נשוא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נשוא (בלעז פרדיקט) הוא מונח בתורת התחביר המציין את מעמדו התחבירי של רכיב המשפט המתאר או מאפיין את נושא המשפט (בלעז סובייקט). ככזה, הנשוא הוא לרוב רכיב המשפט המהווה חידוש (קומנט או רימה בתאוריות בלשניות שונות), אך על פי רוב זיהויו מתבסס דווקא על קריטריון צורני: במשפט פועלי הנשוא הוא הפועל (או הפועל יחד עם משלימיו). מאליו ברור, כי זיהוי כזה אינו אפשרי במשפט שמני.

מבחינה תחבירית, הנשוא נחשב בבלשנות המודרנית לגרעין המשפט, כלומר הרכיב נשואו של משפט פועלי הוא בהכרח הפועל (או הפועל יחד עם משלימיו)

בבלשנות המודרנית, הנשוא נתפס כגרעין המשפט, כלומר הרכיב אשר "שולט" בשאר חלקי המשפט בהיותם הרחבותיו (בין אם כמשלימים מושאיים או תיאוריים, או נושא המשפט). הנשוא נחשב גם ללב הסמנטי של המשפט: באסכולות מסוימות של הבלשנות, הוא נתפס כפרדיקט לוגי אשר ניתן לייחס לו ערך אמת (כלומר "אמת" או "שקר").

הנשוא בדקדוק העברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נשוא פועלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדקדוק העברי מגדיר את הפועל כנשואו של המשפט הפעלי: נורית אכלה את התפוח.

הבלשנות המודרנית, לעומת זאת, רואה בפועל על משלימיו את הנשוא (בדוגמה לעיל: "אכלה את התפוח").

נשוא מורחב[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הפועל הראשי במשפט משמש כפועל עזר, נהוג לנתח את פועל העזר יחד עם הרחבתו הפעלית כנשוא מורחב. כך, מבחינים בשני סוגים של נשואים מורחבים:

  • צירוף מהסוג פועל + שם פועל , כמו: "רצה ללכת". או צירוף מהסוג פועל + פועל . כמו: "הולכים ונעלמים"
  • צירוף שני פעלים נוטים, אשר הראשון ביניהם משפט פועל עזר אספקטואלי, כמו: "הלך והחריף".

בנוסף, נהוג לנתח ניבים וביטויים מסוימים כנשוא מורחב.

ישנם חוקרים המערערים על קיומו של הנשוא המורחב בעברית החדשה, והם מנתחים את הצירופים הנ"ל בצורה שונה.‏[1]

נשוא שמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשפט שמני הנשוא מוגדר כחידוש במשפט ((קומנט או רימה). מבחינה תחבירית, הנשוא הוא לרוב הרכיב הבלתי-מיודע במשפט, או השני במידת היידוע שלו (בעוד הנושא הוא הרכיב המיודע). לעתים קרובות, כאשר שני רכיבי המשפט מיודעים באותה מידה יבוא הנשוא אחרי אוגד, אשר נועד למנוע דו-משמעות‏‏[2]. הנשוא השמני יכול להיות שם עצם, שם תואר, שם פועל, צירוף יחס או תואר הפועל.

דוגמאות: המלך ערום. (הנשוא הוא הרכיב הלא-מיודע) הנשיא הוא ראש המדינה. (הנשוא בא אחרי אוגד)

נשוא מזהה ונשוא משייך[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשפט שמני שבו הנשוא הוא שם עצם, נהוג להבחין בין נשוא מזהה לנשוא משייך.

נשוא מזהה הוא שם עצם המתייחס לאותו רפרנט כמו הנושא. לדוגמה: "נירה היא מנהלת בית הספר". התמורה המזהה היא גלגול של הנשוא המזהה: כך לדוגמה, המשפט "נירה, מנהלת בית הספר, יצאה לחופשת לידה" הוא צירוף של המשפט לעיל עם המשפט "נירה יצאה לחופשת לידה".

נשוא משייך מבטא את השייכות של הנושא לקבוצה מסוימת. לדוגמה: "יוסי ואורי הם שכנים שלי". התמורה המשייכת היא גלגול של הנשוא המשייך: כך למשל, המשפט "יוסי ואורי, השכנים שלי, לומדים באותה כיתה" הוא צירוף של המשפט לעיל והמשפט "יוסי ואורי לומדים באותה כיתה".

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יצחק צדקה, "נשוא מורחב - היה או לא היה?", חלקת לשון 23 (תשנ"ז), עמ' 23-48.
  2. ^ ‏רונית גדיש, דו-משמעות בהוראת תחביר ושחבור, האגף לתכנון ולפיתוח תוכניות לימודים במשרד החינוך