אוגד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אוגד (בלעז: ק‏וֹ‏פּ‏וּ‏לה) הוא מעמד תחבירי של מילה המסמנת את היחס (או הקשר) בין נושא המשפט לנשואו. במרבית שפות העולם, כאשר נשוא המשפט הוא פועל אין צורך להשתמש באוגד, שכן הפועל מובן בהכרח כנשוא המשפט. כפועל יוצא מכך, האוגד מופיע לרוב במשפטים שמניים או משפטים שנשואם אינו פעלי. בשפות שאינן מאפשרות משפט ללא פועל, ניתן לראות בפועל ההוויה אוגד. יש לשים לב לכך שהאוגד איננו חלק דיבר, שכן מלים השייכות לחלקי דיבר שונים עשויות לשמש כאוגד. כך לדוגמה, בעברית, הן הפועל "היה" והן כינוי הגוף עשויים לשמש כאוגדים (ראו להלן).

על אף שתפקידו העיקרי של האוגד הוא לסמן את היחס הנשואי במשפט, לעתים קרובות הוא עשוי לסמן קטגוריות תחביריות נוספות כגון זמן, אספקט או פולאריות (=קוטביות) (חיוב המשפט או שלילתו).

האוגד בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוגד בעברית ניתן להמרה באוגד אחר או להשמטה. בעברית נהוג לנתח מספר מקרים כאוגדים:

  • הפועל היה על נטייותיו השונות, המשמש כאוגד במשפטים שמניים שזמנם אינו הווה. לדוגמה: "דני היה גיבור."
  • בדקדוק המסורתי אף פעלי התהוות כגון הפך או נהייה נתפסים כאוגדים, הגם שפעלים אלו מוסיפים משמעות נוספת מעבר לסימון היחס הנשואי, ולכן ניתן לראות בהם נשואים בפני עצמם. לדוגמה: "שיערה הפך שיבה."
  • המילה אין על הטיותיה השונות, משמשת כאוגד שלילי השוללת שם תואר. יש להבחין בין השימוש האוגדי של אין (כגון "דני אינו פחדן" ) לבין השימוש היישי שלה השולל קיום ("לדני אין תפוח" ). במקרה האחרון נהוג לנתח את המילה אין כנשוא המשפט, כלומר כאשר ניתן להמיר את המילה "אין" במילה "יש" המילה "אין" תנותח כנשוא, וכאשר ניתן להמיר את המילה "אין" במילה "לא" המילה "אין" תנותח כאוגד.
  • כינויי הגוף השלישי על נטיותיהם, כגון "דני הוא איש טוב." בלשנים אחדים, כגדעון גולדנברג, מבכרים לראות במשפט כגון זה משפט ייחוד אשר בו הוא הוא נושא משפט הייחוד (ודני הוא חלק הייחוד).
  • כינויי הרמז זה וזו, כגון במשפט "ילדים זה שמחה" .

בלשון התקנית, על האוגד להתאים במין ובמספר לנושא.[1] לפיכך יש לומר "הדם הוא הנפש" (הדם הוא הנושא במשפט זה), ולא "הדם היא הנפש" , אך בלשון הדבורה לעתים מתאים האוגד לנשוא ולעתים אינו מתאים לא לנשוא ולא לנושא (כמו בדוגמה "ילדים זה שמחה" ).

פועל ההוויה כאוגד[עריכת קוד מקור | עריכה]

שפות רבות אינן מאפשרות משפטים חסרי-פועל (או לחלופין, מאפשרות משפטים אלו במספר מקרים מצומצם). במקרים אלו משמש פועל זה כאוגד. לרוב פועל זה הוא פועל ההוויה. כך לדוגמה, הפועל be באנגלית משמש כאוגד במשפט כגון John is my friend שכן נשוא המשפט הוא הצירוף השמני my friend. נשים לב, כי פועל ההוויה עשוי לשמש כנשוא בפני עצמו, כגון באמירתו הידועה של דקארט Cogito, ergo sum אשר בה פועל ההוויה הלטיני sum משמש כנשוא במשמעות "אני קיים".

במסורת הדקדוקית הערבית נקרא השימוש האוגדי בפועל ההוויה كان ناقصة (פועל הוויה חסר) ואילו השימוש הנשואי كان تامة (פועל הוויה מלא), בהתייחס לתוכן הסמנטי של פועל ההוויה.

בספרדית קיימים שני פעלי הוויה שונים המשמשים כאוגד: ser ו-estar. שני פעלי ההוויה מובחנים ביניהם בכך שהראשון בא לפני נשוא המציין מצב קבוע (כגון תכונת אופי) ואילו השני בא לפני נשוא המציין מצב זמני (כגון חולי, או מצב רוח חולף).

העדר אוגד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסורות בלשניות מסוימות זכו משפטים שמניים ללא אוגד להתייחסות מיוחדת. בפרט בבלשנות הגנרטיבית, כל משפט חייב להכיל צירוף פעלי. אי לכך, בשפות אשר בהן מתקיימים משפטים שמנים ללא אוגד (כגון בעברית, לדוגמה המשפט המלך ערום), נטען שיש אוגד-אפס (Zero copula), כלומר אוגד שאינו ממומש מבחינה פונולוגית. בעוד שגישה זו ניתנת להגנה בשפה כגון עברית, שבה מופיע לעתים אוגד, היא בעייתית בשפות אשר לא מופיע בהן לעולם אוגד, כגון אינדונזית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Gila Freedman Cohen, Carmia Shoval, Easing Into Hebrew Grammar, The Hebrew University Magnes Press, 2011, עמ' 716