כתב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת השימוש באלפביתים בעולם

כתב הוא מערכת של סימנים המיועד לייצג את השפה הדבורה באופן גראפי. על פי רוב לכל שפה יש מערכת כתב המאפיינת אותה עבור תקופה מסוימת.

תהליך יצירת הכתב מכונה כתיבה ותהליך הפענוח שלו מכונה קריאה. השימוש של הכתב לצורכי תקשורת מצריך יכולת הבעה בכתב והבנת הנקרא. מיומנויות אלו הן חלק מהיכולת האוריינית של האדם.

עבור שפות בהן המילים הכתובות מורכבות ממספר סימנים, הכתיב מתייחס לאופן שבו יש לצרף סימנים אלו בהתאם לכללי האיות הנכון והתקני של אותה השפה. ייתכנו כמה שיטות כתיב מקובלות שונות באותה השפה. בעברית, למשל, ישנן כמה צורות כתיב מקובלות: כתיב חסר וכתיב מלא, וכן כתיב מנוקד וכתיב חסר ניקוד.

היסטוריה והתפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צורת כתב קדומה היא הפיקטוגראם (Pictogram) שהיווה ייצוג גרפי למילים שלמות או אף לחוויה (חוויית ציד) מלאה.

כל עוד הייתה החברה האנושית חברה המבוססת על ציד ולקט, לא היה צורך בכתיבה או בכתב. רק כאשר התפתחה החקלאות ובני האדם החלו לאגור עודפים ולשנע מוצרים לעבר שלטון מרכזי נוצר צורך לתעד פעולות אלו. המצאת הכתב קשורה כנראה קשר הדוק לתהליך התגבשות מינהל וכלכלה, עם הצורך לנהל תיעוד מסודר. הכתב הראשון עליו ידוע לנו הוא כתב היתדות השומרי שהתפתח בסביבות האלף הרביעי לפנה"ס. המקום היחיד שבו ידוע בוודאות יחסית שהתפתחה צורת כתב עצמאית בלי ידיעה על כתב היתדות הוא אמריקה הדרומית (קיפו). הדעות חלוקות לגבי צורות הכתב שהתפתחו בסין ובמצרים, בנוגע להשפעה האפשרית של רעיון הכתב השומרי עליהן. ההערכה היא ששאר צורות הכתב התפתחו לפחות בידיעה על כתב קיים כלשהו.

לשפות שונות, ייתכנו צורות כתב שונות, אך ייתכנו להן גם צורות כתב זהות, (כמו האלפבית העברי המשמש גם את העברית וגם את היידיש והאלפבית הלטיני המשמש שפות אירופאיות רבות.) מצד שני ייתכנו לשפה אחת כמה כתבים שונים. קיימים גם כתבים בינלאומיים להעברת מסרים, כמו כתב ברייל.

סוגי כתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים מספר סוגים של כתבים. נהוג להבחין בין כתבי סמלים שבהם כל סמל מיצג מילה באופן ישיר, לבין כתבים שבהם הסמלים מסמלים צלילים אשר צירופם למילה מייצג את אופן ההגייה שלה.

כתבי סמלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת מצורות הכתב שהיו נהוגות בעבר הקדום היא כתב פיקטוגרפי. כדי לציין עצם כלשהו בכתב זה פשוט ציירו סימן המבטא אותו. כך לדוגמה כדי לכתוב את המילה "מים" בכתבים אחדים ציירו שלושה קווים אופקיים מסולסלים שנראים כמו מים.

דוגמאות לכתב זה הם הכתבים ההירוגליפי, ההיראטי והדמוטי שבהם נכתבה המצרית הקדומה, כתב היתדות שכתבו בו בשומר, אכד עילם וממלכת החיתים וכן הכתב של המאיה וכתב הקיפו של ההאינקה.
כתבים אלה אינם משמשים בימינו לכתיבה, ורק ארכאולוגים ובלשנים חוקרים אותם, על פי טקסטים עתיקים שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות.
הכתב הסיני הוא דוגמה לכתב לוגוגרפי - כתב סמלים מופשט הקיים עד לימינו ומשמש כחמישית מאוכלוסיית העולם.

כתבים פונטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבים פונטים הם כתבים בהם כל סימן גרפי אינו משמש כדי להביע עצמים או מושגים, אלא כדי לציין הגה או קבוצת הגאים.

ככל הנראה כתבים פונטיים התפתחו מתוך כתבי הסמלים, כך למשל הסימן שייצג את המילה בּיִת בכתב הסמלים, הפך לסימן המייצג את ההגה הראשון במילה בית שהוא האות ב בכתב הפונטי.

כתב הברות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכתב ההברות כל אות מייצגת הברה, ללא עקביות הכרחית בין הסימן הגרפי לצליל. יש מספר גדול של סימנים גרפיים שהם הברות שמורכבות מהגאים שונים שנוספים לכל הגה זהה, כמו בוֹ, בִי, בָה, בוּ, וכו' וכל סימן מיצג הברה. דוגמה לכתב הברות הן מערכות הכתב היפני היראגאנה וקאטאקאנה.


באבוגידה כל אות מייצגת בדרך כלל הברה, ובנוסף יש קשר גרפי בין סימנים בעלי צליל דומה. לדוגמה, בכתב האתיופי יש סימון סדיר למדי של התנועות על האותיות. לדוגמה, כתב בראהמי שהוא מקור הכתבים ההודיים בני זמננו.

כתב אלפביתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכתב האלפביתי כל סימן מייצג פונמה שיכולה להיות עיצור או תנועה ולכן הוא מורכב ממספר מועט יחסית של אותיות. האותיות נרשמות זו לצד זו לצורך יצירת מילה בעלת משמעות שמתקבלת על ידי חיבור הצלילים של כל אות שממנה היא מורכבת. הסמלים נרשמים אחד ליד השני כדי ליצור משפט המחבר את העצמים השונים שכל סמל מייצג.

חשוב לציין כי בשל השתנותה של שפה מדוברת בקצב גבוה מזה של שפה כתובה, רוב הכתבים כבר אינם משקפים במדויק ובצורה מעודכנת את ההגייה הנוכחית בשפתם, ועל כן למעשה מערבים שיטות. לדוגמה, הכתב העברי מוגדר כאבג'ד, אך למעשה כיום אותיות אהו"י משמשות כסימני תנועות פעמים רבות, ועל כן ניתן להגדירו כיציר כלאיים שבין אבג'ד לאלפבית טהור.

בנוסף, במקרים רבים אותו כתב משמש לכתיבת כמה שפות ועל כן קשה להגדיר את סוגו. לדוגמה, הכתב העברי משמש לכתיבת עברית ישראלית, עברית מקראית, יידיש, לאדינו וערבית יהודית על להגיה.

על כן נפוץ ההרגל לקרוא לכל מערכת כתב פונטי "אלפבית", ללא התייחסות לשיטות שמרכיבות אותו.

היבטים קוגניטיביים והתפתחותיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרבויות שונות פתחו מערכות כתב שונות בעלות מאפיינים שונים. האופן שבו תרבות מסוימת מעצבת או מנצלת כישורים חשיבתיים עשוי להשפיע על ארגונם של כישורים אלה במערכת העצבים[1]. לדוגמה: מנגנון הקריאה יהיה שונה אצל אנשים שגדלו בתרבויות שפתחו כתב אלפביתי (המבוסס על התאמה צלילית) בהשוואה לאנשים שגדלו בתרבויות שפתחו כתב לוגוגרמי חזותי (כמו ביפן)‏[1]. לכן, חבלה מוחית הגורמת להפרעות קריאה בתרבות אחת אינה גורמת כל בעיה בתרבות אחרת שבה מתבצעת הקריאה על ידי מנגנון שונה‏[1].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 הוארד גארדנר (1995). מוח חשיבה ויצירתיות. רעננה: ספרית פועלים.