הארד בופ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| הארד בופ | |
|---|---|
| מקורות סגנוניים: | בי בופ, רית'ם אנד בלוז, בלוז, גוספל |
| מקורות תרבותיים: | שנות ה-50 בארצות הברית |
| כלים: | קונטרבס, מערכת תופים,פסנתר, סקסופון, טרומבון, חצוצרה. |
| פופולריות מיינסטרים: | שנות ה-50 וה-60 |
הארד בופ הוא תת-סגנון בג'אז אשר התפתח מהבי-בופ, ובא אחריו כרונולוגית. הוא מושפע מרית'ם אנד בלוז, מבלוז (בעיקר בשימוש בסקסופון ובפסנתר), וממוזיקת גוספל.
בהארד-בופ קיים שימוש נרחב יותר בקונטרבס מאשר בבי-בופ, בין היתר בשל שימוש רב שעשו בו חלק מהמוזיקאים הבולטים בסוגה, כמו צ'ארלס מינגוס וריי בראון; אך גם בשל הניסיון ליצור סגנון יותר נגיש לקהל שאינו מכיר או מחבב בי-בופ.
לדברי היסטוריון המוזיקה דיויד ה. רוזנטל[1]), סגנון זה משקף דור של מוזיקאים אמריקאים אפריקאים שגדלו בתקופה שבה בי-בופ ורית'ם אנד בלוז היו הסגנונות הנפוצים במוזיקה ומוזיקאים כמו טאד דיימרון עבדו בשניהם. השימוש במונח החל באמצע שנות ה-50.
בין המוזיקאים הבולטים בסגנון זה:
- ארט בלייקי ושליחי הג'אז
- ג'ון קולטריין
- מקס רואץ'
- קליפורד בראון
- הוראס סילבר
- סאני רולינס
- בני גולסון
- דקסטר גורדון
- פרדי האברד
קישורים חיצוניים [עריכה]
- אתר העוסק בהארד-בופ (באנגלית)
הערות שוליים [עריכה]
- ^ Rosenthal, David H. (1992),Hard Bop: Jazz and Black Music 1955-1965, New York: Oxford Univ.
