דיור ציבורי

דיור ציבורי או דיור סוציאלי‏ הוא מדיניות דיור שמטרתה לספק פתרון דיור לאנשים שאינם מסוגלים לרכוש או לשכור דירה בשוק הפרטי. המונח מתייחס לבניה, לאכלוס ולניהול הנכסים הללו וכן למגזר הנדל"ן ולמדיניות החברתית כלכלית הקובעת את ניהולו. דיור ציבורי הוא מונח המאגד אופנים שונים בהם יחידות דיור להשכרה עשויות להיות בבעלות ובניהול המדינה, מוסדות ללא כוונת רווח או שילוב של השניים ומטרתו לספק דיור בר השגה למעוטי הכנסה.

כל המדינות המפותחות מתערבות באופן כלשהו בשוק הדיור לטובת שכבות חלשות ‏ ותוכניות דיור ציבורי מופעלות ברבות ממדינות העולם, כך למשל כמחצית אוכלוסיית הונג קונג מתגוררת בדירות ציבוריות או בסבסוד שכר הדירה ‏.

קין-מינג, פרויקט דיור ציבורי בהונג קונג שבנייתו הושלמה בשנת 2003 והמאכלס 22,000 תושבים

דיור בר השגה

ערך מורחב – דיור בר השגה

ככלל; דיור בר השגה מוגדר כ"יחידת מגורים שעלויותיה הכוללות עבור רכישה או השכרה נחשבות כניתנות להשגה עבור הכנסת משק בית חציונית". באוסטרליה הוגדר דיור בר השגה ככזה ש"מתאים בסטנדרטים ובמיקום למשקי בית בעלי הכנסה בינונית או נמוכה ועלותו אינה גבוהה עד שמשק הבית לא יוכל לספק צרכים חיוניים אחרים באופן קבוע" ובבריטניה הוא מוגדר כ"דיור בשכירות סוציאלית או דיור זמני המסופק למשקי בית שהוגדרו כזכאים, שלצרכיהם אין מענה בשוק הפרטי", כיוון שהגדרת "בר השגה" תלויה בהכנסת משק הבית הרי, שפתרונות דיור בר השגה יכולים להמצא על רצף שבין מקלטי חירום, דרך דיור ציבורי, סיוע בשכר דירה ועד לרכישת יחידת דיור במחיר שניתן לעמוד בו. בארצות הברית ובקנדה מקובל להגדיר "בר השגה" פתרון דיור שעלותו עד 30% מההכנסה הכוללת של משק הבית. קביעת הגבול בין דיור בר השגה לכזה, שאינו בר השגה נתונה בויכוח ונתונה לשינויים: בקנדה, למשל, שונה בשנות ה50 הקריטריון מ20% מההכנסה ל25% ובשנות ה80 ל30% ובהודו מקובלת הגדרת עלות של 40% מההכנסה כ"בת השגה".

חלופות לדיור ציבורי

פרט לדיור ציבורי קיימים מנגנונים אלטרנטיביים לסיוע בדיור למעוטי הכנסה כגון הוזלת מחירי הדירות לצרכן ע"י סיבסוד הקרקע, סיבסוד למשכירי דירות או סיוע כספי למשכיר בשוק הפרטי בצורת קצבה לחסרי דיור או סיוע בשכר דירה. אופי הסיוע שונה במדינות שונות על פי שיקולים כלכליים, חברתיים ופוליטיים. כך למשל ב2001 הייתה ההוצאה לסיוע בדיור בארה"ב 1.5% מהתמ"ג שרובו הוצא על סבסוד במזומן של שכר דירה לכ 2% ממשקי הבית ובצרפת הייתה ההוצאה 1.7% מהתמ"ג שברובה הושקעה בדיור ציבורי שאיכלס כ17% ממשקי הבית ‏.

קצבאות דיור

קצבה כספית המשולמת לנזקקים לצורך שכירת דירה בשוק הפרטי השיטה מיושמת באופן נרחב בבריטניה (housing benefit) ובגרמניה (Wohngeld). התשלום מועבר לנזקק שיכול להחליט על ניצול ההטבה כרצונו. מצדדי השיטה מונים כמה יתרונות על דיור ציבורי בבעלות ציבורי:

• חופש בחירה לדייר
• אין הוצאה ציבורית חד פעמית גדולה על בנייה
• אין אחריות ציבורית לתחזוקת המבנים
• נמנעת התרכזות אוכלוסיה חלשה בשכונות עוני ויצירת סטיגמה על הדיירים

מאידך, לשיטת קצבאות הדיור כמה חסרונות המגבילים את יכולתה לפתור מצוקת דיור:

• עליה בביקוש יוצרת עליה בשכר הדירה
• הנהנים מההטבות עשויים להיות המשכירים כפי שארע,למשל, בישראל בתקופת העליה הגדולה ממדינות חבר העמים‏
• קיצוץ בקצבאות עקב שינוי מדיניות כלכלית עשוי להביא דיירים למצב של אי יכולת להמשיך בתשלום שכר הדירה ולשקיעה בחובות.

סיוע בשכר דירה

סיוע הניתן לשכירת דירה מסויימת העומדת בקריטריונים מנהליים: גובה שכר הדירה הכולל, איכות ומיקום. הפיקוח על ההוצאה עשוי לסייע במניעת ריכוז אוכלוסייה ענייה בסביבה מסוימת אך הצורך בבדיקה ואישור יוצר מכשולים בירוקרטיים.

אסיה

הונג קונג

בשנת 2006 חיו 31% מאוכלוסיית הונג קונג (כ2.2 מיליון נפש) בבניינים בבעלות ציבורית השייכים לסוכנות הממשלתית לדיור (Hong Kong Housing Authority 香港房屋委員會) או ל"חברת הדיור" (Housing Society 房屋協會, 房協) שהוא ארגון חוץ ממשלתי ללא כוונת רווח. שני הגופים מציעים גם סבסוד עמוק של שכר הדירה עבור כ18% נוספים באוכלוסייה ויוזמים פרוייקטים נרחבים של בניה למגורים.

סינגפור

הדיור הציבורי בסינגפור מנוהל ע"י המועצה לדיור ופיתוח (Housing and Development Board 建屋发展局) וכ85% מהאוכלוסיה חיה ב900,000 מבנים המנוהלים ע"י גוף זה. הדירות הציבוריות נבנות כשכונות הכוללות בתי ספר, מרפאות, סופרמרקטים ומתקני ספורט משלהן. הבתים נבנים כדי לספק דיור בר השגה והדיירים יכולים לרכוש את דירותיהם בסיוע קרן סיוע מרכזית. בסינגפור דיור ציבורי אינו סימן לעוני או תנאי מחיה ירודים כמו במדינות אחרות ורק מיעוט מהדיירים בדיור הציבורי נמצאים מתחת לקו העוני. הדירות לדיור ציבורי אמנם זולות מדירות פרטיות אך נבנות במגוון גדלים וסגנונות הצמותאמים גם למעמד הבינוני. בניה לדיור ציבורי בסינגפור החלה כבר ב1929 בתקופת השלטון הבריטי; עם זאת רק 23,000 דירות נבנו עד 1959. מצב הדיור החמיר עוד בעקבות נזקי מלחמת העולם השניה והביא ליצירת משכנות עוני שועדה בריטית הגדירה ב1947 כ"חרפה לחברה האזרחית". ב1960 הוקמה המועצה לדיור ופיתוח שהקימה עד 1965 54,430 דירות עבור מחוסרי אמצעים. החל מאמצע שנות ה70 החלה המועצה לבנות גם דירות המותאמות למעמד הבינוני.

אירופה

דיור ציבורי במדינות אירופה

מדינה	מספר דיירי דיור ציבורי ל1,000 תושבים‏
הולנד	147
אוסטריה	102
דנמרק	102
שבדיה	95
הממלכה המאוחדת	85
צרפת	69.2‏
גרמניה	27
בלגיה	27‏
איטליה	18
ספרד	3

בריטניה

בבריטניה מכונה יחידת דיור ציבורי "בית מועצה" (council house) או "בית רשות מקומית" (local authority house) בתים אלו נבנים ומנוהלים בידי הרשויות המקומיות או עמותות הקשורות להן. מטרתם לספק דיור הולם וללא צפיפות יתר במחירים המותאמים למעמד העובדים. בנית בתי מועצה החלה בסוף המאה ה19 והגיעה שיאה במחצית המאה ה20, אז כלל הדיור הציבורי שכונות פרבריות גדולות ומספר רב של מגדלי דירות עירוניים. רבים משיכונים אלו לא מילאו אחר ציפיות המתכננים וסבלו מבליה עירונית. מאז תקופת שלטונה של מרגרט תאצ'ר שהחלה ב1979 ירד משקלו של הדיור הציבורי בבריטניה ובכל זאת ב2011 חלק ניכר מאוכלוסיית המדינה עדיין גר בדיור ציבורי. כ45% מהדירות הציבוריות נמצאות בבעלות התאחדויות דיור (housing associations) והרוב בבעלות רשויות מקומיות בניהולן הישיר או דרך עמותות דיור הנקראות arm's length management organisations. בסקוטלנד נקראים בתי הדיור הציבורי schemes.

"בתי מועצה" בשפילד

היסטוריה

עד מלחמת העולם השנייה

ראשית ההיסטוריה המתועדת של דיור ציבורי בבריטניה היא בהקמת בתי מחסה (Almshouses) במאה העשירית שנועדו לספק מגורים "אנשים עניים, זקנים או במצוקה" בית המחסה הראשון נוסד ביורק ע"י המלך אתלסטאן. צורך דחוף בדיור ראוי הורגש בערים הגדולות בזמן המהפכה התעשייתית, פרשנים חברתיים רבים דיווחו על הזוהמה והעליבות ששררה בשכונות הפועלים. כמענה למצוקה החלו פילנטרופים לבנות שיכונים וכמה בעלי מפעלים בנו כפרים שלמים סביב בתי החרושת (Model village). בעקבות מסקנות ועדת חקירה ב1885 החלה הממשלה לגלות עניין בדיור הציבורי וב1890 נחקק "חוק דיור למעמדות העובדים" (Housing of the Working Classes Act) שעודד רשויות מקומיות לשפר את תנאי הדיור. בעקבות החוק נחנךב1900 שיכון באונדרי ( Boundary Estate) בלונדון, אחד המיזמים הראשונים של דיור ציבורי בבריטניה ומועצות מקומיות אחרות הקימו אף הן שיכונים לדיור ציבורי. הגיוס למלחמת העולם הראשונה חשף את הבריאות הלקויה של מגויסים עירוניים וסיפק תמריץ לשיפור התנאים. כך נוצר מסע תעמולה למען "בתים הראויים לגיבורים" ( Homes fit for heroes). ב1919, בהשפעת כוחה הגובר של מפלגת הלייבור ושביתות נרחבות חייבה הממשלה לראשונה את המועצות המקומיות לספק דיור וסייעה להן באמצעות סובסידיות. ב1930 חויבו הרשויות להכין תכניות פנוי לשכונות העוני והתקדמות מסויימת הושגה עד להפסקת הטיפול עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

לאחר מלחמת העולם השנייה

היצע הדיור בבריטניה היה דל ערב המלחמה והפגיעה ב4 מיליון בתים בהפצצות הגרמניות החמיר את המצב ודחף לבניה נרחבת לדיור ציבורי ופנוי שכונות עוני. תכניות הבניה היו מרחיקות לכת בערים שנפגעו קשות בבליץ דוגמת לונדון וקנטרברי. לאחר המלחמה קידמה ממשלת הלייבור חוקי בניה שהתייחסו למעוטי הכנסה אך בשנות ה50 הוחלפה מדיניות זו בבניה "לצרכי הכלל" כלומר הרשויות המקומיות יכולות לכוון את הבניה הציבורית לשכבות רחבות יותר. שר השיכון בממשלת אטלי, אניירין בוואן קידם חזון של שיכון בו "האדם העובד, הרופא והכומר יגורו בשכנות קרובה זה לזה". הבניה הנרחבת כללה גם בניה לגובה אך הבית הציבורי הטיפוסי באנגליה ובווילס היה צמוד קרקע זוגי (semi-detached, זוג בתים החולקים קיר משותף) או צמודי קרקע בטור (Terraced house). ולו 3 חדרי שינה על משבצת באורך 6.4 מטר ובצפיפות של 12 בתים להקטר כלומר 337 מטר מרובע לבית. פרוש הדבר היה חצר מרווחת לרוב הבתים, בסקוטלנד נבנו בעיקר בנייני דירות של 3-4 קומות. עבור רבים מבני מעמד הפועלים אפשרו בתים אלו לראשונה שרותים בתוך הבית, אמבטיות פרטיות וצנרת מים חמים. באנגליה ובווילס הם נתנו לרוב גם התנסות ראשונה בגננות בחצר הפרטית. איכות הבניה ובמיוחד הגינות הפרטיות מייחדות את הדיור הציבורי הבריטי לטובה ביחס למיזמים מקבילים בני תקופתם באירופה. לקראת סוף שנת ה50 החלו ממשלות שמרניות לכוון את תכניות הבניה מ"צרכי הכלל" לפנוי שכונות עוני במרכזי הערים. באותו זמן השפעת האדריכלות המודרניסטית ושיטות בניה חדשות והרצון של ערים לשמור בתוכם אוכלוסיה ולא ליצא אותה לפרברים הביא להפסקת סוג זה של בניה בערים. במקום הבניה צמודת הקרקע מגדלי דירות הפכו למודל המועדף. נטען כי בשיטה זו ניתן לספק דירות מרווחות יותר ובקרבה גדולה יותר למקומות העבודה. כך עלה שיעור הדירות בבנינים בני 6 קומות ומעלה מ3% ב1953 ל 26% בשנת 1966.

דעיכה

הדיור הציבורי שקע בשנות ה80 עקב מדיניות ממשלת תאצ'ר שעודדה בעלות פרטית על בתים. בתקופה זו הוגבלו השקעות בדיור ציבורי ונאסר על רשויות מקומיות לסבסד את הדיור הציבורי ממסים; לדיירים הוצע לרכוש את הבתים בהנחה של עד 60% ממחיר השוק עבור בים ועד 70% עבור דירות. שיעור ההנחה נקבע על פי משך זמן המגורים בנכס. נאסר על הרשויות המקומיות לנצל את כספי המכירה לבניה ציבורית חדשה ומלאי הדירות הציבוריות ירד. ממשלת הלייבור של טוני בלייר שמדיניות הרכישה המוזלת היתה פופולרית בקרב קהל מצביעיה לא ביטלה את המדיניות אלא ריככה אותה בכך שהקטינה את ההנחה באזורי ביקוש והקלה את התקנות הנוגעות לשימוש בתקבולי המכירה. מועצות מקומיות העבירו את מלאי הדירות הציבוריות לחברות שלא למטרת רווח לספק העיקרי של דיור ציבורי. כיום הדיור הציבורי מבוסס על שרידי הבניה בתקופות קודמות מתויג ו"בית מועצה" הופך לכינוי גנאי. מה שהיה בעבר אופציה מקובלת לאוכלוסיה מגוונת הופך לאפשרות מגורים רק למי שמתקיים על קצבאות הביטוח הלאומי. בכמה אזורים הפך הדיור הציבורי לפתרון עבור פליטים ומבקשי מקלט שאין להם כל פתרון אחר.

ביקורת

כיוון שהדיור הסוציאלי ניתן במסגרת מקומית הוא מגביל את יכולת התנועה של מעוטי הכנסה. דיירים מנועים מלחפש עבודה טובה יותר באזורים אחרים שם ימצאו עצמם בתחתית רשימת הממתינים להקצאת דירה ציבורית. בזמן ההגירה ההמונית לבריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה המהגרים החדשים לא ענו על דרישות הזכאות לדיור ציבורי ונוצרה הפרדה אתנית; המצב השתנה עם הזמן ובערים יש שכונות דיור ציבורי המאוכלסות במהגרים מאסיה ובשחורים. ביקורת אחרת נוגעת להעדפת הדיירים המוגנים בדירות גם אם מצבם הכלכלי טוב יחסית לממתינים למימוש זכאותם. בפרט אין תמריץ למשפחות שילדיהן בגרו ועזבו את הבית לעבור לדירה קטנה יותר בזמן שמשפחות גדולות מחכות ללא פתרון הולם.

פינלנד

בפינלנד הוקם הדיור הציבורי הראשון בעולם. ב1909 נבנו 4 בצי עץ בעיר Kirstinkuja עבור משפחות עם ילדים ממעמד הפועלים. בממוצע אכלסו הדירות 5 נפשות בחדר, הדירות הקטנות נהנו ממים זורמים, וכללו מזווה ומרתף, תאורה חשמלית הותקנה ב1918.

אוסטריה

,Karl-Marx-Hof (חצר קרל מרקס) בניין דיור ציבורי בוינה שבנייתו הושלמה ב1930, הכיל 1134 דירות, ארכו כקילומטר והוא בניין המגורים הארוך בעולם

דיור ציבורי באוסטריה נקרא "Gemeindebau" (בניין עירייה) והוא מוקם ומוחזק ע"י רשויות מקומיות. ראשיתו של הדיור הציבורי באוסטריה בשנות ה20 אז שלטה המפלגה הסוציאל דמוקרטית בעיריית וינה והקימה בתקופת שלטונה (עד 1934) 64,000 יחידות דיור ציבורי שאכלסו בסוף התקופה כ220,000 דיירים.

צרפת

בניין דיור ציבורי בעיר Panazol שבמרכז צרפת

מטרתו של הדיור הציבורי הצרפתי הוא לספק דיור לאנשים שבגלל הכנסתם הנמוכה הם אינם יכולים לרכוש או לשכור דירה בשוק הדיור החופשי. בצרפת הדיור הציבורי מעוגן בחוק הסולידריות וההתחדשות העירונית (Loi relative à la solidarité et au renouvellement urbains) שהתקבל בשנת 2000. סעיף 140 לחוק זה קובע כי "כל אדם או משפחה הנתקלת בקושי מסוים להשיג דיור" זכאית להעזר בדיור הציבורי "בפרט בשל מחסור במשאבים או תנאי מחיה לא נאותים". תקרת שכר הדירה וההכנסה המקנה זכאות נקבעים בכל שנה בצו ומשתנה בהתאם לאזור, להסכם השכירות ולהרכב המשפחה. סעיף 55 בחוק קובע כי כל עיר מעל 3,500 תושבים (1,500 בחבל איל-דה-פראנס) נדרשת להקצות 20% מיחידות הדיור לטובת דיור ציבורי. בנוסף לחוק זה, קיים חוק משנת 2007 אשר קובע את הזכות לדיור‏. בתחילת 2011 היו בצרפת 4,576,100 יחידות דיור ציבורי שאכלסו כ-7% מכלל האוכלוסיה.

גרמניה

בין השנים 1925 ל1930 התבצעה בגרמניה בניה נרחבת וחדשנית לדיור ציבורי בפרט בברלין, המבורג ופרנקפורט ע"נ מיין. הצורך בפרוייקטים אלו נבע ממצב הדיור המחפיר ששרר בערים אלו לאחר מלחמת העולם הראשונה, למרות שהזכות לדיור הוכרה בחוקת רפובליקת ווימאר כבר ב1919 רק ב1925 אפשרה היציבות הכלכלית בניה נרחבת בפועל. השיכונים שנבנו כללו מבנים נמוכים - עד 5 קומות בפרברים, התכנון הקפיד על גישה לאור שמש ואוורור. הגודל, המבנה, הכיוון של הבניינים והסגנון האדריכליהושפעו מתנועות מודרניסטיות ומטכניקות בניה מתועשות חדשות, שימוש בפלדה ובזכוכית ובהשראת המדיניות הסוציאל דמוקרטית. פריחה זו של הדיור הציבורי נפסקה עם עליית הנאצים לשלטון, רבים מהיוזמים והמתכננים של הדיור הציבורי שהיו סוציאל-דמוקרטים או קומוניסטים נמלטו מגרמניה. לאחר מלחמת העולם השניה התבצעה בניה מסיבית לדיור ציבורי במזרח גרמניה שם השתנה הסגנון ממקומי בשנות ה50 ל"סגנון בינלאומי" בשנות ה60 ועד לבניית מגדלי בטון גבוהים במרכזי הערים. במערב גרמניה היתה התנגדות לדיור ציבורי ובתים שנבנו להשכרה כמענה להרס הנרחב במלחמת העולם השניה נהרסו בשנות ה70 לטובת שטחים ירוקים ובניה חדשה. לשם סיוע לאנשים שאינם מסוגלים למצוא דיור הולם בשוק הפרטי מופעלות תכניות דיור מסובסד באמצעות אגודות דיור עירוניות הזוכות לסיוע תקציבי ממשרד התחבורה, הדיור והפתוח העירוני של הממשלה הפדרלית. מאז 1988, אז הייתה גרמניה המערבית אחת המדינות עם הסטנדרד הגבוה ביותר של דיור ציבורי בעולם הקפיטליסטי, החלה נסיגה. בשנת 1987 היו 3.9 מיליון דירות של דיור ציבורי, בשנת 2001 נותרו 1.8 מיליון. בדרזדן אין יותר דיור ציבורי בכלל, בערים אחרות מעל 200.000 תושבים הממוצע הוא 8 אחוזים. חברות הדיור הציבורי העירוניות מוכרות את הנכסים כדי לממן המשך פעילותן.

הוויכוח הציבורי בסוגית הפרטת הדירות הציבוריות נסוב סביב שני מוקדי מחלוקת:

1. המבקרים טוענים, שהמשקיעים פועלים לפי שיקולים שנקראים בגרמנית "אסטרטגיית קטיף צימוקים": דירות טובות נרכשות, משופצות ונמכרות במחיר מופקע, כך שרק עשירים יכולים לקנות אותן. תומכי המהלך טוענים כי התופעה מוכיחה את חוסר היעילות והחמצת פוטנציאל (הן כלכלי והן במונחי פתוח עירוני) שבשמירת דירות במצב גרוע המצדיק שכר דירה נמוך באזורי ביקוש ועדיף למכור ולבנות שירות ציבוריות באזורים אחרים.
2. מה מביא לחיכוך חברתי? צד אחד טוען, שהתערבות השוק החופשי יוצרת הפרדות בין עשירים ועניים, הצד השני טוען, שדווקא הדיור הציבורי הוא זה שיצר כבר את ההפרדות האלה, ולכן צריך לפרק אותו.

פרט לדיור ציבורי קיים גם מנגנון מפותח של עזרה כספית בשכר דירה, אבל גם הוא בנסיגה מאז 2005.

הולנד

ערך מורחב – חוק הדיור ההולנדי

מדיניות הדיור בהולנד מבוססת על עקרון של גישה אוניברסלית לדיור בר השגה ומניעת הפרדה. שכר הדירה של דירות זולות נשמר נמוך באמצעות פקוח ממשלתי ותקנות, בתים אלו נקראים sociale huurwoningen. בפועל, רוב הדירות הציבוריות נבנות, מנוהלות ושייכות לעמותות הנקראות woningbouwcorporatie (אגודות דיור) שהממשלה מממנת ומפקחת על פעילותן. בשנת 2009 פעלו 430 חברות כאלו שניהלו 2.4 מיליון יחידות דיור . ברוב ערי הולנד הוגדרו מכסו מינימום של דיור ציבורי; באמסטרדם, האג, רוטרדם ואוטרכט קרוב למחצית הדירות שייכות לדיור הציבורי. אגודות הדיור מוקמות בידי "בעלי עניין" או "מחזיקי מניות", בעלי העניין היו אנשים פרטיים בעלי מודעות חברתית ששאפו לקידום מעמד העובדים, "בעלי מניות" היו הדיירים עצמם או מי שביקשו להיות דיירים. עמותות רבות הופרטו מאז שנות ה90 והחלו לפעול כיזמי נדל"ן, המגמה הביאה לביקורת על הזנחת המטרה החברתית המקורית ועל בנייה יקרה.

ספרד

בניין דיור ציבורי בעיר Astillero שבספרד, זכה בפרס על עיצוב סביבתי

גישה שלילית לשכירת דירות וקיצוץ בהוצאות הממשלה בשנו ה80 הביאו לירידה חדה בדיור הציבורי. דיור ציבורי היה נפוץ בתקופת שלטונו של פרנקו, עם המעבר לדמוקרטיה וקבלת החוקה ב1978 עבר ניהול הדיור הציבורי למחוזות האוטונומיים ומצב הדיור הציבורי משתנה מאזור לאזור. ברשויות מקומיות רבות מקובל להקצות קרקע ציבורית או להעניק הלוואות לקבלנים בנאי שאחוז מסויים מהדירות יוקצה לשכירות מסובסדת בפיקוח הרשות המקומית. ממשלתספאטרו יזמה תכנית שמטרתה העמדת מיליון דירות לרשות הדיור הציבורי בהתבסס הן על בניה חדשה ועל שיפוץ מבנים קיימים.

אמריקה

קנדה

בקנדה הדיור הציבורי מרוכז במבנים ייעודיים ומסובסדים ומנוהל בידי רשות ממשלתית ומכונה "דיור קהילתי" (community housing). קנדה, בעיקר בטורונטו, מפעילה עדיין מבנים גבוהים וצפופים בשכונות של מעמד העובדים, שיטה שזכתה למוניטין גרועים בבריטניה ובארה"ב. עם זאת הדיור הקהילתי בטורנטו, אחד המפעילים הגדולים של דיור ציבורי בצפון אמריקה, כולל מגוון פתרונות דיור כולל בתים פרטיים ובנייני דירות נמוכים וגבוהים המיועדים הן בשכונות עוני והן באזורי מגורים של המעמד הבינוני. הדיור הציבורי בקנדה מבוזר ומופעל בידי רשויות מוניציפליות, בשנת 2002 נוסד תאגיד השרותים לדיור חברתי(Social Housing Services Corporation -SHSC) חברה שלא למטרת רווח המספקת שרותי רכש, ביטוח, השקעה ומידע למפעילי דיור ציבורי מקומיים באונטריו.

ארצות הברית

בארה"ב הדיור הציבורי מופעל בידי רשויות פדרליות, מדינתיות או מקומיות המספקות דיור מסובסד למעוטי הכנסה. במקורו היה הדיור הציבורי באזור מסוים מרוכז בבניין דירות או קבוצת ביניינים המנוהלים בידי סוכנות ממשלתית. דירות מסובסדות בארה"ב מכונות לרוב "פרויקט דיור" ובסלנג נקראים בניינים כאלו "הפרוייקטים" (the projects). עד תחילת המאה ה20 הייתה מעורבות הממשל בתחום הדיור מוגבלת לאכיפת סטנדרטים של איכות חיי הדיירים כדוגמת אוורור נאות. משנות ה30 של המאה ה20 התפתחה בניה לדיור ציבורי בחסות מחלקת הדיור שבמנהל לעבודות ציבוריות.פרויקט הדיור הציבורי הראשון בארה"ב הוקם ב1936 באטלנטה בשנת 1937 נחקק חוק הדיור הקרוי חוק ווגנר-סטיגל ( Wagner-Steagall Act) על שם יוזמיו הסנטורים הדמוקרטים הנרי סטיגל ורוברט ווגנר. החוק אפשר העברת כספים מהממשל לסוכנויות דיור מקומיות לצורך שיפור תנאי מגורים למעוטי יכולת ויצר את רשות הדיור הפדרלית (United States Housing Authority) במשרד הפנים. . רוב הפרויקטים ראשונים של דיור ציבורי היו למעשה פינוי שכונות עוני (סלאמס) ולא יזמו בניה חדשה כך שמלאי הדירות לעניים לא גדל. בניה זו הקלה את החשש לבריאות הציבור משכונות שנחשבו כמטרד תברואי. הופעת מאהלים מאולתרים של חסרי דיור עקב השפל הגדול הדאיגה את הממשל והנשיא רוזוולט כתב ב1938 "אנו פותחים היום במתקפה על משכנות העוני בארץ הזו". במסגרת ההניו דיל השני נבנו בשנים 1940-1942 בתים מסובסדים עבור המעמד הבינוני. 8 הפרוייקטים הללו נרכשו בידי הדיירים לאחר מלחמת העולם השניה ובשנת 2009 7 מהם פעלו עדיין כחברות דיור שיתופיות בבעלות הדיירים. מיזמים אלו הם בין סיפורי ההצלחה המועטים בתולדות הדיור הציבורי בארה"ב.

גטואיזציה

גטואיזציה בארה"ב היא תהליך בו נוצר אזור בו האוכלוסיה הומוגנית מבחינה גזעית. שכונות של דיור ציבורי בערי ארה"ב הפכו במקרים רבים לשכונות עוני המאוכלסות בשחורים. ה"גטואיזציה" של פרוייקטי דיור צבורי מיוחסת למדיניות חברתית רחבה, חוק פדרלי דורש שאדם לא יידרש לשלם יותר מרבע מהכנסתו כשכר דירה בדיור ציבורי. כיוון שבני המעמד הבינוני מוכנים לשלם יותר מכך כדי לזכות בדיור טוב יותר אין לאנשים אלו כל רצון לגור בדיור ציבורי. דירות ציבוריות נבנו כמעט רק במרכזי ערים ולא בטבעות הפרברים והושפעו לכן משקיעת אזורי מגורים אלו עם הפרבור הנרחב. הרס שכונות ותיקות כדי לפנות מקום לבניה ציבורית הזיק לשכונות סמוכות. כך למשל בשנות ה20 כאשר נהרסו שכונות היספניות שחורות עניות בברוקלין לשם בניה ציבורית עברו המשפחות לשכונות סמוכות וזרם זה של דיירים עניים גרם לעזיבת המשפחות הלבנות המבוססות ובתוך שנים ספורות הפך האזור לאחת השכונות המוזנחות והמסוכנות בארה"ב.

דיור ציבורי מפוזר

חוסר שביעות הרצון מהדיור הציבורי התגבר בשנות ה60 ומתכנני ערים החלו לחפש צורות אחרות של דיור בר השגה למעוטי יכולת. המתכננים ביקשו בעדיפות עליונה למנוע היווצרות ריכוזים גבוהים של עניים בשכונות דיור ציבורי. מכאן צמחו תכניות לדיור ציבורי מפוזר כלומר בניה של דירות בודדות או מקבצים קטנים של דירות ציבוריות המשולבות בשכונות מעמד בינוני רבות בעיר. בניה ציבורית מפוזרת הייתה פופולרית בשנות ה70 וה80 ומאז יישמו ערים רבות תכניות של דיור ציבורי מפוזר במידות שונות של הצלחה. דיור ציבורי מפוזר יכול להתנהל גם על ידי גופים פרטיים שלא למטרת רווח. הדיור המפוזר מנוהל בידי רשויות דיור עירוניות או מדינתיות, לעיתים קרובות יחידות הדיור הציבורי נבנות בסגנון דומה לזה של הבתים ה"רגילים" בשכונה כדי למנוע יצירת סטיגמה של הדיירים ולהסוות את הסטטוס שלהם.

דיור ציבורי בישראל

ערך מורחב – דיור ציבורי בישראל

ראשיתו של הדיור הציבורי בישראל בתקופת העליה ההמונית בשנות ה50. בשנים אלו הייתה הבניה הציבורית כמחצית הבניה למגורים בארץ ‏. בסוף שנות ה60 היו 23% מהדירות בישראל -206,000 מושכרות בדיור ציבורי בניהול עמידר ‏. מאז שנות ה70 חלה ירידה באחוז היחסי של הדיור הציבורי ומאז נחקק חוק הדיור הציבורי בשנת 1998 לא נבנו דירות ציבוריות חדשות ומספרן ירד מ108,000 בשנת 1999 לל75,500 בשנת 2011 כלומר פחות מ2% בלבד ממלאי הדירות. בשנת 2010 הוגשו למשרד כ-8,000 בקשות לדיור ציבורי. 2,340 משקי-בית היו רשומים ברשימת הזכאים הממתינים לדיור ציבורי ביולי 2011, מלאי הדירות הזמין להם עמד על 313 דירות בלבד, מרביתן מחוץ לאזורי הביקוש שבמרכז הארץ‏ וזמן ההמתנה לדירה של מי שהוכרה זכאותו עשוי להמשך 6-7 שנים‏. בתקופה זו זכאי הממתין לקבל סיוע בשכר הדירה, בשנת 2011 היה הסיוע המוצע ליחיד 1,044 ש"ח בחודש, משפחה (עד שלושה ילדים)– 1,250 ש"ח ומשפחה עם ארבעה ילדים ויותר – 1,550 ש"ח.

חברות דיור ציבורי בישראל

חברה	בעלות	שנת ייסוד	מספר דירות	פעילות
עמידר	ממשלתית	1949	כ50,000	פריסה ארצית, כ500 עובדים ב2006
עמיגור	הסוכנות היהודית	1972	22,000	פריסה ארצית, רוב הדירות מיועדות לעולים חדשים
חלמיש	משרד הבינוי והשיכון (50%) ועיריית תל אביב יפו (50%)	1961	אין מידע ‏	פועלת בתל אביב בלבד, מפעילה גם פרויקטים בתחום הפיתוח והתשתית עבור עיריית תל אביב ומשרד הבינוי והשיכון
שקמונה	חברה משותפת: שני שליש מהבעלות בידי הממשלה ושליש בידי עירית חיפה	1961	2779 (נתון מ2009)	פועלת בחיפה, מפעילה גם בתי אבות ומעונות סטודנטים
חל"ד		אין מידע‏	אין מידע	פועלת בפתח תקווה

עד שנת 2012 פעלה גם חברת פרזות באזור ירושלים עד שפורקה ו750 הדירות שבניהולה הועברו לחברות עמידר ועמיגור.

זכאות לדיור ציבורי בישראל

עקב המחסור בדירות ציבוריות הקריטריונים לזכאות הוקשחו ובשנת 2012 זכאים לדיור ציבורי רק משפחות (ובכלל זה משפחות חד-הוריות) שיש בהן שלושה ילדים לפחות אשר ממצות את כושר ההשתכרות ומקבלות קצבת הבטחת הכנסה או שהכנסתן אינה עולה על "הכנסה מזכה", המתעדכנת מעת לעת או נכים רתוקים לכיסאות גלגלים ששכרם אינו עולה על השכר הממוצע במשק ‏

ראו גם

• שיכון
• הזכות לדיור
• עמידר
• מדיניות דיור

קישורים חיצוניים

• מיה איידן, איך נראה הדיור ציבורי במדינות העולם?, אתר נענע10
• ניב חכלילי, דירה בהישג יד: ישראל מפגרת אחרי העולם, אתר Ynet, אוגוסט 2010
• מיה איידן, מותו של הדיור הציבורי: לאן הוא נעלם, אתר נענע10 ינואר 2012
• ניב חכלילי, תחקיר: איך הפך הדיור הציבורי בישראל למנגנון שמרוויח על חשבון נזקקים?, אתר הארץ, ינואר 2011