דיור בר-השגה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף דיור בר השגה)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דיור בר-השגה, מנקודת מבטו של הפרט, הוא דיור אשר עלותו למשק הבית אינה באה על חשבון צרכים חיוניים אחרים. מקובל לקבוע כי כאשר הוצאות הדיור של משק הבית גבוהות משלושים אחוז מהכנסתו הפנויה, הדיור אינו נחשב "בר-השגה" (affordable), שכן הוא בא על חשבון צרכים אחרים, כמו טיפול רפואי או מזון.‏[1] מאחר שלכל אדם זכות לדיור בר-השגה, כחלק מהזכות לדיור, פועלות מדינות רבות להבטיח דיור בר-השגה בדרכים שונות לאוכלוסיות עם הכנסה בינונית ונמוכה. בעוד שבעבר נהוג היה בעיקר לשכן משפחות מעוטות הכנסה בדיור ציבורי שהושכר בעלות מסובסדת, כיום נוקטות מדינות רבות בדרכים נוספות, כגון סיוע בשכר דירה, פיקוח על מחירי שכירות, ומדיניות תכנונית הקובעת כי חלק מהבנייה החדשה יימכר או יושכר לאוכלוסיות זכאיות במחיר מסובסד.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתוכנית המתאר הארצית 35 (תמ"א 35) שפורסמה בשנת 2005, קבעה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, כי על מוסדות התכנון לבחון את הצורך בדיור בר-השגה בתוכנית מקומית להרחבה ניכרת ובתוכניות לחידוש ושימור עירוני.‏[2] במסמכי המדיניות של תמ"א 35 נכתב כי "תוכניות לפיתוח אזורי מגורים חדשים, יחייבו הגשה של נספח פרוגרמתי מפורט המציג לאישור מוסדות התכנון את תמהיל הדיור ואת מערך השירותים החברתיים המוצע בתוכניות. בדרך זו יוכלו מוסדות התכנון להבטיח קיומן של דירות לזוגות צעירים, למשפחות חד-הוריות ואף לקשישים לצד מגורים למשפחות מבוססות יותר של "אמצע הדרך", ואף לאפשר את אספקת מלוא השירותים החברתיים הדרושים לפיתוחם ולקידומם. בהוראות התוכנית נקבע כי יש לבחון את הצורך ב"דיור בהישג יד" בכל תוכנית להרחבה ניכרת ולקבוע את כמות יחידות הדיור הנדרשות ואת תמהיל גודלי הדירות המוצעות...". כמו כן נכתב כי "יש לפעול בכל מקום שהדבר אפשרי לעירוב חברתי בין הקבוצות בתחומי הדיור והשירותים. מטרה זו עלולה להתנגש בשאיפה של קבוצות סטאטוס גבוה לבידול על רקע חברתי-כלכלי. לפיכך, יש למצוא את התמהיל הדמוגרפי אשר יאפשר שילוב במרחב של קבוצות סוציו-אקונומיות שונות".‏[3]

בשנת 2009 תוקן חוק מינהל מקרקעי ישראל ונקבע כי בין תפקידיו של המינהל להקצות קרקע לטובת דיור בר-השגה ודיור ציבורי.‏[4]

ב-14 ביולי 2011 החלה מחאת הנדל"ן שהציתה דיון ציבורי במצוקת הדיור ובמחסור בדיור בר-השגה. בעקבות המחאה מינתה הממשלה ועדה לשינוי חברתי כלכלי, ועדת טרכטנברג, כדי שזו תגיש המלצות לממשלה, לרבות בתחום מצוקת הדיור.

ב-3 באוגוסט 2011 אישרה הכנסת את חוק הליכי תכנון ובניה להאצת הבניה למגורים (הוראת שעה), המאפשר הקמת ועדות לדיור לאומי (וד"לים) לצורך דיון מהיר בתוכניות בניה למגורים. בסעיף 3 נקבע כי בסמכות ועדה לדיור לאומי לקבוע כי קרקע בתוכנית תיועד לדיור בר-השגה בהשכרה, ולקבוע את מחירו, ואת הזכאים לו.‏[5]

המלצות ועדת טרכטנברג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 בספטמבר 2011 מסרה הוועדה לשינוי חברתי כלכלי, ועדת טרכטנברג, את מסקנותיה, לרבות בתחום הדיור.‏[6] הוועדה קבעה כי "לכל אדם צורך בסיסי בקיומו של דיור נאות בהישג ידו לו ולמשפחתו הקרובה, כחלק מתנאי מחיה הכרחיים". הוועדה ציינה כי "לעליית מחירים חדה, ולהיעדרו של תמהיל דיור התואם את צרכי האוכלוסייה השונים, השלכות קשות מבחינה חברתית וכלכלית. המציאות שבה זוג צעיר בישראל העובד למחייתו ונאלץ להקצות נתח נכבד מהכנסתו השוטפת להבטחת מגוריו עומדת בשורשה של המחאה החברתית ובבסיס התחושה הקשה של מצוקה כלכלית ואי צדק". הוועדה קבעה כי "צורך זה מעמיד בפני הממשלה את האתגר המרכזי של הבטחת היצע דיור בהישג יד (שכירות או בעלות) בהיקף ובמגוון מספק לצורכי האוכלוסייה הגדלים והשונים". הוועדה קבעה יעדי מדיניות ובהם: "הבטחת התנאים לקיומו של תמהיל דירות מגוון ובהישג יד, בין היתר, באמצעות הבטחת היצע נרחב של דירות בגדלים שונים ובמגוון סוגים (דירות למכירה ודירות להשכרה בטווחי זמן שונים), באופן שייתן מענה לצורכי האוכלוסייה המגוונים ולקבוצות ההכנסה השונות, ויפחית את נטל הוצאות הדיור מסך ההוצאות של משקי הבית".

הוועדה המליצה כי רשות מקרקעי ישראל ומשרד הבינוי והשיכון ישווקו מדי שנה 40 אלף יחידות דיור כאשר לפחות 20% מהן לדיור בר-השגה, תוך מתן עדיפות למסלול של שכירות על פני בעלות. כמו כן המליצה הוועדה כי רשות מקרקעי ישראל תשלים שיווקן של 5,000 יח"ד לשכירות ארוכת טווח במחיר מפוקח ושל 5,000 יח"ד נוספות למכירה במתכונת של מכרז בשיטת 'מחיר למשתכן' תוך מתן הנחה של עד 50% משיעור שומת הקרקע ומודל מכרזי שבו מתחרה הקבלן על המחיר הנמוך ביותר לרוכש הדירה וזאת עד לסוף שנת 2012.

בנוסף, המליצה הוועדה לתקן את חוק התכנון והבנייה החדש, שנדון בכנסת במסגרת הרפורמה בתכנון, ולהוסיף בו חיוב לכלול בתוכניות מתאר יעוד קרקע של דיור בר-השגה, שיכלול דיור להשכרה ארוכת טווח (הוועדה לא ציינה במפורש מה צריך להיות מחיר ההשכרה) וכן הוראות לחיוב בניית דירות קטנות, עד 85 מ"ר. הוועדה אף המליצה לחוקק חוק נוסף, שבו יכללו כל ההיבטים הקניינים ואמצעי הפיקוח והבקרה על יחידות הדיור בר-השגה, כדי שאלו יישארו כדיור בר-השגה לאורך זמן.

לבסוף, המליצה הוועדה להגדיל את תקציב הסיוע בשכר דירה לזכאים כאשר היקף הגידול יעמוד על סך של 160 מלש"ח, מתוכו 40 לטובת סיוע בשכר דירה לקשישים הזכאים לדיור ציבורי.

ב-9 באוקטובר 2011 אישרה הממשלה את דוח ועדת טרכטנברג.

דיור בר-השגה במדינות OECD אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינות שונות מתערבת המדינה בדרכים מגוונות להבטחת דיור בר-השגה. באנגליה ובאירלנד המדיניות הממשלתית ממליצה כי 20% מהדירות החדשות בכל האזורים יהיו דיור בר-השגה. בצרפת קובע חוק משנת 2000, כי בכל מקום במדינה לפחות 20% מהדירות יהיו דיור בר-השגה. רשות מקומית שאינה עומדת ביעד נדרשת לשלם פיצויים. באזורים שונים של ניו-יורק מחייבים כי פרויקטים גדולים יכללו לפחות 30% דיור בר-השגה. בלונדון הדרישה עומדת על 35%-50% דיור בר-השגה בכל בניה חדשה. בחבל הבאסקים בספרד נקבע כי באזורים העוברים הליכי עיור יכללו דיור בר-השגה בהיקף של 75%. בהולנד 30% מהדירות הן מאגר של דיור ציבורי מוזל.‏[7]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]