הניסוי של רוזנהאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הניסוי של רוזנהאן הוא מחקר מפורסם שבחן את תקפות האבחון הפסיכיאטרי. המחקר נערך על ידי דייוויד רוזנהאן בשנת 1973 בארצות הברית ופורסם במגזין Science תחת הכותרת: "On being sane in insane places".[1]. המחקר נחשב לביקורת חשובה ובעלת השפעה על מגבלות האבחנה הפסיכיאטרית.

בית החולים הפסיכיאטרי "סנט אליזבט" בוושינגטון הבירה, שהיה אחד מבתי החולים בהם נערך הניסוי

המחקר כלל שני ניסויים: בראשון הגיעו שמונה מתנדבים בריאים תחת זהויות בדויות, ביניהם רוזנהאן עצמו, לחדרי המיון של בתי חולים פסיכיאטריים שונים עם תלונה אחידה על הזיות אודיטוריות. רוב המתנדבים אובחנו כסובלים מסכיזופרניה וכולם אושפזו לפרק זמן של 19 יום בממוצע. מרגע שאושפזו טענו כי אין הם ממשיכים לסבול מההזיות והתנהגו כרגיל, אם כי חלקם הפגינו עצבנות וחרדה משום שלא ציפו שיאושפזו ומתוך חשש שייחשפו כמתחזים. על פי דיווחי הצוותים הרפואיים, מתנדבי הניסוי "לא הפגינו כל תסמינים אבנורמליים" אולם אף מתנדב לא זוהה כמתחזה והם שוחררו תחת האבחנה של סכיזופרניה בנסיגה (לא פעילה). רוזנהאן עצמו הודה במחקרו כי הנטייה לטובת אבחון חיובי שגוי הייתה צפויה משום שבעולם הרפואה מקובל ששחרור אדם חולה מסוכן יותר מאשפוז אדם בריא, לכן השלים את המחקר בניסוי נוסף.

בניסוי השני של המחקר, פנה רוזנהאן לחברי צוות של בית חולים פסיכיאטרי שהכירו את תוצאות הניסוי הראשון ויידע אותם כי בכוונתו להפנות לבית החולים מספר מתחזים. מתוך כלל החולים שאושפזו בזמן הניסוי, חשד הצוות הפסיכיאטרי בכ-10% כמתחזים, כאשר בפועל לא הפנה רוזנהן לבית החולים אף לא מתנדב מתחזה אחד.

רוזנהאן טען במאמרו כי "ברור שלא ניתן להבחין בין השפויים והבלתי שפויים בבתי חולים פסיכיאטריים" והצביע על הסכנות הגלומות בתיוג ודה-פרסונליזציה המתרחשות לטענתו במוסדות פסיכיאטריים. המחקר הכה גלים בעולם הפסיכיאטרי ומעבר לו, עודד את התנועה האנטי פסיכיאטרית מחד וספג ביקורת רבה מאנשי מקצוע מאידך.

הביקורת העיקרית על שיטת הניסוי התמקדה בכך שהאיבחון הפסיכיאטרי התבסס במידה רבה על דיווחי החולה עצמו אודות התסמינים מהם הוא סובל, וזיוף של דיווחים אלו אינו מעיד על בעיה באבחון הפסיכיאטרי יותר מזיוף של כל תסמין רפואי אחר. הפסיכיאטר הבכיר רוברט שפיצר טען כי:

אילו הייתי שותה ליטר דם, ובהסתירי זאת ניגש לחדר מיון בבית חולים ומקיא - תגובת הצוות הרפואי הייתה די צפויה. במידה והיו מאבחנים ומטפלים בי כחולה בכיב פפטי, קשה היה לטעון שמדע הרפואה אינו יודע לאבחן כיבים.

– רוברט שפיצר, 1975.[2] .

עם זאת, הסכים שפיצר עם העובדה ששיטות האבחון הפסיכיאטרי באותן שנים היו רחוקות מלהיות מושלמות והיה ממובילי השינויים בשיטת האבחון DSM.

ניסויים קרובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנת 200 לפני הספירה כתב פלאוטוס הרומאי מחזה קומי בשם Menaechmi, בו אחת הדמויות מזייפת תסמינים של מחלת נפש, ומרמה בהצלחה פסיכיאטר, שמפרש כל תגובה כתסמין של מחלה.‏[3]

הפסיכולוג והסופר מוריס טמרלין חילק 25 פסיכיאטרים לשתי קבוצות ונתן להם להקשיב לשחקן אשר הציג אדם בעל בריאות נפשית תקינה. לקבוצה אחת נאמר "שהשחקן הוא אדם מאוד מעניין מכיוון שהוא נראה נוירוטי, אך הוא למעשה פסיכוטי" בעוד לקבוצה השנייה לא נאמר דבר. שישים אחוזים מהקבוצה הראשונה אבחנו פסיכוזה, לרוב סכיזופרניה, בעוד אף אחד לא אבחן פסיכוזה מקבוצת הביקורת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Rosenhan, D. (1973) "On being sane in insane places" Science, 179, 250-8. Full text as PDF
  2. ^ Spitzer, R.L. (1975) On pseudoscience in science, logic in remission, and psychiatric diagnosis: a critique of Rosenhan's "On being sane in insane places". Journal of Abnormal Psychology, 84 (5), 442-52.
  3. ^ Michael Fontaine, On Being Sane in an Insane Place--The Rosenhan Experiment in the Laboratory of Plautus’ Epidamnus
Human brain NIH.jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא פסיכולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.