ויקיפדיה:הטילדה הרביעית/10/טור אישי מאת Mort
| |||
|
במאמר שכותרתו "הבריחה מאושוויץ: מדוע לא סיפרו לנו על כך בבית הספר?" (תאוריה וביקורת, 2004, גיליון 24) העלתה רות לין לדיון אקדמי את סוגיית הדרתו של רודולף ורבה מההיסטוריוגרפיה הישראלית, במיוחד כפי שזה בא לידי ביטוי בספרי הלימוד לאורך השנים. לכאורה, ורבה וארבעת היהודים הנוספים שהצליחו להימלט מאושוויץ-בירקנאו, היו צריכים להוות אות ומופת לגבורה יהודית, דוגמא הפוכה למיתוס "כצאן לטבח". והנה, לא רק שלא נעשה כן, אלא שורבה וחבריו נדחקו מההיסטוריוגרפיה הישראלית, תרומתם וגבורתם הוצנעה ולבטח לא הפכו לדמויות מיתיות. ועל כך יש לתמוה. שכן, למשל, זיגפריד לדרר, אחד היהודים שברח מאושוויץ, הגיע לפראג ומשם, תוך סיכון רב, חדר לגטו טרזינשטדט כדי ליידע ולהזהיר את יושביו בנוגע לאושוויץ. ורבה וחברו אלפרד וצלר, שברחו יומיים לאחר לדרר, חיברו לאחר בריחתם את דו"ח ורבה-וצלר על המתרחש באושוויץ. השניים ביקשו להזהיר את הקהילה היהודית בסלובקיה ובהונגריה, ויש להם תרומה, בין השאר, לעצירת השילוחים של 200 אלף מיהודי בודפשט. לין במאמרה עומדת על הדמיון שבין ההיסטוריוגרפיה הישראלית בנוגע לייצוגה של הבריחה מאושוויץ ל"סוד משפחתי" (במונחים של אריקסון ובארון-סמית). היא מצביעה על מאפיינים של השמטה, שוליות, עמימות ודיסקרטיזציה החוזרים ונשנים בתיאור הבורחים. טענתה של לין היא שייצוג הבורחים בהיסטוריוגרפיה הישראלית משקף מחלוקת בנוגע לתפקוד ההנהגה היהודית בתקופת השואה: האם מנהיגי הקהילות הסתירו את המידע של ורבה ווצלר מהקהילה היהודית? האם העבירו את המידע והקהילה לא הצליחה להתמודד עם המידע הנוראי? ועוד – מהי הסיבה שספרו של ורבה שיצא לאור באנגלית ב-1963 תורגם לעברית רק ב-1998? (ד"ש לשלומית קדם). ואפשר להמשיך ולהעלות סוגיות מרתקות - כגון הדרתה של המחתרת היהודית שפעלה באלג'יריה בשנים 1940-1942 מספרי הלימוד ומאתרי ההנצחה - כאשר המשותף לכולם הוא הקשר שלהן לפולטיקה של הזיכרון. אם אני צריך סיפור אחד שימחיש את המוטיבציה הראשונית שלי לכתיבה בוויקי, הסיפור על אודות ורבה ווצלר הוא אחד מהם. אין במוטיבציה זו עניין פוסט-ציוני או פוסטמודרני בהכרח, כמו שקריאה פשטנית ומסולפת של המושגים הללו עשויה לקבוע. מוטיבציה זו היא בעיקר מוטיבציה לא-הגמונית, והיא לא יותר חתרנית מאשר עצם קיומה של ויקי - פרוייקט במסגרתו חבורה של אנשים מעמידה סימן שאלה סביב חלקים מהידע הקאנוני וסביב אופני התגבשותו, ומבקשת לקחת לידה (לפחות חלק) מייצור הידע, ייצוגו ותיחומו. אז מה עושים עם הפוליטיקה של הזיכרון? הנה עוד דוגמא שתמחיש את הבעיה. במאמר שפורסם בשנה שעברה בכתב העת מגמות (2006, מד, 4) על אודות תפיסת הנוער את כור ההיתוך בשנים שלאחר העלייה ההמונית, עומדים החוקרים על הפער שבין הזיכרון הרשמי לבין זיכרון הנגד (מושג פוקויאני). שאלתם הייתה מהי דעתם של תלמידי כיתה יב' בנוגע לכור ההיתוך ויחס הוותיקים לניצולי השואה ולעולים מארצות האסלאם. נמצא שבעוד שבסיפור הרשמי, כפי שזה בא לידי ביטוי בספרי הלימוד, רווחו תבניות רעיוניות של "מגלות לגאולה" ו"חבלי משיח", הרי שבזיכרון הנגד, כפי שזה בא לידי ביטוי אצל הנחקרים רווחים בעיקר תבניות של "קורבן שווא" ו"טרגדיה של טעויות". התלמידים ממוצא אשכנזי הביעו עמדה ביקורתית אף יותר מהתלמידים ממוצא מזרחי. אם מחקר זה, ומחקרים אחרים, מצביעים על זיכרון שכנגד רווח, הרי שזה מצביע על כך שמדובר בזיכרון קולקטיבי, על אף שהזיכרון הרשמי מספר סיפור מעט שונה. ובכן, איזה סיפור צריך לספר בויקי? זה המתבסס על הזיכרון הרשמי? על הזיכרון הקולקטיבי? על הספרות המקצועית הביקורתית המתנגדת לסיפור הרשמי? ואם כל התשובות נכונות, אז מה צריך להיות שיעור ייצוגו של כל אחד מחלקי הזיכרון בערכים השונים? הסיפור הולך ומסתבך כאשר לכל אלה מצטרף הזיכרון האישי. |
את המוטיבציה הלא-הגמונית ניסחתי כעבור זמן מה בדף המשתמש שלי, מה שעזר לקטלג אותי חיש מהר כוויקיפד עם האג'נדה. אפשר להבין. אלא שבראיה לאחור, במרבית המקרים, הגרסאות שלי או דומות לשלי הן אלה שהתקבלו. הטענה כנגד חוסר אובייקטיביות לא שכנעה אותי אף פעם. ראשית, מכיוון שאין כתיבה אובייקטיבית, ושנית, מכיוון שאני אמון על התאוריה של קליפורד גירץ בנוגע לאתנוגרפיה הרצויה – סובייקט לא יכול לתפקד באובייקטיביות, אבל אין זה אומר שהוא צריך לחגוג עם הסובייקטיביות. להיפך! הוא צריך לחתור לאובייקטיביות עד כמה שניתן. בדיוק כמו שמנתח יודע שזה שהוא לא ינתח במקום סטרילי במאת האחוזים, זה לא אומר שהוא צריך לנתח בתוך ביוב. ובכלל, המושגים "אובייקטיביות" ו"סובייקטיביות" מצריכים עיון מעמיק, ועוד חזון למועד. על אף שעם הזמן נוספו מוטיבציות נוספות לפעילותי הויקיפדית, הקשורות לדינמיקה אישית וקהילתית, נדמה לי שמעטים עמדו על שינויים אלה. יתכן והעובדה שהמניפסט שכתבתי בדף המשתמש עדיין עומד על תילו (למרות שכיום הייתי משנה אותו במקצת) והעובדה שאין אני מפרט את רשימת הערכים שכתבתי או שהייתה לי בהם תרומה משמעותית, הן בעוכריי. ויש את עניין הסגנון. יהא המניע לכתיבה אשר יהא, והוא כמעט תמיד צירוף של מספר מניעים, ישנה חשיבות רבה לאופן בו האדם מבטא את עצמו. אם על מקצת העריכות שביצעתי אני מצטער, במיוחד במקרים בהם הייתי נוקשה וחסר סבלנות, הרי שעל חלק גדול מהדברים שכתבתי בדפי השיחה אני מצטער, במיוחד במקרים בהם הייתי בוטה. גירץ כתב על האופן בו אתנוגרפים חוקקים את המציאות. הוא ביקש לדמות את המעשה האתנוגרפי לקריאה של סיפור. התרבות, כך טען, הוא טקסט הניתן לקריאה, ועלינו לשאול - מה הטקסט מנסה לומר לנו על המציאות. בעקבות גירץ, אני מציע לראות את המעשה הויקיפדי כטקסט ספרותי. טקסט משובח ומלא דמויות עגולות. אין בו כמעט צדיקים גמורים, ומה שיותר חשוב – אין בו כמעט רשעים גמורים. אין בו כמעט כאלה החושבים בכל פעולה שלהם אך ורק על טובתה של ויקיפדיה (יוקרה קהילתית? סיפוק עצמי?), ומה שיותר חשוב – אין בו כמעט כאלה החושבים בכל פעולה שלהם אך ורק להזיק לויקיפדיה. טקסט משובח הוא הסיפור הוויקיפדי, כיוון שהדמויות העגולות המזינות אותו הן הטרוגניות ומורכבות. אני מניח שמי שהיו לו פקודים, חניכים או תלמידים, ומעט אינטליגציה רגשית, יודע שכל אינדיבידואל הוא עולם ומלואו. הדבקת תוויות לויקיפדים השונים, מעבר לכך שזה מעשה פשטני (שגם אני בעוונותיו חטאתי בו לא אחת), הופכת את קריאת הטקסט הויקיפדי לבנאלי ומסוכן. מסוכן מאחר וקריאה זו גורמת לדעתי לחלק מהחיכוכים המיותרים שצצים מדי פעם. ולא רק שכל ויקיפד (וגם ויקיפדית, כמובן) הוא עולם ומלואו, היכול להכיל בתוכו סתירות, אלא כמו דמות עגולה קלאסית, יש והוא משתנה עם הזמן (לטובה או לרעה). במהלך הזמן למדתי רבות מהדמויות השונות המאכלסות את הוויקי, גם במקרים בהם דעתי הייתה שונה. דמויות אלה הופכות את ויקי, בין השאר, לאכסניית ידע אלטרנטיבית וביקורתית המאתגרת את דפוסי צריכת הידע הסטנדרטיים. ולבסוף, אגב דמות עגולה, מבין אלה שעוקבים אחר פעילותי במשך הכמעט שנתיים שאני כאן – האם יש מי שיופתעו אם אספר שבכל מערכות הבחירות בהן הייתה לי זכות הצבעה הצבעתי עבור הליכוד ובמקרה של בחירות אישיות גם עבור העומד בראשו? האם התמונה תסתבך אם אומר שהמועמדים המועדפים עליי לתפקיד ראש ממשלה הם: דן מרידור, יוסי שריד, שלמה בן עמי, חיים רמון ומאיר שטרית? | ||
| |||