וילהלם בכנר

וילהלם בכנר
Wilhelm Bachner

לידה	1912 ביילסקו-ביאלה, רפובליקת פולין
פטירה	1991 (בגיל 79 בערך)
מדינה	פולין
כינויים נוספים	אוסקר שינדלר היהודי
פעילות בולטת	הצלת יהודים בשואה
השכלה	מהנדס
מקצוע	מהנדס ומנהל עבודה בחברת רכבות גרמנית
בת זוג	צסיה דיאמנט
פרסים והוקרה	אות המציל היהודי

וילהלם בכנר (בלועזית: Wilhelm Bachner;‏ 1912-1991, מכונה "אוסקר שינדלר היהודי") היה מהנדס יהודי-פולני, שחי ופעל בפולין במהלך מלחמת העולם השנייה כמנהל בכיר ב-'חברת הבנייה של הרייך הגרמני, האדריכל יוהנס קלנר' (גרמנית: Reichsdeutsches Bauunternehmen, Architekt Johannes Kellner). במסגרת תפקידו זה הצליח בכנר לגייס עשרות יהודים פולנים לעבודה בחברה בתקופת המלחמה, ביניהם אשתו, קרובי משפחתו ויהודים נוספים שהכיר, ובכך הציל את חייהם. בכנר גילה תושייה, אומץ לב ואחריות רבה בתקופת המלחמה עד לשחרורו בידי האמריקנים. לאחר המלחמה היגר בכנר עם אשתו לארצות הברית באוקלנד, קליפורניה, שם חזר לעבוד כמהנדס עד צאתו לגמלאות. עד סוף ימיו נשאר בקשר עם חלק מהאנשים שהציל, וכן עם מעסיקו הגרמני בתקופת המלחמה.

בשנת 1996 פורסם ספר באנגלית בשם Who Shall Live: The Wilhelm Bachner Story, שמגולל את סיפורו של בכנר על פי ראיונות איתו ועם כמה מהאנשים שהציל. הספר תורגם לעברית על ידי יד ושם וראה אור בשנת 2002.

ב-8 באפריל 2021, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, נערך בישראל טקס מיוחד שהוקדש להוקרת פועלם ולהנחלת מורשתם של יהודים שהצילו יהודים אחרים במהלך מלחמת העולם השנייה תוך סיכון אישי רב. במסגרת טקס זה הוענק לבכנר (ולמצילים נוספים) "אות המציל היהודי" על ידי המרכז העולמי של בני ברית והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה (JRJ). את האות קיבלו בשמו ילדיו של בן דודו של בכנר, הנייק בוכפירר, שגם כן נמנה בין האנשים שניצלו בזכותו.

חייו טרום מלחמת העולם השנייה

וילהלם בכנר נולד בפולין ב-17 בספטמבר 1912 בעיר ביילסקו, שבאותה תקופה השתייכה לאימפריה האוסטרו-הונגרית, כבנם הבכור של היינריך והלנה בכנר. מלבדו היו לזוג שלושה ילדים נוספים: אנה, הילדה וברונו. בכנר דיבר גרמנית מילדותו, הן בבית הוריו והן בבית הספר, וחש הזדהות עם התרבות הגרמנית. כמו יהודים רבים באותה תקופה, טרם תחילת המלחמה בכנר האמין כי גילויי האנטישמיות של הנאצים נגד היהודים הם תופעה בעלת היקף מוגבל, וכי המשטר הנאצי יסתפק בשטחים דוברי גרמנית שסיפח, ולא יפלוש לפולין. בכנר למד הנדסה בבית הספר הטכני הגבוה הגרמני בברנו (Brno), עובדה שסייעה לו רבות בהמשך דרכו.

קורותיו ופועלו במהלך מלחמת העולם השנייה

כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה עם הפלישה הגרמנית לפולין ב-1 בספטמבר 1939, חי בכנר בוורשה עם ארוסתו, צסיה לבית דיאמנט, והוריה. אחיותיו של בכנר שהו באותו זמן בעיר לבוב, שסופחה לברית המועצות, ובכנר לא ידע מה עלה בגורלן. הוריו של בכנר ואחיו הקטן ברונו נותרו בביילסקו, ובכנר שמר איתם על קשר באמצעות מכתבים עד שבאפריל 1940 הם הגיעו לגטו ורשה והתאחדו עימו. כמה חודשים לאחר מכן הגיע לבית המשפחה בן דודו של בכנר מצד אמו, הנייק בוכפירר, ונשאר לגור איתם לאחר שברח מביילסקו, הגיע לרוסיה ולאחר שגורש ממנה החליט לנסות להגיע לוורשה לחפש את דודיו. בכנר, אביו והנייק עבדו ברובע היהודי של ורשה בעבודות מזדמנות והצליחו לקיים את המשפחה באותה תקופה של אי-ודאות וחוסר יציבות.

ב-12 באוקטובר 1940, יום כיפור, הכריזו הגרמנים על הקמת גטו ורשה והורו לכל יהודי העיר להתרכז ברובע היהודי של ורשה. בכנר הצליח להעביר את משפחתו לדירה בגבולות הגטו באמצעות קשריו עם תושב נוצרי ובכך הצליח להבטיח את ביטחונם לעת עתה. בתקופת הקמת הגטו נתפס מדי פעם ברחוב, כמו יהודים אחרים, והוכרח לבצע עבודות כפייה אקראיות שבמהלכן חש את ההשפלה שהייתה מנת חלקם הקבועה של יהודי הגטו.

בדצמבר 1940, פגש בכנר במקרה את בת דודו, אניה מאייר, בגטו. על אף היותה יהודייה, חזותה הארית אפשרה לה להסתיר את זהותה האמיתית ולהיכנס ולצאת מהגטו באין מפריע. לאחר שסיפרה לבכנר על עבודתה כמזכירה של אדריכל גרמני בוורשה שביצע עבודות עבור הצבא הגרמני, היא שכנעה את בכנר שעליו לנסות ולהתקבל לעבודה אצל אותו אדריכל. לדבריה, העובדה שדיבר גרמנית מצוינת, מראהו הפולני ותעודת המהנדס מאוניברסיטה גרמנית נחשבת יסייעו לו להתקבל לעבודה מחוץ לגטו, שתוכל לשפר את מצבו ומצב בני משפחתו. בכנר השתכנע חרף דאגתם של בני משפחתו, ובינואר 1941 הצליח לצאת מהגטו, הוריד את סרט הזרוע שזיהה אותו כיהודי ושם פעמיו אל משרדו של האדריכל, יוהנס קלנר (Johannes Kellner). בכנר הרשים את האדריכל בהופעתו ובהשכלתו ומיד התקבל לעבודה. כבר ביומו הראשון בעבודה הרשים בכנר את קלנר כאשר ביצע מדידות לצורך צביעת מבנה של הלופטוואפה בכך שהצליח "לנפח" את המדידות ולהבטיח שכר גבוה יותר עבור העבודה שתבוצע בפועל. בכנר הצליח לשכנע את קלנר לארגן עבורו רישיון כניסה ויציאה מהגטו בטענה כי בגטו ניתן להשיג חומרי בנייה במחירים זולים (מבלי שקלנר ידע שבכנר מתגורר בגטו), וכך הצליח בכנר לנוע בקלות אל ומחוץ לגטו. כך, כבר בתחילת עבודתו יכול היה לצאת מהגטו לעבודה באין מפריע, ולעת ערב היה חוזר לגטו, עונד בהיחבא את סרט הזרוע וחוזר למשפחתו עם מצרכי מזון שהצליח להשיג עבורם מחוץ לגטו.

בפברואר 1941, הודיע קלנר לבכנר כי עבודתם עבור הלופטוואפה עומדת להסתיים, וכי קלנר מתכוון לסגור את המשרד בוורשה ולחזור לדרזדן. בכנר שחשש מאוד לאבד את עבודתו ומעמדו, הפגין תושייה מהירה והציע לקלנר להקים חברת בניה בוורשה, שתעבוד עבור הצבא הגרמני. הוא שכנע אותו שלא תהיה לו תחרות בוורשה, ושבכנר בעצמו ידאג להשיג פועלים וחומרי גלם מקומיים. קלנר השתכנע והודות לקשריו עם הגרמנים וחריצותו של בכנר, הפכה החברה החדשה לעסק רווחי ומצליח, ואף הוגדרה באופן רשמי כחברה חיונית למאמץ המלחמה (גרמנית: kriegswichtig) - דבר שהקל מאוד על השגת חומרי גלם, היתרים ואישורים מסוגים שונים. עם הזמן התקדם בכנר בחברה והתמנה למפקח הבנייה (גרמנית: Bauleiter) של החברה, ושהה רוב הזמן באתרי הבנייה, בעוד קלנר מנהל את החברה ממשרדו. בצורה זו, הפך בכנר לאיש מפתח ובעל סמכויות נרחבות בשטח, שבהמשך ניצל על מנת להציל את משפחתו ויהודים נוספים מגורל מר בגטו ורשה.

לאחר פלישתה של גרמניה הנאצית לברית המועצות ב-22 ביוני 1941, נפתחו הזדמנויות חדשות לעבודה באזורים תחת שליטת הגרמנים. קלנר הגיש בקשה לבצע עבודות קבלנות באוקראינה וקיבל את העבודה. בכנר היה עסוק בהכנות למשימה באוקראינה, ובמקביל מצא דרך לשלוח כסף למשפחתו שבגטו מבלי לעורר חשד, באמצעות שליח פולני מהימן. המשימה הראשונה שקיבלה חברתו של קלנר באוקראינה הייתה הקמת צריפי מגורים בבסיס של הלופטוואפה בעיר ברדיצ'ב. בכנר ארגן צוות פועלים פולנים וציוד רב והגיע עמו לברדיצ'ב, שם פגש את קצין הלופטוואפה, הנס גרגור. לאחר כמה פגישות ביניהם, שאל גרגור את בכנר היכן למד, מכיוון שהתרשם מרמת הגרמנית והפולנית שדיבר. בכנר אמר את האמת, שלמד בבית הספר הטכני הגרמני בברנו, וגילה שגם גרגור למד באותו בית ספר, כמה שנים לפניו. עובדה זו גרמה לבכנר לשאת חן בעיני גרגור, והקלה עליו מאוד בתקשורת מולו. גרגור גם הביע את שביעות רצונו בפני קלנר, כאשר זה הגיע לביקור באתר העבודה, דבר שהעלה את קרנו של בכנר עוד יותר בעיני קלנר.

בתחילת שנת 1942, נשלח בכנר עם כ-150 פועלים לקייב, בירת אוקראינה לצורך שיפוץ תחנת הרכבת של קייב שניזוקה קשות במהלך הקרב על העיר. במסגרת זו נקלע בכנר לעימות עם האס-אס, כאשר התגלה כי כמה מהפועלים שהיו רשומים בחברתו של קלנר השתתפו בהתקפה פרטיזנית ליד בוריספול על רכבת שנשאה גייסות ואספקה לחזית. אנשי האס-אס חקרו את בכנר בעניין זה ואף ציוו לירות בכמה מהפועלים. הטבח הופסק בהתערבותו של מנהל רכבת הרייך בקייב, שדרש מחיילי האס-אס להסתלק מהמקום בטענה שהם מפריעים לפועלים לבצע פרויקט חשוב בשירות הרייך. למחרת בבוקר, זומן בכנר למפקדת האס-אס בקייב להמשך החקירה. בכנר טען בתוקף כי אינו מכיר את הפועלים שנתפסו וכי לחברת קלנר אין כל קשר לפרטיזנים. בינתיים הובא גם קלנר עצמו לחקירה, לאחר שהגיע ערב קודם לקייב ושמע על אירועי היום. כשהוכנס קלנר לחדר החקירות, הוא נשאל ישירות על היכרותו עם בכנר ומדוע קיבל אותו לעבודה. קלנר ציין בפני קצין האס-אס את לימודיו של בכנר באוניברסיטה גרמנית נחשבת וטען בתוקף כי אין לו קשר לתקרית הפרטיזנים. כאשר קצין האס-אס סירב להשתכנע, הוסיף קלנר כי קצין בכיר בלופטוואפה (הנס גריגור) ערב למהימנותו של בכנר. קצין האס-אס דרש לאתר את גריגור בברדיצ'ב ולאמת איתו את העניין, אולם לא הצליח לאתרו. במקביל, מנהל רכבת הרייך בקייב דרש לשחרר את בכנר בטענה שהעבודה מתעכבת בהיעדרו. בלית ברירה נאלץ קצין האס-אס לשחרר את בכנר.

ביולי 1942, גילה בכנר דרך אחד מעובדי החברה בוורשה כי בקרוב יחלו הנאצים לגרש את היהודים מוורשה. בכנר דאג לגורל בני משפחתו שעוד נותרו בגטו, על אף שהחזיקו ברישיונות עבודה במפעל גרמני והחל לתכנן כיצד יוכל להוציאם מהגטו ולהביאם לקייב. מכיוון שלקשישים ולילדים נשקפה הסכנה הגדולה ביותר באותו זמן בגטו, החליט בכנר לנסות להבריח קודם כל את אחיו ברונו בן ה-15. בכנר תכנן להבריח את ברונו בעזרתם של פולנים שקיבלו שוחד, אולם בבוקר המבצע התרחשה בגטו אקציה, וברונו והנייק, ששהו בדירת המשפחה באותו זמן, נאלצו לצאת אל הרחוב ולהצטרף להמון היהודים שנעו לעבר כיכר השילוח (אומשלגפלץ). בהגיעם לנקודת המיון, הסתכל קצין האס-אס בניירותיהם של השניים. הנייק נשלף מן ההמון וצורף לקבוצה של גברים שיועדה לעבודה, אולם ברונו נשלח אל הרכבת בשל מראהו החלש והצנום. כאשר שמע אחד ממכריו של בכנר על כך שהנייק וברונו נלקחו לאומשלגפלץ, מיד הלך ושיחד קצין גרמני כדי שילך ויקרא בשמותיהם ויוציא אותם מההמון, אולם הדבר לא עלה בידו עקב ההמולה הרבה ששררה במקום. עד סוף ימיו חש בכנר אשמה רבה על שלא הצליח להציל את אחיו הצעיר, שנשלח לבדו אל מחנה ההשמדה. גם אמו של בכנר התקשתה לקבל את אובדנו של בנה הצעיר, ולאחר זמן מה התאבדה בקפיצה מחלון המפעל בגטו בו עבדה.

במהלך חודש אוגוסט הכין בכנר ביחד עם כמה משותפיו מסמכים ורישיונות עבודה עבור אביו, אשתו ואמה, בן דודו הנייק וכמה יהודים נוספים וארגן את הברחתם מהגטו תחת כיסוי של משלוחי ציוד מוורשה לקייב. ב-19 באוגוסט 1942 הגיעה הקבוצה לקייב, ובתחילת ספטמבר 1942 הגיע לשם גם הנייק בעזרת פולני בשם וילסקי שהכיר אחד משותפיו של בכנר. חלק מחברי הקבוצה כבר השתלבו בתפקידים שונים בחברת קלנר. אשתו של וילי, צסיה, לא הצטרפה כעובדת בחברה, אלא הועסקה בביתו כטבחית ונחשבה כפילגשו, דבר שהיה מקובל וסייע להרחיק ממנה חשדות. באוקטובר 1942 גילתה צסיה שהיא בהיריון והזוג בכנר החליט לבצע הפלה. כדי לשמור על חשאיות, בוצע ההליך בביתם על ידי רופא מקומי אוקראיני. ההפלה הצליחה, אולם לימים התגלה כי בעקבותיה איבדה צסיה את היכולת להרות, והזוג בכנר נותרו חשוכי ילדים.

בדצמבר 1942 עם התקרב חג המולד, החלו הכנות מסיבת חג המולד עבור עובדי חברת קלנר, ובכלל זה העובדים היהודים, בביתו של בכנר. לקראת תום המסיבה, נותרו היהודים והפולנים שסייעו להם וכן הפולני וילסקי, שהצטרף לחברה לאחר שסייע להבריח את הנייק מוורשה. וילסקי, שהשתכר כהוגן במהלך המסיבה, החל להטריד את צסיה וגילה לכל הנוכחים כי הוא יודע שהם יהודים. אחד הפולנים שהיה מכרו של וילסקי הציע לקחתו הביתה והבטיח שאלו דברים שנאמרים מתוך שכרות ושסודם שמור עמו. השניים יצאו, אולם בכנר חשש מאוד מתקרית זו. זמן קצר לאחר מכן, נשמעה דפיקה בדלת - היה זה שכנו האוקראיני של בכנר, שסיפר לו שאדם שעזב את ביתו זמן קצר קודם לכן נדרס על ידי מכונית גרמנית. היה זה וילסקי, שהובהל לבית החולים ולאחר זמן מה מת מפצעיו. סודה של החבורה נשמר.

כל העת המשיך בכנר לסייע ליהודים שהגיעו לפתחו להסתיר את זהותם באמצעות ניירות מזויפים והעסקתם בצורה זו או אחרת בחברת קלנר. בתחילת שנת 1943 כבר היה מניין היהודים שהסתתרו באזור כ-30 נפשות. בכל פעם שהתעורר חשד נגד אחד העובדים, היה בכנר מרחיק את היהודי מהעובד החשדן, וכך הצליח לשמור על שקט יחסי באתרי העבודה של חברת קלנר, שהלכו והתרבו עם הזמן. עם זאת, יום אחד זומן בכנר למטה האס-אס בקייב. חרף פחדם של בני חסותו היהודים, אמר בכנר לאחד משותפיו: "זו אינה הפעם הראשונה שאני אנהל שיחה עם האס-אס. הסתדרתי איתם בעבר ואני אסתדר איתם גם עכשיו. זכור מה שאמרתי - הם לא מצפים שמישהו יעז לעמוד בפניהם. זה ממש מבלבל אותם". עם זאת, לפני שיצא, אמר חרישית: "אם לא אחזור עד הבוקר, תתחיל להוציא את כולם". להפתעתו הרבה, זומן בכנר למטה האס-אס למטרת עבודת שיפוצים בשל המוניטין של חברת קלנר. בכנר הסכים ובחר לפרויקט פועלים פולנים ואוקראינים בלבד. העבודה התבצעה לשביעות רצונם של אנשי האס-אס, וגם הערכתם של אנשיו של בכנר אליו התעצמה לאחר שהצליח לחלץ את אחד הפועלים האוקראינים מידי אנשי האס-אס (ר' מטה בסעיף 'סיפורי הצלה נבחרים').

במהלך שנת 1943, המשיכה חברת קלנר בעבודתה בקייב וסביבותיה. התקפות הפרטיזנים סיפקו עבודה רבה לבכנר וצוותי העבודה שלו בתיקון מסילות רכבת ומגדלי מים, וכן גרמו לעלייה במתיחות באזור. על כן, החליט בכנר לפצל את הקבוצה על מנת למנוע מצב שבו הלשנה על אחד תביא לתפיסה של כולם. ואף על פי כן, יום אחד גילה כי שניים מהיהודים שהסתיר נעצרו, וזמן קצר לאחר מכן נכנס למשרד החברה קצין אס-אס מלווה בשני חיילים וצעק כי הוא יודע ששני היהודים עבדו תחת בכנר וכי הוא יודע שבכנר מסתיר עוד יהודים. בכנר שמר על קור רוח, ולפתע קפץ על רגליו וצעק: "אם אתה חושב שאני מסתיר יהודים, אנא מצא אותם! היכן הם? מתחת לשולחן שלי?". אז הטיח בקצין האס-אס כי הוא מפריע לו בעבודתו בשאלות על יהודים, בעוד שעליו לדאוג לכך שרכבות הרייך תוכלנה להגיע למזרח. לבסוף, הקצין השתכנע ועזב את משרדו של בכנר. במקביל, אחד מאנשיו של בכנר ביקר בכל אתרי הבנייה באזור קייב והודיע ליהודים שעליהם להיעלם עד להודעה חדשה.

עם בלימת הכוחות הגרמניים ברוסיה במחצית השנייה של שנת 1943 ותחילת 1944, הלכה והתמעטה עבודתה של חברת קלנר באוקראינה. בכנר החל לפזר חלק מהיהודים שהסתיר למקומות שונים ובאפריל 1944 הודיע קלנר לעובדיו כי עליהם לחזור לפולין לביצוע פרויקטים שם. בכנר ידע כי צעד זה מסכן את היהודים, מכיוון שכל מי שחזר מהמזרח חויב לעבור בדיקות רפואיות וחיטוי מכינים, דבר שיחשוף את היותם של הגברים היהודים נימולים וסודם יתגלה. בכנר שוחח עם יועץ הבינוי הראשי של רכבת הרייך הממונה על רכבות הבינוי, והצליח לשכנעו שלא לעבור דרך ורשה אלא לקחת את פועליו היישר לברומברג, ובכך הצליח להימנע מחובת הבדיקות הרפואיות לעובדים.

חשיפתם של בכנר והיהודים שהציל

בסוף מאי 1944 הושלמו העבודות בברומברג וחברת קלנר קיבלה עבודה בדנציג. יוהנס קלנר עצמו הגיע לברומברג מוורשה כדי לתדרך את בכנר, ובמסגרת זו הורה לו לצמצם את מספר העובדים בחברה, ובין היתר נקב בשמו הבדוי של אביו של בכנר. חרף שכנועיו של בכנר, קלנר עמד על שלו עד שלא נותרה לבכנר ברירה והוא חשף בפני מעבידו שאביו - וגם הוא עצמו - יהודי. קלנר הופתע מאוד, ולאחר שתיקה ארוכה שאל: "אם כך, מר בכנר, כמה מעובדיי הם יהודים?". בכנר ענה: "אתה באמת רוצה לדעת?", וקלנר ענה "לא, אני לא רוצה לדעת. תראה בכנר, אני מאוד מרוצה מעבודתך. בלעדיך לא הייתי מצליח להפוך את החברה לעסק כה מצליח. אבל אל תצפה שאבוא לעזרתך אם הם יעלו עליך". קלנר הבטיח שלא יסגיר את בכנר, שהרי גם הוא עצמו ייפגע מכך, אולם הדגיש כי לא יסייע לבכנר או למי מאנשיו אם ייתפסו. כמה חודשים לאחר מכן, כאשר כבר היה ברור כי המלחמה עומדת להסתיים, שאל קלנר את בכנר מי הם היהודים בחברה שלו. הרשימה הארוכה שמסר בכנר הפתיעה את קלנר כל כך, עד שאמר לבכנר: "אתה בחור מדהים, מר בכנר, לכבוד ייחשב לי להשתחרר יחד איתך".

בתום המלחמה

ב-10 במאי 1945, מספר ימים לאחר מותו של היטלר וכניעתה של גרמניה הנאצית, שוחרר הכפר בו שהו עובדי הבינוי של רכבת הרייך על ידי הצבא האמריקני. אז חשפו היהודים את זהותם בפני עמיתיהם והחלו להרהר בהמשך צעדיהם. בכנר ומשפחתו חזרו בתחילה לעיר הולדתם ביילסקו בפולין, לאחר מכן עברו לבמברג שבמערב גרמניה, ובשנת 1951 היגרו בכנר ואשתו צסיה לארצות הברית והשתקעו באוקלנד, קליפורניה, שם חיו עד יום מותם - צסיה הלכה לעולמה בסוף שנת 1990 ווילהלם רק כמה חודשים אחריה, בתחילת שנת 1991. לא נולדו להם ילדים (ככל הנראה בעקבות ההפלה שעברה צסיה במהלך המלחמה).

ב-8 באפריל 2021, קיבלו קרובי משפחתו של בכנר החיים בישראל את תעודת אות המציל היהודי שהוענקה לווילהלם בכנר על פועלו בהצלת יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה.

תעודת אות המציל היהודי שהוענקה לווילהלם בכנר

סיפורי הצלה נבחרים

• לאחר שבת דודו של בכנר החליטה לעזוב את עבודתה בחברה, התנדב בכנר למצוא לה מחליפה, ואף שכנע את קלנר לשכור שני פקידים לניהול המשרד. בכנר קיבל לעבודה שניים ממכריו מביילסקו - אדולף שטמברגר וחתנו, יולק שוואלבה - שהיו יהודים בעלי חזות ארית, דוברי פולנית רהוטה ולא התגוררו בגטו עקב נישואיו של שטמברגר לגרמניה נוצרייה. השניים, שהיו מנהלי חשבונות, התקבלו לעבודה על ידי בכנר ואחד מתפקידיהם היה להכין כרטיסי עבודה לכל עובדי החברה. עובדה זו תסייע לבכנר בהמשך במשימת ההצלה.

• באוגוסט 1941, קיבל קלנר הודעה כי הגרמנים עצרו מהנדס אוקראיני שעבר בחברה בטענה כי הוא יהודי (על אף שלא היה יהודי). קלנר זומן למטה האס-אס על מנת לזהות את המהנדס, אך חשש להתייצב שם מכיוון שלא רצה להיות מואשם בהעסקה של יהודי. על כן, ביקש קלנר מבכנר שייגש בעצמו אל מטה האס-אס וינסה לשחרר את המהנדס האוקראיני. בכנר הבין את גודל הסכנה הטמונה בהגעתו למטה הגסטאפו, אולם לא יכול היה לסרב למעסיקו. על כן, ביקש מקלנר לכתוב עבורו מכתב רשמי שמזהה אותו כמהנדס הראשי של החברה ושמציין כי הוא יכול לערוב לזהותו של האוקראיני, ועם המכתב הגיע למטה הגסטאפו בוורשה. שם התקבל על ידי קצין אס-אס, אשר לא השתכנע מהמכתב שבידו והמשיך לטעון כי האוקראיני הוא יהודי ושלא ישחררו. בכנר פנה אל הקצין ואמר: "החברה שלנו מתכוננת לצאת לאוקראינה כדי לבנות שדה תעופה עבור הלופטוואפה. עבודתו של המהנדס האוקראיני חיונית להשלמת הפרויקט בהצלחה... האם אתה באמת רוצה לשאת באחריות על הכשלת עבודתנו בשירות הלופטוואפה?". הקצין הגרמני השתכנע ושחרר את האוקראיני לידיו של בכנר, והשניים מיהרו להסתלק ממטה הגסטאפו. רק כשהיו בדרכם חזרה למשרד, גילה בכנר בכיסו את סרט הזרוע שסימן אותו כיהודי, שנהג להוריד בכל פעם שיצא מהגטו, והבין שהיה איתו כל זמן ששהה במטה הגסטאפו. בהגיעו למשרד, מיהר לשירותים, שם שרף את סרט הזרוע שלו, הוריד את האפר באסלה, ונשבע כי לעולם לא יענוד עוד סרט כזה ולא יעמיד את עצמו שוב בסכנה כזו.

• באפריל 1942, באחת מנסיעותיו של בכנר מוורשה לקייב, עצרה הרכבת בלבוב ובכנר הבחין בקבוצת פועלים יהודים שפינו הריסות בסביבת התחנה. ביניהם זיהה את דודו, היינריך פבישקייביץ', שהיה קבלן מצליח בביילסקו. בכנר שאל את אחד השומרים מנין מגיעים האסירים היהודים ונענה שממחנה העבודה ינובסקה. בכנר ניגש למחנה ודרש לדבר עם הקצין האחראי כנציג רשמי של חברת קלנר. בכנר אמר לקצין כי זיהה בין העובדים שלו נגר אמן שהכיר מביילסקו, וכי הוא מבקש לקבלו לידיו בטענה כי יוכל לשרת טוב יותר את הרייך תחת פיקוחו. הקצין הגרמני סירב בכל תוקף לשחרר אסיר יהודי לידיו של מנהל עבודה פולני אלמוני, חרף התעקשותו של בכנר. הדבר אילץ את בכנר לתכנן מבצע הברחה נועז: הוא איתר שני אוקראינים שיוכלו לסייע לו בתמורה לסכום כסף נכבד, והלך עמם לתחנת הרכבת בלבוב, לעבר קבוצת האסירים היהודים שעבדה שם ודודו ביניהם. אחד האוקראינים ניגש אל השומר האוקראיני ששמר על האסירים והחל לפתח עמו שיחה, בעוד האוקראיני השני ממתין במכונית. בכנר סימן לדודו (שזיהה אותו מרחוק) להתקרב למכונית, ובעוד דעתו של השומר מוסחת, הצליח הדוד להיכנס למכונית ונשכב על רצפתה. המכונית לקחה את בכנר ואת דודו אל תחנת הרכבת בלבוב, שם עלו על הרכבת לקייב. בכנר הצליח להגניב את דודו לצוות הפועלים שלו וסידר לו רישיון עבודה בחברה כמנהל עבודה.

• כאשר הוזמן בכנר לבצע עבודת שיפוץ במטה האס-אס בקייב, הוא הרכיב צוות של פועלים פולנים ואוקראיניים בלבד, על מנת שלא לחשוף את היהודים לסכנה מיותרת. העבודה התבצעה לשביעות רצונם של הגרמנים, אולם כשהגיע בכנר לאסוף את הצוות גילה כי אחד העובדים האוקראינים מוחזק בידי האס-אס לאחר שמצא באחד המשרדים בקבוק וודקה והשתכר. הגרמנים הודיעו לבכנר כי הפועל מואשם בגניבה ויישאר בידיהם, ובכנר, שהבין כי הפועל ככל הנראה יוצא להורג, דרש לראותו על מנת לנזוף בו מכיוון שהדבר מעיב על כבודה של חברת קלנר, לדבריו. הגרמנים הסכימו, וכאשר הובא בכנר אל הפועל, הוא נזף בו קשות, סטר לו וביקש בזעם רב כי העובד יימסר לידיו על מנת שיטפל בו בכל החומרה. הפגנת האחריות הזו מצאה חן בעיני הגרמנים, שהסכימו לדרישתו של בכנר ומסרו לידיו את האוקראיני. האוקראיני הבין שחייו ניצלו בזכות בכנר, ומאותו יום שם בכנר לב שעובדיו מתייחסים אליו בכבוד רב עוד יותר מקודם.

לקריאה נוספת

• אולינר, סמואל; לי, קתלין, מי לחיים? יהודי מציל יהודים, הוצאת יד ושם - סדרת עדות, 2002
• "מי לחיים?" יום עיון בנושא "יהודי מציל יהודי" - מתוך אתר "יד ושם"

ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "וילהלם בכנר".