אוסקר שינדלר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אוסקר שינדלר באחד מביקוריו בישראל
מבנה בית החרושת של שינדלר במחנה ברינליץ בצ'כיה כיום
המפעל לייצור אמייל של אוסקר שינדלר בקרקוב, 2006
המפעל לייצור אמייל של אוסקר שינדלר בקרקוב, 2000, לפני שינוי הכתובת שעל שער הכניסה
קברו של אוסקר שינדלר בבית הקברות הקתולי בהר ציון
תבליט זיכרון לאוסקר שינדלר בבית מגוריו במרכז פרנקפורט

אוסקר שינדלרגרמנית: Oskar Schindler;‏ 28 באפריל 1908 - 9 באוקטובר 1974), תעשיין גרמני סודטי, מחסידי אומות העולם, אשר הציל במלחמת העולם השנייה כ-1,200 יהודים ממוות בידי הנאצים.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שינדלר נולד בשנת 1908 בצוויטאו שבחבל מורביה (אז בקיסרות האוסטרו-הונגרית; כיום העיר סוויטאבי בצ'כיה) כבן הבכור למשפחה בת שני ילדים. אביו יוהנס, היה בעל מפעל לייצור מכונות חקלאיות. בילדותו היה שכן של משפחה יהודית, שילדיה היו חבריו הטובים ביותר. לאחר סיום לימודיו עבר הכשרה מקצועית במפעל של אביו ונשאר לעבוד שם במשך 3 שנים. תחביבו באותה עת היה רכיבה על אופנוע ומירוצי אופנועים. ב-6 במרץ 1928 נשא לאשה את אמילי פלצל, בתו של בעל אחוזה וחקלאי מבוסס. לאחר הנישואים עבר הזוג להתגורר אצל הוריו של שינדלר. בשנות ה-30 שינה את מקור פרנסתו מספר פעמים, ויזם מספר עסקים, אך במהרה פשט את הרגל עקב השפל הגדול. הוא הצטרף למפלגה הגרמנית הפרו-נאצית בראשות קונראד הנליין בשנת 1935. באותה שנה, החל שינדלר לעבוד באוסטרבה ובברסלאו עבור המודיעין הגרמני (האבווהר), תחת פיקודו של וילהלם קנריס. ככיסוי נשא במשרת מנהל עסקים בחברה אלקטרוטכנית. כאשר נחשפה עבודתו במודיעין הגרמני הוא נעצר ביולי 1938, הועמד לדין, הורשע בבגידה ונידון למוות. אולם בעקבות הסכם מינכן יצא לחופשי. בזכות פעילותו זו למען הרייך, הוענק לו‏[1] "עיטור הדם" (Das Blutorden), מן העיטורים הנחשבים ביותר בגרמניה הנאצית. בשנת 1939 הצטרף שינדלר למפלגה הנאצית, מתוך כוונה להבטיח לעצמו מכרזים עסקיים. הוא המשיך לסייע לנאצים בריגול לקראת פלישת הנאצים לצ'כיה במרץ 1939. בזכות נסיעות תכופות לפולין העביר מידע מודיעיני על הצבא הפולני עד סתיו 1940.

במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין על ידי הגרמנים בספטמבר 1939 עבר שינדלר לקראקוב שבפולין בחיפוש אחר הזדמנויות עסקיות. הוא השתלט‏[2] על מפעל לייצור אמייל שהוסב אחר כך לייצור תחמושת בקרקוב. (לפני הכיבוש הנאצי היה המפעל בבעלותו של יהודי בשם נתן וורצל. בנוסף, השתלט על חנות כלי בית שמכרה את תוצרתו של אותו מפעל והייתה במקור בבעלותו של יהודי אחר - יוליוס וינר).

יהודי בשם סדלצ'אק, שליח "ועדת העזרה וההצלה בבודפשט", הגיע בקיץ 1943 ושכנע את שינדלר למסור עדות בנושא ההשמדה בפני ועדת ההצלה. באוקטובר 1943, תוך סיכון עצמי, הגיע שינדלר לבודפשט והעיד בפני ישראל קסטנר ושמואל שפינרגמן אודות ההשמדה באושוויץ‏[3]. מכיוון שראה ביהודים כוח עבודה זול, העסיק אותם. מאוחר יותר, עם התבהרות כוונות הגרמנים לחסל את היהודים במה שכונה "הפתרון הסופי", החליט שינדלר לנסות ולהציל את עובדיו, החלטה גורלית שסיכנה את מעמדו ורכושו. בעזרת קשריו וכספו הצליח להערים על הנאצים ולהשתיק אותם.

ב-1944, נוכח התקרבות הצבא האדום לפולין, העתיק שינדלר את מפעליו, על כל עובדיו היהודים, למחנה ברינליץ שבחבל הסודטים. כאשר חלק מהעובדים שולחו לאושוויץ, שיחד קצינים נאצים כדי שאותם יהודים יועברו מאושוויץ לברינליץ, ובכך הציל את חייהם. מעשה הצלה נוסף שעשה שינדלר היה קליטתם כפועלים של מעל ל-100 יהודים ששולחו ברכבת משא ממחנה גולשוב. קליטתם לעבודה נעשתה על אף שסבלו חרפת רעב וכוחם הדל לא הספיק כדי שיוכלו לשמש כפועלים. במהלך זה הציל אותם שינדלר מהשמדה.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה הגיעו שינדלר ורעייתו לבוואריה. מנובמבר 1945 עברו להתגורר ברגנסבורג ושהו שם עד שנת 1949. בתקופה זו נתמך כלכלית על ידי הארגון היהודי-אמריקני הג'וינט. במקביל הגיש שינדלר בקשה לאשרת הגירה לארצות הברית, אולם זו נדחתה על רקע חברותו במפלגה הנאצית.

ב-1949 היגר עם תריסר יהודים לארגנטינה. שם השתקע בסן ויסנטה הסמוכה לבואנוס איירס והקים שם חוות נוטריות, אולם העסק פשט רגל והוא שב בגפו לגרמניה בשנת 1957. בגרמניה עבד כסוכן מכירות ואף ניסה להקים מפעל למלט, אולם גם עסק זה הגיע לפשיטת רגל ב-1961.

כאשר הגיעו השמועות על מצבו הכלכלי הקשה ליהודים שהציל, הזמינו אותו אלה לירושלים. לראשונה הגיע שינדלר לישראל בשנת 1961. מכאן ואילך חלק שינדלר את זמנו בין ירושלים לדירת חדר צנועה בפרנקפורט. בשנת 1962 נתקבלה בקשה מקרב היהודים שהציל להכריז עליו כחסיד אומות העולם, אך התערבותו של יוליוס וינר, שהיה בנו של מנהל חנות כלי הבית עליה השתלט, טרפדה את ההחלטה. וינר גם גייס לעזרתו את נתן וורצל, כעת ניסן קידר, בעליו המקוריים של מפעל האמייל. שינדלר שהה בישראל 16 פעמים עד שנפטר בגרמניה ב-9 באוקטובר 1974. הוא הובא לקבורה בבית הקברות הקתולי בהר ציון בירושלים, על פי בקשתו.

ב-18 ביוני 1967 הוכר שינדלר על ידי יד ושם כחסיד אומות העולם[4]. ב-24 ביולי 1993 אושרה ההחלטה להכיר באוסקר שינדלר כחסיד אומות העולם והוחלט להכיר גם ברעייתו אמילי שינדלר ככזו. הדבר היה לאחר דיונים חוזרים בוועדה לציון חסידי אומות העולם, בהם הוחלט "שמעשיו הטובים מכריעים את הכף לטובתו, ושלמרות שהחל דרכו כחבר מפלגה נאצית וספקולנט, הוא ראוי לתואר חסיד אומות העולם"‏[5].

סיפורו של אוסקר שינדלר התפרסם בספר "רשימת שינדלר" שכתב תומאס קנילי, ושעל-פיו הופק בשנות ה-90 סרטו של סטיבן ספילברג "רשימת שינדלר". הספר והסרט עוררו הזדהות רבה עם דמותו של שינדלר.

מחלוקות לגבי דמותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו של אוסקר שינדלר מעוררת מחלוקות רבות: האם מדובר במלאך מציל או בנאצי אכזר? מספר עובדות ועדויות מעלות תימוכין לכאן ולכאן: בשלב מסוים הקים שינדלר מפעלים לייצור נשק. כך למעשה העסיק שינדלר יהודים בייצור נשק שייעודו לפגוע בהם. עם זאת, מעדויות ניצולים עולה כי לא נוצר ולו פגז תקין אחד במפעל התחמושת של שינדלר. עוד קודם לכן מעידים העובדים בחנותו של יוליוס וינר כי שינדלר הזהיר אותם פעם מפני חיפוש שיערכו (ושבסופו של דבר ערכו) הגרמנים בבתי יהודים (היה זה לפני הקמת גטו קראקוב וכליאת היהודים בתוכו). גם עדותו של נתן וורצל על הדרך בה השיג שינדלר בעלות על המפעל, ועדותו של וינר התומכת בה, אינן מתאימות לדמות החסודה העולה מהספר ומהסרט. מצד שני, וורצל עצמו מעיד ששינדלר הדליף לו פעם על אקציה המתוכננת בגטו וכך הצילו.

מעבר לכול, ברור כי במפעליו של שינדלר היו היהודים מוגנים. הנאצים נשארו מחוץ לגבולות המפעל ולא הורשו להיכנס אלא עם אישור מיוחד משינדלר עצמו. בנוסף, היהודים קיבלו מזון ובגדים חמים שאפשרו להם להתקיים כבני אדם. כמו כן, לכל "יהודי שינדלר" היו מסמכים המעידים עליהם ככשירים לעבודה מבחינת גיל ומצב גופני. יהודי שינדלר, 1,200 גברים, נשים וילדים, נשארו עובדיו של שינדלר עד תום המלחמה וכך למעשה ניצלו.

הנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בשנת 2005 רכשה עיריית קראקוב את מפעל האמייל של שינדלר והפכה אותו למוזיאון, במימון מן האיחוד האירופי. המוזיאון נחנך בשנת 2010
  • שינדלר נטע עץ חרוב על שמו בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם, 1962
  • עיטור מטעם ממשלת גרמניה, 1965
  • פרס על שם מרטין בובר, 1967
  • מדליית הכסף של הוותיקן, 1968
  • בול גרמני בשנת 2008, לרגל מאה שנים להולדתו
  • רחובות בערים קלן, נירנברג, פרנפורט, אאוגסבורג, הילדסהיים,תל אביב,נס ציונה,בת ים, באר שבע, חיפה נקראו על שמו

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תומאס קנילי, רשימת שינדלר, ירושלים: כתר, 1994

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לפי עדויות בעל פה בלבד
  2. ^ קובץ:Wiener`s Testimony on Schindler.pdf על דרך ההשתלטות, ראו עמ' 4-5 בעדותו של יוליוס וינר
  3. ^ האירוע תועד במכתבו של שמואל שפרינגרמן ללשכת הקשר בקושטא, מתאריך 15.10.1943, אודות "שיחה עם תעשיין גרמני בשם שינדלר מקראקוב"
  4. ^ http://www.yadvashem.org/yv/de/righteous/stories/schindler.asp
  5. ^ אתר יד ושם, אוסקר שינדלר