבודה לקויה. בזמן, שמצד אחד הנשיא אולי נתן לקמפיין של המלחמה באיידס נראות והבלטה, מצד שני, הגישה האישית שלו לאיידס הייתה רגשות גועל ואף תוכחה בחולים. אחת הדוגמאות הבולטות לסטיגמה של האיידס נראתה בתקשורת האוגנדית בשנת 2000, באופן שבו איידס טופל במסגרת הצבאית. הנשיא עצמו הצהיר כי: "אין שום סיבה שאדם שחולה באיידס יקבל הזדמנויות בצבא, מאחר שאימון של אנשים, שלאחר מכן ימותו מאיידס ולא מכדורי האויב, זה דבר מתסכל". בנוסף הוא אמר עוד כי הצבא אינו בית חולים, ככה שאין לאנשים חולי איידס מה לחפש בצבא, וכי קידום קצינים בצבא תלוי בסטטוס והתקדמות המחלה שלהם.

לצערה של אוגנדה, מצב זה של אפליה, הן במגזר האזרחי (כאשר אזרחים לא מתקבלים לעבודה כי הם חולי איידס) והן במגזר הצבאי, מחזיר את אוגנדה אחורה בזמן ואף מבטל עבודה רבה שעשתה אוגנדה במלחמה בהפצה, בסטיגמה הקשה ובהכחשת מחלת האיידס^{[דרוש מקור]}.

ביבליוגרפיה

• Ntozi, and Nakayiwa, "AIDS in Uganda: how has the household coped with the epidemic?", 1999.
• Putzel james, " Institutionalising an Emergency Response: HIV/AIDS and Governance in Uganda and Senegal", 2003.
• Joseph Tumushabe, "The Politics of HIV/AIDS in Uganda", UNRISD, 2006
• Green, Halperin and Nogle, "Uganda's HIV Prevention Success: The Role Of Sexual Behavior Change and The National Response, 2006.