השושלת הצפארית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הממלכה הצפארית
הוקמה 861
התפרקה 1003
ישות קודמת טאהרים
ישות יורשת סאמאנים, ע'זנווים
משטר ממלכה
שפה פרסית חדשה, ערבית
יבשת אסיה
עיר בירה זרנג'
Saffarid dynasty 861-1003-HE.png

הצפארים היו שושלת ממוצא איראני, שנוסדה על ידי יעקוב בן לית'. מקצועו של יעקוב בטרם עלה לגדולה היה של חרש נחושת, צפאר, מה שהעניק לשושלת את שמה. יעקוב, שהפך למנהיג של מיליציות עממיות באזור סיסתאן הצליח להקים לעצמו ממלכה גדולה בתוך תחומי הח'ליפות העבאסית.

עליית הצפארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקוב בן לית', מייסד השושלת הצפארית, ושלושת אחיו היו איראנים ממחוז סיסתאן. יעקוב היה חרש נחושת (צפאר), ואחרי כן מנהיג עיארון (מיליציות עממיות). שלושת אחיו של יעקוב היו מנהיגי עיארון גם הם. עמר בן לית', האח החשוב ביותר אחרי יעקוב, עבד במקור כמשכיר פרדות או כסתת.

בשנת 861 השתלט יעקוב בן לית' על בירת סיסתאן וארבע שנים אחר כך על המחוז כולו. בהמשך כבש יעקוב את ח'וראסאן ואף תקף והכניע את ע'זנה, כאבל, במיאן, בלח' ותח'ארסתאן.כמו כן כבש את כרמאן, פארס, מכראן, ח'וזסתאן, אהוואז וסנד.לזמן מה אף שלט בחלקים המזרחיים של עיראק, עד שהובס בקרב דיר אל-עאקול. עמר, אחיו של יעקוב מונה על ידי הח'ליף העבאסי לשלוט על אזורים אלו ועל אזורים נוספים דוגמת אצפהאן. הח'ליף אף מינה את עמר להיות נציב טראנסאוקסאניה במקום הסאמאנים, אך הלה הובס בניסיונו לכפות את סמכותו עליהם. עמר אף הצליח להשיג סמכויות סוזארניות בח'ווארזם ובעומאן.

נפילת הצפארים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שקיעתה של השושלת הצפארית החלה כבר בתבוסה מול הסאמאנים, אך הצפארים בני לית' ואחריהם בני ח'לף המשיכו לשלוט עוד כמאה שנה, כשממלכתם מצטמקת בהדרגה ובסוף שלטו רק בסיסתאן. מחמוד מע'זנה כבש את סיסתאן בשנת 1003, אך צאצאי הצפארים מוזכרים במקורות עד המאה ה-15

היחס של הצפארים אל הח'ליפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יעקוב חש בוז לעבאסים, אך כאשר היה במסעות כיבושיו הראשונים לשם הרחבת תחום שלטונו מזרחה, נהג לשלוח מתנות לח'ליף. כאשר החל להתפשט מזרחה, נכנס יעקוב לעימות עם הח'ליף, ואף חדר עם צבאו לתוך עיראק. יעקוב הובס בידי כוחות הח'ליפות, כמה עשרות קילומטרים מבגדאד. עמר, אחיו של יעקוב ויורשו, הצהיר על נאמנות לח'ליף והלה הכיר בלגיטימציה של שלטונו (עמר העלה מיסים כבדים כדי לקבל את הגושפנקא של הח'ליף). עמר אף קיבל את הזכות למנות נציגים מטעמו בבגדאד ובמכה. עם זאת, המשיך עמר להתנגש מדי פעם בפעם בכוחות הח'ליפות ואחרי שנפל בשבי הסאמאנים, נשלח לבגדאד והוצא להורג. היחסים בין הצפארים לבין הח'ליפות המשיכו לנוע על הציר בין שיתוף פעולה לעוינות, אך תמיד התבססו על חוסר אמון הדדי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כאהן, קלוד, האסלאם, מלידתו עד תחילת האימפריה העות'מאנית (המאה השביעית עד סוף המאה החמש-עשרה), תל אביב: דביר, תשנ"ה / 1995.
  • Bosworth, Clifford E., "The Tahirids and Saffarids," in Richard N. Frye, CHI, Vol. 4, pp. 90-135.
  • Bosworth, Clifford E., "Saffarids," EI2, Vol. 8, pp. 795-798

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מעוז, משה, בית עבאס, מתוך "הספרייה הווירטואלית של מט"ח".
הקודם:
הטאהרים
הצפארים הבא:
הסאמאנים