הטריטוריות החדשות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיקום הטריטוריות החדשות בהונג קונג

הטריטוריות החדשות הן תחום מנהלי בהונג קונג, הרפובליקה העממית של סין. האזור כולל בתוכו את צפונו של האי קאולון, ואת האזור מדרום לנהר סאם צ'אן המשמש כגבול סין הונג קונג לבין סין, כמו גם את האיים החיצוניים. הטריטוריות החדשות הושכרו לבריטניה על ידי שושלת צ'ינג בשנת 1898 במהלך הוועידה השנייה של פקין. אוכלוסיית האזור בשנת 2001 הייתה 3,343,046.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החכרתן של הטריטוריות החדשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האי הונג קונג הועבר לבעלותם של הבריטים בשנת 1841, בשנת 1860 הועברו בנוסף חלקים של חצי האי קאולון. הקולוניה הבריטית באי הונג קונג משכה מספר רב של סינים ומערביים לחפש את הצלחתם באי. אוכלוסיית האי צמחה במהירות והמקום הפך לצפוף ביותר. התפרצות מחלת הדבר בשנת 1894 הדאיגה ביותר את ממשלת הונג קונג. נוצר צורך להרחיב את שטח הקולוניה, כדי לספק מרווח מגורים לאוכלוסייה המתפתחת. תבוסתה של שושלת צ'ינג במלחמת סין-יפן הראשונה הוכיחה כי השושלת אינה מסוגלת לעמוד להגן על עצמה. נמל ויקטוריה והעיר היו חשופים לכל התקפה אפשרית מגבעות קאולון.
בינואר 1898 קבלה גרמניה את מפרץ ג'יאוג'ואו בחכירה מידי ממשלת סין, זאת לאחר ששני מיסיונרים גרמנים נרצחו באזור שאנדונג. כמחפשת להרחיב את שליטתה בצפון סין, דרשה רוסיה במרץ אותה שנה, את פורט ארתור שבסמיכות לאי ליאודונג. רק חודש לאחר מכן, חכרה צרפת את מפרץ גואנגג'ואו, סמוך לקולוניות צרפתיות נוספות שהתקיימו כבר במחוז גואנגדונג.
בראותה את כל הסגות הגבול האירופאיות בסין, החלה בריטניה לחשוש לנכסיה שלה, קרי הונג קונג. על-פי סעיף בהסכמי בועידת פקין, שקבע כי בריטניה היא המדינה הדומיננטית באזור, דרשה בריטניה את הרחבת שליטתה בקאולון כתגובה להתפרסותם של שאר מדינות המערב באזור.
השטח הנוסף הוחכר לבריטים ל-99 שנים, וכונה הטריטוריות החדשות. יחד עם חצי האי קאולון הועברו גם האיים החיצוניים. ובכך הרחיבה בריטניה את שטח הקולוניה של הונג קונג פי 12 [1].

תפיסת הריבונות על ידי הבריטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות שההסכם נחתם ב-9 ביוני 1898, ונכנס לתקפו כבר ב-1 ביולי, הבריטים לא תפסו מיידית את הריבונות על הטריטוריות החדשות. באותה תקופה לא היה מושל להונג קונג, וקולונל בריטי בשם ווילסון בלאק שימש כמנהל הונג קונג. סטיוארט לוקהארט, המזכיר ההונג קונגי ששהה בבריטניה באותו זמן, נשלח להונג קונג כדי לערוך סקירה על הטריטוריות החדשות לפני ההעברה הרשמית. הגבול על נהר סאם צ'אן, שהציע ווילסון בלאק, נמצא רחוק מאידאלי על פי סקירתו של לוקהארט. קרבתו הרבה ללוהו חילקה את העיר. לוקהארט הציע להעביר את הגבול אל שרשרת הרים בצפון שנג'ן. הצעה שלא התקבלה בעין יפה, והדובר הסיני ביקש להעביר את הגבול אל שרשרת הרים מדרום לנהר סאם צ'אן. אי לכך הוחלט בסופו של דבר, בשנת 1899, להשאיר את הגבול על מכונו, בגדות נהר סאם צ'אן.
בנובמבר 1898 הגיע להונג קונג המושל החדש, מר הנרי בלייק. העברת סמכויות הניהול נקבעה לתאריך 17 באפריל 1898, וטאי פו נבחרה כמושב הממשל בטריטוריות. מעט קודם לתאריך הרשמי, החלו כמה משוטרי הקולוניה ההונג קונגית, להעביר דגלים ומסמכי ניהול נוספים אל המושבה בטאי פו, והכריזו על הממשל באזור.

התפתחות הערים החדשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב שטחן של הטריטוריות החדשות היה, ובמידה מסוימת עודנו, שטח חקלאי. נסיונות למודרניזציה לא הערכו כאן עד שנות השבעים המאוחרות של המאה ה-20, אז הוקמו 'ערים חדשות' רבות, בניסיון לעייר את האזור בדומה לנעשה בקאולון ובהונג קונג. חרף התפתחותן המהירה של הערים באזור, שאוכלוסייתן גדלה עד כ-3 מיליון תושבים, שימרה שטחים גדולים ממשלת הונג קונג כאדמות מרעה וכיערות.

העברת הריבונות לסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת התקרבות תאריך התפוגה של הסכם החכירה, בשנות השמונים, נערכו שיחות בין בריטניה והרפובליקה העממית של סין על הצהרת השותפות הבריטית-סינית (1984). ההצהרה דנה בהחזרת הונג קונג כולה לסין ביום פקיעת מועד השכירות על הטריטוריות החדשות, הן עקב הימצאותם של מבנים ומתקנים חשובים רבים בטריטוריות החדשות, והן בשל הקושי להעביר את כל תושבי הטריטוריות לשטחים המצומצמים של הונג קונג וקאולון. ההסכם נכנס לתוקף בסופו של דבר באחד ביולי 1997, ובו נקבע כי כל השטחים הכבושים יוחזרו לבעלותה של סין, אך תונהג בהם מדיניות "מדינה אחת, שתי שיטות", שלפיה תהפוך הקולוניה לאזור מנהלי מיוחד ותשמור על אופיה הכלכלי הקפיטליסטי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Lee Ho Yin and Lynne D. DiStefano, A Tale of Two Villages: The Story of Changing Village Life in the New Territories (Hong Kong: Oxford University Press), 2002.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Wiltshire, Trea. [First published 1987] (republished & reduced2003). Old Hong Kong - Volume One. Central, Hong Kong: Text Form Asia books Ltd. Page 75. ISBN Volume One 962-7283-59-2