המגזר השלישי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

המושג המגזר השלישי ידוע גם בשם מגזר ההתנדבות הוא כינוי לארגונים הפועלים ללא כוונה ליצירת רווח לבעלי המניות ואינם חלק ממוסדות המדינה או השלטון המקומי. המגזר השלישי כולל עמותות, אגודות שיתופיות, חברות לתועלת הציבור, הקדשות, ארגוני צדקה, ארגונים בינלאומיים ואחרים. השם "המגזר השלישי" קשור לתיאוריית שלושת המגזרים ומשם בא גם שמו, שנועד להבדיל ארגונים אלו מהמגזר העסקי ("המגזר השני"), הפועל למטרות רווח, ומהמגזר הציבורי ("המגזר הראשון"), המורכב ממוסדות המדינה והרשויות המקומיות. ארגוני המגזר השלישי נקראים לפעמים ארגונים לא-ממשלתיים. אולם, ישנם ארגון ללא מטרת רווח שהוקמו על ידי המדינה ו/או משמשים זרוע ביצועית של המדינה בתחומי הרווחה[1] והחינוך למשל. מעבר לארגונים, רבים רואים במגזר השלישי זירה לפעילות של פרטים וכן מערכת ערכים ונורמות התנהגות[2].

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגזר שלישי הוא מושג תיאורתי שהתגבש בשנות השבעים של המאה הקודמת. ארגונים ללא מטרת רווח ולא ממשלתיים היו פעילים לפני שהוכנסו תחת ההגדרה זו, ואף היו כפופים כבר לחוקים ותקנות במדינות השונות. אך הרעיון להכניס את הגופים הללו תחת אותה מטריה תיאוטרית לא נעשה קודם לכן. ההכרה במגבלות המדינה והסקטור הפרטי הובילו חוקרים לחיפוש אחר דרך שלישית.[3] בארצות הברית המלצותיה של ועדת פרי (Commission on Private Philanthropy and Public Needs) ב-1976, שעסקה בפילנתרופיה והקמת תוכניות לארגונים ללא מטרת באוניברסיטת ייל, יצרו את הבסיס התיאורטי לארגונים ללא כוונת רווח והמגזר השלישי[3]. גם בבית הספר לכלכלה של לונדון הוקמה תוכנית לארגונים ללא מטרת רווח ב-1978.

למגזר שלישי אין הגדרה אחת והוא מושפע בכל מקום מהגדרות משפטיות ספציפיות, ירושות תרבותיות ומדיניות בחברות לאומיות שונות[4].

מאפייני המגזר השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגזר השלישי הטרוגני מטבעו, ומורכב מארגונים בעלי מטרות שונות ואף סותרות. הארגונים במגזר השלישי נבדלים באופיים ובתחומי הפעילות שלהם. חלוקה מקובלת של המגזר השלישי היא לשלושה סוגי פעילות של הארגונים[5]:

  1. מתן שירותים: לרוב שירותים שלא ניתנים על ידי מגזרים אחרים ולאוכלוסיות מובחנות. דוגמאות לארגוני שירותים: אוניברסיטאות, בית חולים, בתי יתומים, חלוקת מזון לנזקקים, אגודות ספורט ועוד.
  2. סניגור ופעילות לשינוי המציאות והמדיניות. דוגמאות לארגוני סינגור: ארגונים לשמירה על הסביבה, ארגונים פמיניסטיים, ארגונים הפועלים לשינוי חקיקה ועוד.
  3. ארגונים הפעילים לסיוע עצמי או ארגוני חברים כדוגמת ארגוני תשובים באזור מסויים, התארגנות על בסיס מדינת מוצא

הגדרה מבנית תפעולית מגדירה חמישה סוגי ארגונים המרכיבים את המגזר השלייש: ארגונים פורמליים, ארגונים פרטיים, ארגונים עצמאיים, ארגונים שאינם מחלקים רווחים, ארגונים שיש בהם יסוד התנדבותי שבא לידי ביטוי במנהיגות מתנדבת, קבלת תרומות, מתנדבים מפעילים שירותים של הארגון, פעילות התנדבותית של מצנדבים למען עצמם או אחרים[6]. ארגונים רבים במגזר השלישי עונים על יותר מסוג ארגון אחד.

מאפייני ארגון מגזר שלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלמון ואנהייר[7] פיתחו הגדרה בינלאומית בעלת חמישה תנאים לארגון כדי להיכלל במגזר השלישי:

  1. ארגון פורמלי
  2. נפרד ממערכת המדינה
  3. ללא חלוקת רווחים
  4. בעל מנגנונים עצמאיים לקבלת החלטות הנוגעות לארגון
  5. בעל מרכיב פילנתרופי או וולונטרי.

התפתחות היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהשלטון הדמוקרטי התחזק באירופה, החלו לקום התאגדויות מודרניות. ההתאגדות נתפסה בתחילה כקשורה לאזרחות ולפעילות סוציו-פוליטית. בממלכה המאוחדת, במאה התשע-עשרה, היה מושג ארגוני הצדקה קשור לדיון על האזרחות; צדקה הייתה עקרון חברתי ומרכיב חיוני בחברה דמוקרטית. מטרת הממשלה באנגליה הוויקטוריאנית היה לספק מסגרת של כללים והנחיות שיאפשרו לחברה לנהל את עצמה במידה רבה ככל האפשר. כתוצאה מכך, התאגדויות ופעילויות צדקה לא מומנו על ידי הממשלה אלא נוהלו ברמה גבוהה של אוטונומיה; במקביל נוצרו קשרי שיתוף פעולה עם הרשויות האחראיות.[8].

עד שנות השביעים של המאה חוקרים זיהו תלות הדדית בין ארגוני המגזר השלישי לבין הממשלה, הקיצוץ בתקציב הממשל הפדרלי החל מתקופתו של רייגן[4] ובישראל הפרטת שירותי הרווחה יצירה יחסים חדשים בין המגזרים[6]. אנהייר וסלמון, טוענים כי למגזר הראשון יש השפעה מכרעת על המגזר השלישי מקומו ופעולתו ומשקלו של המגזר השלישי במדינה מבחינה כלכלית. הם מזהים ארבע סוגי התערבויות מרכזיים[9][10]:

המודל הסוציאל דמוקרטי - הרווח במדינות רווחה כדוגמת שוודיה. המגזר השלישי קטן יחסית מאחר והמדינה מספקת שירותים חברתיים בצורה נרחבת. ארגוני המגזר השלישי מתמקדים בעיקר בפעליות סינגור ושינוי מדיניות. גם קרנות פילנתרופיות פחות פעילות ומשלימות את המימון הממשלתי או תומכות בפעילות אחרת.

המודל התאגידי תואם למדינות כגון צרפת וגרמניה. שם יש פעילות משותפת ומתואמת בין ארגוני המגזר השלישי ולמדינה על בסיס מטרות משותפות. לצד ארגונים המספקים שירותים קיימים ארגוני סנגור ושינוי מדיניות. קרנות פרטיות משמשות גם הן ספקיות שירותים ופחות ממנות פעילות.

את המודל הליברלי ניתן למצוא בבריטניה ובארצות הברית. במדינות אלו היסטורית, המדינה להפעילה את מרבית השירותים החברתים וההוצאה עליהם נמוכה יחסית. הסיבות המרכזיות למימון נמןך קשורות למעמד בינוני חזק והתנגדות רחבה למעורבות הממשל בנושאים חברתיים. במדינות אלו המגזר השלישי גדול, מגוון וכולל ארגוני שירותים וסינגור רבים. לקרנןת פרטיות יש תפקיד מרכזי במימון פעילות והתווית מדיניות.

המודל הסטטי מיוצג ביפן ובמדינות מרכז אירופה ומזרחה. על אף שממשל מעורב בצורה מוגבלת באספקת שירותים חברתיים, גודל המגזר השלישי בהן מצומצם. הדבר קשור לשלטון הקומניסיטי במדינות מזרח אירופה ולשלטון המלוכני ביפן.

בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעריכים שמספר הארגונים החוץ-ממשלתיים הבינלאומיים, אשר אינם קשורים במדינה מסוימת, הוא למעלה מ-40,000. במדינות שונות בעולם מספר הארגונים החוץ-ממשלתיים יכול להגיע למאות אלפים, ואף מיליונים. (ברוסיה מעריכים שיש 277,000 ארגונים, ובהודו 3.3 מיליון - יותר מארגון לכל 400 אזרחים הודים)[דרוש מקור]. נגד ארגונים חוץ-ממשלתיים בעולם יש ביקורת מצד ממשלות ותומכיהן, אשר לעיתים מגיעים לאלימות[11].

בעקבות תמיכת ארצות הברית וממשלות מערביות אחרות, הארגונים החוץ ממשלתיים שולבו וצברו השפעה באו"ם ובמוסדות פוליטיים אחרים. כשתקציביהם גדלו הארגונים הלא ממשלתיים לזכויות אדם הפכו לשחקנים בינלאומיים רבי עוצמה. עם סיומה של המלחמה הקרה לארגונים אלו הוגדרו מטרות חדשות, בטענה שהם מומחים בלוחמה אסימטרית, טכנולוגיה צבאית מתקדמת ומומחים למשפט בינלאומי, זכויות האדם, צורך צבאי, ומידתיות. שינוי זה יחד עם היסודות הפוליטיים של מוסדות המשפט בינלאומי, ומקורות הלגיטימציה של הארגונים החוץ ממשלתיים אפשרו להם להגביר את השפעתם בתקשורת ובתחום הדיפלומטי[12].

המגזר השלישי בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל, מרבית ארגוני המגזר השלישי מאוגדים כעמותות רשומות, אולם אגודות עות'מאניות, אגודות שיתופיות, חברה בע"מ, ארגונים בינלאומיים וכו'. בטרם הקמת המדינה, המגזר השלישי מילא תפקיד מרכזי בתחומי הבריאות, החינוך, הרווחה, התרבות והמחקר, ושימש גם בסיס להקמת המדינה שבדרך. מאז שנות השמונים של המאה ה-20, התרחב המגזר השלישי בישראל ולארגונים אלו תפקידים רבים יותר ויותר, ולעיתים הם מהווים תחליף למגזר הציבורי.

בשנת 2007 היו רשומות 43,000 עמותות, על פי נתוני המרכז הישראלי לחקר המגזר השלישי באוניברסיטת בן-גוריון,[13] בשנת 2011 היו רשומים 34,398 ארגונים ללא מטרות רווח.[14] ב-2016 היו רשומים 39,327 ארגונים והערכה על פי ארגון מידות שרק 13,000 פעילות ומדווחות לרשם העמותות.[15][16]

פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2012 פעלו בישראל 35,974 ארגונים בתחומי ב-11 תחומי פעליות מרכזיים: איגודים מקצועיים - 1,067; איכות הסביבה - 296 ; ארגוני אזרחים - 2,239, ארגונים בינלאומיים - 261 ; בריאות - 899 ; דת - 9,149 ; חינוך ומחקר- 7,059 ; פילנתרופיה - 1,754 ; רווחה - 5,293 ; שיכון ופיתוח - 1,218 ; תרבות ופנאי - 6,265 ; אחר - 474[14].

דרך נוספת לסיווג ארגוני המגזר השלישי היא על פי תפקידם כלפי אוכלוסיית הידע אותה הם משרתים[17]:

מקורות מימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוגת המימון של הארגונים מתחלקת ל-53% מתמיכה ציבורית, 34% מהכנסות עצמאיות, ו-13% מתרומות. על פי נתוני ועדת גלנור מ-2008, ב-2002 המגזר השלישי בישראל מנה 25,000 ארגונים, וכלל כ-236,152 משרות, כאשר ל-8,200 ארגונים יש אישור מנהל תקין, ו-4,500 מהם הם מוסדות ללא כוונת רווח. המדינה תמכה בארגונים בסכום של 2.2 מיליארד ש"ח (2005), ורכשה שירותים ב-3.2 מיליארד ש"ח (2002) ונתנה הטבות מס בשווי 160 מיליון ש"ח (2006)[18]. על פי נתוני מכון ראות חלקו בשוק התעסוקה בישראל הוא כמעט כפול מהממוצע ב-22 מדינות מפותחות[19]. בשנת 2009 הווה תוצר המלכ"רים 5.9% מהתוצר המקומי הגולמי

כח עבודה במגזר השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תחומי פעילות: בשנת 2009 היו רוב המועסקים עובדים בתחומי "חינוך ומחקר" ו"תרבות ופנאי"[13]
תחום פעילות שיעור המועסקים (באחוזים)
חינוך ומחקר 44
רווחה 17
תרבות ופנאי 15
בריאות 7
פילנתרופיה 6
דת 6
שיכון ופיתוח 2
ארגוני אזרחים 1
אגודים מקצועיים 1
  • רוב עובדי המגזר השלישי עבדו במחוזות תל אביב וירושלים ורק מיעוט קטן בפריפריה[13]
מחוז שיעור המועסקים (באחוזים)
תל אביב 33 (19% בתחומי העיר תל אביב)
ירושלים 27
מרכז 14
דרום 8
צפון 7
חיפה 7
מחוז יהודה ושומרון 3

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

68% מהעובדים בארגוני המגזר השלישי ב-2009 היו נשים והעסקת נשים אחראית ל-70% מהגידול בהיקפי ההעסקה של המגזר השלישי בין שנת 2000 לשנת 2009. 91% מהמועסקים ב-2009 היו יהודים. 74% מכוח האדם היו ילידי ישראל, 8% היו ילידי ברית המועצות ו-2% ילידי ארצות הברית[13]. ל-61% מעובדי המגזר השלישי היה תואר אקדמי.

תנאי עבודה ושכר[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מחקר שנעשה ב-2013 באוניברסיטת בו גוריון עולה שתחלופת העובדים בארגוני המגזר השלישי גבוהה: כשני שלישי מהמועסקים הם בעלי וותק של עד שנתיים בארגון רק רבע מכוח האדם עובד בארגונים מעל לשש שנים. בשנים 2000 עד 2009 רק כשליש מכלל המועסקים בארגוני המגזר השלישי הועסקו שנים עשר חודשים רצופים במהלך שנת עבודה. 6.4% בלבד מכלל כוח האדם הועסק בתפקידי ניהול. ממוצע השכר החודשי בקרב מועסקים במגזר השלישי עמד בשנת 2009 על 4,230 ש"ח למשרה בפועל. בשנת 2008 יחס השכר הממוצע (חלקו של השכר מעבודה במשרה המדווחת בהשוואה לכלל השכר של אותו אדם) במגזר עמד על 0.62 נתון המעיד על "השלמת הכנסה" של עובדי המגזר במשרות נוספות. תחום הבריאות הוא התחום בו השכר הממוצע היה הגבוה ביותר ועמד על 7,904 ש"ח בממוצע בעוד השכר בתחומים "דת", "ארגוני אזרחים" ו"תרבות ופנאי" היה הנמוך ביותר - כ-3,100 שקלים. שכר הגברים במגזר השלישי גבוה משכר הנשים: השכר הממוצע לאישה בשנת 2009 היה 3,667 ש"ח והשכר הממוצע לגבר היה 5,410 ש"ח[13]. שכר המנכ"לים הממוצע בתקופה הנחקרת היה 17,000 ש"ח[20]. ב-2010, על בסיס דיווח לרשם העמותות של חמש מקבלי השכר הגבוהה, ממוצע השכר עמד של 8,777 ש"ח.[14]

מיסוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגונים במגזר השלישי רשומים כמלכ"רים לצורך חוק מס ערך מוסף, ובהתאם לכך אינם גובים מס ערך מוסף על שירותים שהם מספקים בתשלום, וחייבים בתשלום מס שכר על המשכורת שהם משלמים לעובדיהם.

בפקודת מס הכנסה נחשבים רבים מארגוני המגזר השלישי ל"מוסד ציבורי", כהגדרתו בסעיף 9(2) לפקודה, שהוא מוסד הפועל למטרה ציבורית - "מטרה שעניינה דת, תרבות, חינוך, מדע, בריאות, סעד או ספורט וכן מטרה אחרת שאושרה על ידי שר האוצר כמטרה ציבורית". הכנסה של מוסד ציבורי, כאשר לא הושגה מעסק, פטורה ממס הכנסה. תרומות למוסד ציבורי, שאושר לעניין זה, מעניקות לתורם זיכוי ממס הכנסה.

פעילות בינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגונים לא ממשלתיים הפכו לשחקנים חשובים בטיפול באסונות טבע ובסיוע לפליטים וכן ישנם ארגונים הפעילים בזירת הדיפלומטיה בינלאומית[12].

מאז מלחמת ששת הימים, דרך הסכמי אוסלו החל ב-1993 ומאז תוכנית ההתנתקות ב-2005, חלה העלייה במספר הארגונים הפוליטיים ובעלי צד בוויכוח הציבורי והפוליטי על מדיניות הממשלה ביחס לגבולותיה. נוצר מצב של "נקיטת צד", התגייסות ארגונים לפי המפה הפוליטית לשמאל וימין[21]

לפי שטינברג כתוצאה מההסכסוך הישראלי-ערבי-פלסטיני ישראל הפכה למוקד עבור הארגונים הלא ממשלתיים העולמיים וזאת כתוצאה מתפיסת "החובה להתערב (Devoir d'Ingerence)". רשתות הארגונים הלא ממשלתיים לזכויות אדם מילאו תפקיד קריטי בחיזוק המיקוד האינטנסיבי על ישראל במבני זכויות אדם של האו"ם. כתוצאה ממוקד לא פרופורציונלי זה הועלו "מאות החלטות חד-צדדיות" שיצאו מהעצרת הכללית של האו"ם, מועצת הביטחון, המועצה הכלכלית חברתית של האומות המאוחדות, הוועדה לזכויות אדם, והוועדה לקידום מעמד האישה. דבר שהוכיח כי "באו"ם, ישראל מופלה לבדיקה אינטנסיבית יותר ומוחזקת לסטנדרטים גבוהים יותר מכל מדינה אחרת."[12]

לפי שטינברג לאחר ועידת דרבן בה הוצגה ישראל כמדינת אפרטהייד גזענית המבצעת רצח עם בפלסטינים, רבים מהעמותות אימצו מספר טקטיקות ליישום הקריאה ל"מדיניות של בידוד מלא ומוחלט של ישראל כמדינת אפרטהייד", ובהם: הטלת "סנקציות וחרמות חובה מקיפות, הפסקה המוחלטת של כל הקשרים (דיפלומטיים, כלכליים, חברתיים, סיועים, שיתוף פעולה צבאי, ואימון) בין כל המדינות וישראל". זאת על בסיס דגם וניסיון מקרה דרום אפריקה[12].

המגזר הרביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארגונים המנסים לשלב בין יזמות עסקית, שמטרתה השגת רווחיות, לבין יזמות חברתית המונעת מתמיכה בקהילה או בסביבה, מכונים "ארגוני המגזר הרביעי"[22] או עסקים חברתיים. תחת הגדרה זו נהוג לכלול גופים המעסיקים נכים או אוכלוסיית מצוקה, מתוך מטרה לשקמם בלי להזדקק לתרומות (או להזדקק בצורה מועטת), וכן גופים המסייעים לנכים לפתוח עסקים קטנים ולהתקיים מעמלם. דוגמאות לארגונים המשתייכים ל"מגזר הרביעי": בנק גרמין ומסעדת "לילית" הישראלית, המעסיקה בני נוער במצוקה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שביט מדהלה, מיכל אלמוג-בר וג'וני גל, עמותות בתחום הרווחה בישראל: תמונת מצב, נייר מדיניות מס' 2018.03,, 2018
  2. ^ Lester M. Salamon S. Wojtek Sokolowski, [https://thirdsectorimpact.eu/site/assets/uploads/documentations/tsi-working-paper-no-2-third-sector-europe-towards-consensus-conceptualization/TSI-Wrkg-Ppr-2-Conceptualiza-fnl-2-17-15-.pdf The third sector in Europe: Towards a consensus conceptualization], ‏2014
  3. ^ 3.0 3.1 Jacques DEFOURNY, The Emergence of Social Enterprise, עריכה: Borzaga, C. & J. Defourny, London and New York:Routledge, 2001, פרק From third sector to social enterprise‏, עמ' 1-18
  4. ^ 4.0 4.1 Paul J. DiMaggio, Helmut K. Anheier, The Sociology of Nonprofit Organizations and Sectors, Annual Review of Sociology, 16, 1990-8, עמ' 137–159 doi: 10.1146/annurev.so.16.080190.001033
  5. ^ יצחק גלנור, הוועדה לבדיקת תפקידי המגזר השלישי בישראל והמדיניות הננקטת כלפיו - דו"ח מסכם, המרכז לחקר המגזר השלישי, 2003
  6. ^ 6.0 6.1 אסתר זיכלינסקי, השפעת תהליכי ההפרטה החלקית והמסחור על תכונות ארגוני המגזר השלישי בישראל, ביטחון סוציאלי, 82, 2010, עמ' 111-79
  7. ^ Salamon, L.M., Anheier, H.K. (1992). Toward an Understanding of the International Nonprofit Sector. The Johns Hopkins Comp. Nonprofit Sector - Project Series- No.1
  8. ^ The third sector in Europe, עריכה: Adalbert Evers Jean-Louis Laville, Cheltenham, UK:Edward Elgar, 2004, פרק Defining the third sector in Europe
  9. ^ ורדה שיפר, יצחק ברקוביץ, שחר בר–יהודה, גרניט אלמוג–ברקת, מעורבותם של ארגוני המגזר השלישי במערכת החינוך: ניר מדיניות, 2010
  10. ^ The nonprofit sector : a research handbook, עריכה: Richard Steinberg, Walter W. Powell, New Haven:Yale University Press, 2nd ed, 2006, פרק The nonprofit sector in comparative perspective, ISBN 978-0300109030
  11. ^ לדוגמה בסרי לנקה ב-2006 נרצחו 17 פעילי ארגון פיים הטאמילי, וברוסיה ב-2009 נרצחה פעילת זכויות אדם נטליה אסתרמירובה, בידי תומכי המשטר לאחר שחשפה את רציחתם של אזרחים צ'צ'נים.
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 Steinberg, Gerald M. "The politics of NGOs, human rights and the Arab-Israel conflict." Israel Studies 16.2 (2011): 24-54.
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 13.4 שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם חגי
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 שנתון העמותות בישראל, עריכה: ד"ר ניסן לימור, אנפיטק, 2012
  15. ^ חרותי-סובר, טלי (4 באפריל 2016). "40 אלף עמותות 
(על הנייר בלבד)". TheMarker. בדיקה אחרונה ב-16 ביולי 2019. 
  16. ^ גיל קליאן, המגזר השלישי בישראל יותר קטן ממה שחשבתם, ובהרבה, כלכליסט - www.calcalist.co.il, ‏2016-03-16
  17. ^ ניסן לימור, בחינת המגזר השלישי בישראל, 2004
  18. ^ מסמך מדיניות ירושלים,
  19. ^ המגזר השלישי בישראל
  20. ^ עינב בן יהודה, המגזר השלישי: תעסוקה חלקית ב-4,200 שקל ברוטו לחודש, גלובס, ‏2013-05-13 (בעברית)
  21. ^ ביקורת הדדית מוקצנת במאמרים בעיתונות: האם הביקורת נגד צה"ל של ארגוני זכויות האדם פוגעת במדינה (מאמר תגובה בידיעות אחרונות הכולל באופן מובלע את הטענות נגד ארגוני זכויות האדם), וכן חקירת ארגוני השמאל הכולל מהצד השני טענות על "מגמה לאומנית" (באתר נענע).
  22. ^ טלי חרותי-סוברבמגזר הרביעי אין סתירה בין רווח ופעילות חברתית, באתר TheMarker‏, 24.1.2010