חסרת נדוניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הנהר (מחזה))

חסרת נדוניה (ברוסית: Бесприданница) הוא מחזה פרי עטו של אלכסנדר ניקולאייביץ' אוסטרובסקי. הצגת הבכורה שלו התקיימה ב-10 בנובמבר 1878 בתיאטרון מאלי ופורסמה לראשונה בגיליון ינואר 1879 של כתב העת Otechestvennye Zapiski. ההצגה התקבלה באדישות יחסית בידי מבקרי התקופה אולם ברבות הימים הייתה חלק מקלאסיקת התיאטרון הרוסי. אלדר ריאזאנוב עיבד את המחזה לסרט קולנוע בבימויו, בשם "אהבה אכזרית" (1984).

היסטוריה של ההפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדברי אוסטרובסקי, הרעיון למחזה נולד במוחו ב-4 בנובמבר 1874 בהיותו במוסקבה. ב-1 באוקטובר 1876, הוא סיפר לשחקן פ.א. בורדין על עבודתו על המחזה Truth is Good But Happiness Better, הוא כתב:

"כעת תשומת ליבי והאנרגיה שלי ממוקדים במחזה הגדול הבא שלי, עליו אני עובד בהתמדה מאז שנה שעברה... אני מתכוון לסיים אותו בשנה זו ולהביא לכלל שלמות את המחזה ה-40 במספר שלי."

כתב היד של המחזה כונה בידי המחבר בשם "אופוס 40".

אוסטרובסקי הזכיר את המחזה בשנית ב-3 בפברואר 1878, במכתב לבורדין, בכותבו:

"כעת אני עסוק בכתיבת מחזה חדש. אני רוצה לסיים אותו בחורף, לפני שהעונה החדשה מתחילה, כדי שיהיה לי פנאי רב יותר בקיץ."

הוא לא עמד בזמן שהקציב לעצמו. הוא המשיך לעבוד על המחזה במהלך כל הקיץ והסתיו בשיולקובה; כל אותה עת הוא ניהל מגעים להעלאתו על הבמה בעתיד. ב-16 באוקטובר 1878, המחזה היה גמור (התאריך על כתב היד היה 17 באוקטובר). ב-26 באוקטובר הוא נשלח לבורדין, וב-28 בו - הוא קיבל את אישור התיאטרון והוועדה הספרותית שלו להעלאת ההפקה.

בורדין, לו אוסטרובסקי הציע לגלם את דמותו של קנורוב, לא היה שבע רצון מהרעיון שנראה בעיניו "תפקיד מיותר". הוא גם הציע שהטקסט יצומצם במידה ניכרת. אוסטרובסקי כתב לו בתשובה:

"קראתי את המחזה במוסקבה חמש פעמים, בקהל נכחו גם אנשים שלא היו חבריי, אולם כולם אמרו פה אחד ש"חסרת נדוניה" הוא המחזה הטוב ביותר שכתבתי. אף אחד לא העלה בדעתו לקצץ את הטקסט. אולם אתה - תקצץ כמה שאתה רוצה, אני לא מתכוון להתווכח איתך."

הצגת הבכורה של "חסרת נדוניה" התקיימה בתיאטרון מאלי, מוסקבה, ב-10 בנובמבר 1878, כמחווה לשחקן ניקולאי מוסיל (שגילם את דמותו של רובינסון). לריסה גילמה את דמותה של ג.נ. פדוטובה, א.פ. לנסקי גילם את דמותו של פרטוב, סדובסקי גילם את דמותו של קרנדישוב, י.ו. סמרין גילם את דמותו של קנורוב. כעבור כמה ימים המחזה הוצג פעם נוספת, כמחווה לסדובקי, והפעם מ.נ. אמולובה גילמה את דמותה של לריסה. אוסטרובסקי כתב לבורדין על "ההצלחה הכבירה" של שתי ההצגות הללו. "חסרת נדוניה" הוצגה בסנקט פטרבורג לראשונה ב-22 בנובמבר, בתיאטרון אלקסנריסקי כמחווה לבורדין. מריה סבינה גילמה את דמותה של לריסה והביקורות התמקדו בהופעתה לחיוב ופרט לכך היו פושרות.

בראשית שנות התשעים של המאה ה-19 "חסרת נדוניה" חודש בהצלחה בידי ורה קומיסרזבסקיה (רו') שיצרה את גרסתה הייחודית לדמותה של לריסה. בתקופת ברית המועצות המחזה הוצג במספר תיאטראות, וב-1948 הוא שב להיות חלק מהרפרטואר של תיאטרון מאלי.

הנפשות הפועלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חריטה איגנטיבנה אוגודלובה - אלמנה בגיל העמידה, לבושה בחן אך בנועזות שלא לפי שנותיה.
  • לריסה דמיטרייבנה - בתה, רווקה, לבושה בבגדים יקרים, אך בצניעות.
  • מוקיי פרמיוניץ' קנורוב - מבעלי העסקים הגדולים של הזמן האחרון, אדם בגיל העמידה ובעל רכוש עצום.
  • וסיליי דניליץ' ווז'בטוב (וסיה) - אדם צעיר מאוד, נציג חברה מסחרית עשירה, לבוש בסגנון אירופאי.
  • יוליי קפיטוניץ' קרנדישוב - אדם צעיר, פקיד דל אמצעים.
  • סרגיי סרגיץ' פרטוב - בעל אחוזה וספינות, גבר מרשים כבן 30.
  • רובינזון.
  • גברילו - מזנונאי במועדון ובעל בית-קפה בשדירה מרכזית.
  • איבן - מלצר בבית הקפה.
  • איליה - צועני.
  • משרת של אוגודלובה.
  • יבפרוסיניה פוטפובנה - דודתו של קרנדישוב.
  • צוענים וצועניות.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לריסה כילתה את השנה האחרונה בייאוש לאחר הסיום הפתאומי (וחסר הפשר) של הרומן שלה עם פרטוב, אדם עשיר בו הייתה מאוהבת ואותו העריצה, והחליטה להתחתן עם הגבר הראשון שיבקש את ידה. קרנדישוב, פקיד מדינה דל אמצעים, מתגלה כאדם מגוחך, דוחה ויהיר. אולם ללריסה לא אכפת מכך, והיא משתוקקת לנטוש את חייה הנוכחיים ולעבור לגור בכפר. לפתע פרטוב מגיע לבריאחימוב (המתוארת כ"עיר גדולה על גדות הוולגה") וגורם להתעוררות הן בקהילה המקומית והן בליבה של הנערה. מתברר שהוא מתכוון לשאת אישה עשירה וכעת הוא נהנה מימי הרווקות האחרונים שלו, מוכר ספינות שבבעלותו כדי שיעמוד לרשותו כסף לבזבז. הוא נוכח לדעת שלריסה עדיין מאוהבת בו ואף הוא חש רגשות עזים כלפיה.

קרנדישוב, כדי להתפאר, מארגן מסיבה. הוא מזמין בין השאר את ווז'בטוב (חבר ילדות של לריסה), את המיליונר המקומי קנורוב (שמוקדם יותר הציע לאמה של לריסה להיות המממן של בתה ולקחת אותה לפריז אם היא חפצה בכך; האם נענתה להצעה) ואת פרטוב בעצמו. פרטוב, כדי להעניש את קרנדישוב (שהתנהג כלפיו בגסות, ולא בחוכמה) וגורם ללריסה לראות איזה מין פרחח הוא, בהערימו עליו. מסתייע חברו רובינזון, השחקן האלכוהוליסט, שגורם לאיש הצעיר להשתכר ולעשות צחוק מעצמו. פרטוב, קנורוב וווז'בטוב עוזבים את קרנדישוב מאחור, ולוקחים את לריסה לפיקניק לילי.

לאחר שהמסיבה מסתיימת, לריסה ניגשת לפרטוב ושואלת אותו אם יתחתן איתה ומקבלת תשובה ישירה: הוא לא ישא אותה למרות הכול, מכיוון שהוא מאורס לאישה אחרת. לריסה חשה מושפלת ונבגדת. היא מרגישה שאין היא מסוגלת לשוב לביתה ולעמוד פנים מול פנים מול ארוסה אותו היא כעת שונאת, היא שוקלת התאבדות. קנורוב וווז'בטוב משוחחים ביניהם על מצבה; לבסוף הם מטילים מטבע כדי להחליט מי ייקח אותה לטיול בפריז והאיש הזקן זוכה, אולם לריסה דוחה את ההצעה. קרנדישוב השתוי מופיע עם שני אקדחים טורקים מהאוסף שלו ומפציר בלריסה לשוב איתו הבייתה. היא דוחה אותו בתקיפות, באומרה שכעת היא חשה אליו רק בוז. בייאושו הוא יורה בה. היא מרימה את האקדח ומניחה אותו על השולחן, כדי שייראה כאילו התאבדה. היא מודה לרוצחה:

"יקירי, איזה חסד!... אני בעצמי... בעצמי... הו, איזה אושר!... תחיו, תחיו כולכם! אתם צריכים לחיות, ואני צריכה... למות... אין לי טענות לאיש, איש לא פגע בי... כולכם אנשים טובים... אני את כולכם... את כולכם אוהבת. (מפריחה נשיקה.)[1]

המחזה בדפוס בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה בתיאטרון הרפרטוארי הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה הועלה בתיאטרון גשר בשם "הנהר", הצגת בכורה: 9 ביולי 1999

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חסרת נדוניה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלכסנדר ניקולאייביץ' אוסטרובסקי, חסרת נדוניה: מחזה בארבע מערכות (1879), מרוסית: רינה ליטוין; אחרית דבר: רינה ליטוין), תל אביב: י’ גולן, תשנ"ז-1997, עמ' 87.