ווטון

שפת ווּטוּן (בכתב סיני: 五屯话; בפין-יין: Wǔtún huà, ווּטוּן חְווָה) היא שפה קריאולית סינית-טיבטית-מונגולית, חסרת כתב. כ-4,000 איש, שרובם מסווגים על ידי ממשלת סין כמונגואורים (; מכונים גם "טו"), דוברים את השפה. הם מתגוררים בכפרים ווטון עילית (上 五 屯), ווטון תחתית (下 五 屯) וגְ'יָאצָאנְגְמָה שבנפת טונגרן, במזרח מחוז צ'ינגהאי שברפובליקה העממית של סין. השפה ידועה גם כשפת נגנדה (Ngandehua).

שני כפרי הווטון, כמו גם כפרים אחרים באזור, היו במשך כמה מאות שנים בשליטת המונגולים, ונחשבים זה מכבר על ידי ממשלות כחברים בקבוצה אתנית מונגולית. עם זאת, הם מזדהים כטיבטים .

אוצר מילים

החלק הגדול ביותר של הפריטים הלקסיקליים בווטון הוא סיני (אך עם הטונציה אבדה); חלק קטן יותר טיבטי; וחלק קטן עוד יותר באה משפת בונאן המונגולית.

דקדוק

הדקדוק של ווטון דומה לשפות מונגוליות , במיוחד לדקדוק של שפת בונאן. יש גם השפעה טיבטית.

היסטוריה

הוצעו מספר תיאוריות לגבי מקורם של תושבי כפרי ווטון, והדיאלקט המוזר שהם דוברים. הבלשן הסיני צֶ'ן נָאיְשְׂיונְ'ג (Chen Naixiong), הבלשן הראשון שעבד על השפה החל בשנות ה-80 של המאה ה-20, הסיק מהתפלגות התנועות של הפריטים הלקסיקליים שמקורם סיני בשפת ווטון כי אבותיהם דיברו ניב סיני עתיק מנאנג'ינג. אחרים חושבים שהיו קבוצה של אנשי חוי (מוסלמים דוברי סינית) מסצ'ואן, שמסיבות לא ידועות המירו את דתם לבודהיזם טיבטי ועברו למזרח צ'ינגהאי. בכל מקרה, מסמכים היסטוריים החל ב-1585 מעידים על קיומה של קהילת ווטון.

תושבי הכפרים של ווטון של ימינו דוברים סינית, אך ידיעת השפה הטיבטית נפוצה הרבה יותר הן בווטון והן בנפת טונגרן בכלל, שכן השפה הטיבטית היא הלינגואה פרנקה של אזור רב-קהילתי זה, המאוכלס על ידי טיבטים, חווי, סינים מקבוצת האן ומונגולים. מרביתם דוברים דו-לשוניים של טיבטית בנוסף לווטון. מנדרינית צפון-מערבית וסינית תקנית משמשות גם הן, בעיקר את הצעירים.

לקריאה נוספת

• Sandman, Erika (2016). A Grammar of Wutun (Ph.D. thesis). University of Helsinki. hdl:10138/168427. ISBN 978-951-51-2633-7.
• Slater, Keith (2009). Review of Wutun by J. Janhunen, M. Peltomaa, E. Sandman, and Xiawudongzhuo. Asian Highlands Perspectives, 1: 367–371.
• Erika Sandman. The Wutun Language: A Tibetanized Variety of Northwest Mandarin. Himalayan Discoveries. pp. 89–109