מישל פוקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מישל פוקו
Michel Foucault.jpg
תאריך לידה 15 באוקטובר 1926
תאריך פטירה 26 ביוני 1984 (בגיל 57)
זרם פוסט-מודרניזם, פוסט-סטרוקטורליזם, פילוסופיה קונטיננטלית
תחומי עניין היסטוריה של מערכות חשיבה, יחסי כוח/ידע, פילוסופיה פוליטית, סוציולוגיה של הידע, מגדר
הושפע מ עמנואל קאנט, פרידריך ניטשה, גיאורג וילהלם פרידריך הגל, קארל מרקס, מרטין היידגר, פרדינן דה סוסיר, ז'ורז' בטאיי, ז'ורז' קונגיים, לואי אלתוסר, ז'אן איפוליט, ז'אק דרידה
השפיע על ז'יל דלז, אדוארד סעיד, ג'ורג'יו אגמבן, ג'ודית באטלר, אליזבת בדינטר, ז'אק דרידה,

תנועות פוסט-פמיניסטיות, פוסט-קולוניאליסטיות, אנטי-פסיכיאטריות

מישל פוּקוֹצרפתית: Paul Michel Foucault;‏ 15 באוקטובר 1926 - 26 ביוני 1984) היה פילוסוף צרפתי, אחד ההוגים החשובים של אסכולת הפוסט-סטרוקטורליזם כמו גם התאוריה הביקורתית, ואחד מאנשי הרוח הצרפתים המשפיעים ביותר במדעי הרוח והחברה מאז שנות השישים של המאה העשרים. עבודתו השפיעה על מגוון רחב של שדות ידע. הוא ניסה לשלב בין פילוסופיה להיסטוריה, ולכונן תחום מחקר חדש הקרוי היסטוריה של מערכות חשיבה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"כתיבת ביוגרפיה על מישל פוקו יכולה להיראות פרדוקסלית", טוען הביוגרף של פוקו, דִידְיֶה אֵרִיבּ‏וֹ (Eribon), משום שפוקו כה התנגד למעמד ה"מחבר" (Auteur) ולשימוש בדמותו כאדם פרטי כדי לייחס ולכפות אחידות ולכידות על גוף עבודה מגוון (ראו מהו מחבר?). פוקו טען שביוגרפיות של מחברים נבנות תמיד באופן בררני, תוך בחירת אירועים שמבנים משמעות באופן מלאכותי לתוך חייו של אדם; במבוא לארכאולוגיה של הידע כותב פוקו: "לא מעט אנשים, כמוני כנראה, כותבים כדי שייעלמו פניהם לעד", ודורש "אל תשאלו אותי מי אני ואל תאמרו לי להישאר אותו אדם: זהו מוסר המתאים למרשם אוכלוסין, מוסר המסדיר את מסמכינו. שיניח אותנו לנפשנו כששומה עלינו לכתוב"‏[1]. ולמרות זאת, פוקו הנו "מחבר", ולביוגרפיה שלו יכולה להיות תרומה להפיכת עבודתו של הפילוסוף לנגישה יותר ונטועה בתוך הקשר האירועים הפוליטיים שבתוכו עבד.

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוקו נולד בפואטייה (Poitiers) במערב צרפת כפול-מישל פוקו, השני מבין שלושת ילדיהם של אן-מארי מלפרט ופול-אנדרה פוקו, שהיה מנתח בכיר, אמיד ומוכר בעירו. פול פוקו ציפה שבנו ימשיך בדרכו וילמד רפואה, אך פול-מישל העדיף ללמוד היסטוריה ופילוסופיה. בבית-הספר התיכון בעירו נחשב פוקו לתלמיד מצטיין, ודורג לרוב בשלישייה הפותחת של תלמידי השכבה, כשמעליו מדורג לא אחת תלמיד אחר - פייר ריבייר (זו ודאי אחת הסיבות לכך שכעבור שנים רבות בחר פוקו להעלות באוב וידוי של רוצח בן המאה ה-19 בעל שם זהה, ולהקדיש ספר שלם לניתוחו‏[2]).

לאחר מלחמת העולם השנייה התקבל פוקו לבית הספר הפריזאי היוקרתי אקול נורמל סופרייר (École Normale Supérieure - rue d'Ulm), ושם התיידד עם הסוציולוגים ושותפיו לעתיד, פייר בורדייה וז'אן-קלוד פאסרון (Passeron), והתוודע למורו ולימים פטרונו וידידו הקרוב, היסטוריון המדע ג'ורג' קונגיים (Canguilhem). פוקו קיבל שני תארים (Licence), בפילוסופיה ובפסיכולוגיה, אך לימודיו בבית הספר היו רצופי משברים, וכללו אף ניסיונות התאבדות. בעת לימודיו, במסגרת מחקרו, עבד פוקו בבתי-חולים פסיכיאטריים, ושם התוודע לשיטות הטיפול הנוקשות בחולי-הנפש, וחזה בשבריריות התאוריות הפסיכיאטריות על השיגעון. בהשפעת מורו באקול נורמל, לואי אלתוסר, הצטרף פוקו בשנת 1950 למפלגה הקומוניסטית הצרפתית, כאינטלקטואלים וכאמנים צעירים רבים שחשו אכזבה מהפוליטיקה ומהסדר החברתי ששרר אחרי מלחמת העולם. אף על פי שחברות במפלגה הייתה צו האופנה באותה עת, פרש ממנה פוקו ב-1953 עקב ביקורתו על הנעשה בברית המועצות תחת משטרו של סטלין. לאחר פרישתו הרבה פוקו לבקר ולתקוף את האידאולוגיה הקומוניסטית והמרקסיסטית.

קריירה אקדמית מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1950 עבר פוקו את מבחני הקבלה למשרת הוראה במערכת החינוך הציבורית בצרפת, ובשנים 19531954 לימד פסיכולוגיה באוניברסיטת ליל (Lille). שם הוא פגש לראשונה במי שהפך לידידו, הפילוסוף ז'יל דלז. בשנת 1954 פרסם את ספרו הראשון, מחלת נפש ואישיות (Maladie mentale et personnalité). חלק הארי של הספר מוקדש לניתוח היבטים פסיכיאטרים בעבודתו של הפיזיולוג הרוסי איוואן פטרוביץ' פבלוב. בספר קצר זה, שלאחר זמן התכחש לו, הציג פוקו ניתוח מטריאליסטי ואקזיסטנציאליסטי למחלות הנפש, ובחן את השפעת הסביבה על הנפש. לאחר פרסום הספר שינה פוקו את תפיסתו את מחלות הנפש. הוא ניסה לשכתב את הספר כמה פעמים, אך לבסוף העדיף שלא לפרסמו עוד, ואף ניסה למנוע את תרגומו לאנגלית ללא הצלחה.

באותה שנה עזב פוקו את צרפת לשנים אחדות כדי לשמש נספח תרבות לצרפת באוניברסיטאות אירופה השונות; תחילה הוא שימש נספח באוניברסיטת אופסלה בשבדיה (19551958). כאשר הסדיר את המינוי באופסלה, התוודע פוקו לז'ורז' דומזיל, חבר הקולז' דה פראנס, שהפך למורו, ידידו הקרוב ופטרונו. ב-1958 כיהן זמן קצר כנספח תרבות צרפת באוניברסיטת ורשה בפולין, ממנה גורש עקב פרשיית אהבים הומוסקסואלית. כמו כן כיהן בשנים 1960-1959 באוניברסיטת המבורג בגרמניה.

בשנת 1960 שב פוקו לצרפת כדי להשלים את תזת הדוקטורט שלו, והחל ללמד פילוסופיה באוניברסיטת קלרמון-פראן (Clermont-Ferrand), שם הכיר את הסוציולוג דניאל דֵפֶר (Defert), עמו חי במסגרת לא-מונוגמית עד מותו של פוקו ב-1984. בשנת 1961 קיבל תואר דוקטור (doctorat d'etat); התזה הראשית שהגיש הייתה תולדות השיגעון בעידן התבונה (Folie et déraison: Histoire de la folie à l'âge classique. הספר שתורגם לעברית בשם זה הוא גרסה מקוצרת של תזת הדוקטורט). התזה המשנית כללה תרגום וניתוח ה"אנתרופולוגיה" של קאנט (Anthropologie in pragmatischer Hinsicht , 'אנתרופולוגיה מבחינה מעשית', 1798). מאחר שחיבורו של פוקו על השיגעון לא נכלל בדיסציפלינה מוכרת, הוכר המחקר כתזה אקדמית רק לאחר שמורו מימי האקול נורמל, קונגיים, הסכים לשמש לה מנחה בדיעבד, ולכלול אותה תחת הדיסציפלינה "היסטוריה של המדע". בעת שכתב את התזה שלו לא הכיר עדיין פוקו את מחקריו של קונגיים על הפרקטיקה המדעית ועל ההיסטוריה של הרפואה, אף שספרו "הנורמאלי והפתולוגי" (Le Normal et le Pathologique, 1943) עסק, בדומה לפוקו, באיתור הגבול המפריד בין הסטייה/המחלה והנורמאליות. קונגיים יצא נגד האופנה הפילוסופית האקזיסטנציאליסטית, ששלטה בחוגים האינטלקטואליים הצרפתים באותם ימים. כמו כן ניסה לערער בכתביו את תפיסת הקידמה, שעמדה בבסיס כתיבת ההיסטוריה של המדעים מאז המאה ה-19. בעבודתו ניסה להתוות שיח סוציולוגי-פסיכולוגי-פילוסופי-ותאורטי בעל אופי היסטורי-סטרוקטורליסטי, שהשפיע רבות על מחקריו העתידיים של פוקו. את התזה הראשית שלו הוציא פוקו לאור באותה שנה כספר, אשר זכה לביקורות נלהבות ולהצלחה.

ב-1963 פרסם פוקו את מחקרו הולדת הקליניקה: ארכאולוגיה של המבט הרפואי. "ספר זה", פותח פוקו, "הנו על מרחב, על שפה, ועל מוות; הוא עוסק בפעולת הראייה, בהתבוננות". "הולדת הקליניקה" הוא המשך למחקרו על תולדות השיגעון, בהרחיבו את הניתוח של מושגי רפואת הנפש אל מושגי הרפואה בכלל, ובבחינתו כיצד ומתי הם הופיעו, ומה איפשר את הופעתם. בניגוד לסקירה של תולדות השיגעון, שהשתרעה על-פני כמה מאות שנים, עוסק "הולדת הקליניקה" רק בתקופה שמתחילה בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. בשנים אלו, טוען פוקו, עם הופעת האנטומיה הפתולוגית כשדה מחקר, זיהתה הרפואה את עצמה כפרקטיקה וכמדע. ארגון מחדש של בתי-החולים, תהפוכות בהוראת הרפואה, עיסוק בתאוריות מדעיות וכלכליות, כל אלו הובילו לתפנית ולהגדרה מחדש של הרפואה. נקודת המפנה התרחשה כאשר זוהתה התועלת בניתוח גופות לקידום הפרקטיקה הרפואית; כדי לגלות סימפטומים בדרגה עמוקה, היה על הרופא לחפש את מקורם בתוך הגוף; "‏פִּ‏‏תחו כמה גופות", מצטט פוקו את האנטומיסט הצרפתי קסאוויה בישָה (Bichat), "ותְּגָ‏רְשּׁ‏וּ‏ באחת את החשיכה, שההתבוננות לבדה לא יכלה לגרש"; "הלילה החי", מסיק פוקו, "מסולק לנוכח אורו הבהיר של המוות".

"הולדת הקליניקה" הוביל למחקריו המאוחרים יותר של פוקו, בכך שהדגים כיצד מוסדה האפשרות להשיג ידע על האינדיבידואל; "תהא זו ודאי עובדה מהותית בנוגע לתרבותנו", ממשיך פוקו, "שהשיח המדעי הראשון שבה, העוסק באינדיבידואל, היה צריך לעבור דרך שלב המוות הזה...מחוויית השיגעון נולדה הפסיכולוגיה, עצם האפשרות של הפסיכולוגיה; ממיזוג המוות לתוך המחשבה הרפואית נולדה רפואה, הנתונה לנו כמדע האינדיבידואל"‏[3].

בשנת 1966 פרסם את ספרו המילים והדברים: ארכאולוגיה של מדעי האדם, שזכה להצלחה עצומה למרות אורכו ומורכבותו, והעלה את מחברו לדרגת כוכב בשמי האקדמיה הצרפתית. בספר, אשר נפתח בניתוח ציורו הידוע של ולסקס, לַאס מֶנינַאס, טוען פוקו כי בעידן הקלאסי, בו נעשה הציור, נותק קשר שהיה מרכזי בתפישת הידע של הרנסאנס: הקשר הישיר, הבלתי אמצעי, שבין ה"דברים" (או ה"מסומנים") שבעולם, ובין ה"מילים" (או ה"מסמנים") שמתארות אותם. הקשר הישיר הזה, כשהתקיים, גרם למסמנים ולמסומנים להיות זהים, דומים ובני החלפה עד אין-סוף. אולם, דמיון זה אבד במאה ה-17, והוחלף על ידי הייצוג. דרך ניתוח ופירוק של מערכת המבטים, ההשתקפויות, הייצוגים והפערים שנוכחים בציורו של ולסקס, חושף פוקו את העדרו של אלמנט מרכזי בייצוג החדש – העדרו של המסומן. פוקו מפתח מכאן את טיעונו הכללי, שלפיו לכל תקופה בהיסטוריה ישנם כמה תנאים בסיסיים לכינון אמת; תנאים שקובעים מה יכנס ומה לא יוכל להיכנס לתוך שיח מסוים, למשל לשיח המדעי. פוקו טוען שתנאי השיח משתנים במשך הזמן, בתנודות עמוקות ופתאומיות בדרך כלל.

תוניס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שבן זוגו, דפר, הוצב בתוניס בעת שירותו הצבאי, עבר לשם פוקו בספטמבר 1966, השתקע בכפר סידי בו סעיד, ולימד פילוסופיה באוניברסיטת תוניס. בהרצאה שנשא בעת ביקור קצר בצרפת ב-1967, בכנס של החוג למחקרים באדריכלות - "מרחבים אחרים" (Des Espaces Autres) - מתחקה פוקו אחר השלכות המעבר מארגון המחשבה המערבית על-פי ציר הזמן לצורת ארגון חדשה לאורך ציר המרחב (ההרצאה תורגמה לעברית ונכללה, יחד עם ראיונות מאוחרים יותר עם פוקו בנושא המרחב, בספר הטרוטופיה).

באותה תקופה כתב את הארכאולוגיה של הידע, (שיצא לאור בשנת 1969, עם שובו לצרפת) - רפלקסיה מתודולוגית על עיקר עבודתו עד אז, הכוללת ניתוח שיטתי של מושג השיח שבמרכזה, ושל אופי החקירה ההיסטורית שמושג זה מאפשר ומחייב. חוקרי פוקו רואים בארכאולוגיה של הידע נקודת מפנה בהגותו, דרכה ניתן לערוך חלוקה בין "פוקו המוקדם" ל"פוקו המאוחר", בין מחקר ארכאולוגי בעיקרו, שעורך סקירות היסטוריות רחבות במבט מכליל, מעט מלמעלה, לבין מחקר גנאלוגי, שמנסה לפעול במציאות החברתית של זמנו, ולעשות שימוש פוליטי בהיסטוריה ובפילוסופיה.

פוקו החל לפעול בתחום הפוליטי בשנת 1968, בעת שהותו בתוניס, כאשר פרצה שביתה כללית, במרץ 1968, נגד משטרו של חביב בורגיבה. המחאה לוותה במהומות סוערות באוניברסיטה בה לימד. פוקו התרשם מאוד מנכונותם של הסטודנטים להיאבק על חירותם, והזדעזע מהדיכוי האלים של מחאתם. הוא מחה נגד מעצרם ועינויים של סטודנטים (בהם כמה מתלמידיו), ואף הסתיר בביתו כמה סטודנטים נמלטים, יחד עם מכונת השכפול שלהם, בעזרתה הפיצו עלונים. עד אותה עת התרחק פוקו ממעורבות פוליטית, התרחקות שנבעה מגישתו הפסימית והסקפטית בנוגע ליכולתם של אינטלקטואלים לפעול ולהשפיע על מהלך ההיסטוריה. למרות שהסתייג מהאופי המרקסיסטי של תנועת המחאה, חש פוקו שהוא "חייב להיכנס איכשהו לתוך המאבק הפוליטי"‏[4]. בעקבות התייצבותו הפומבית נגד המשטר בתוניסיה, חש פוקו באיום ממשי על מעמדו ושלומו, ונאלץ לחזור לפריז לפני תום תקופת המינוי שלו, בשלהי 1968.

לאחר 1968: פוקו האקטיביסט[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוניברסיטה הניסיונית בוונסן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוקו היה עדיין בתוניס כאשר פרץ מרד הסטודנטים בצרפת, במאי 1968. אחרי אירועי חודש מאי החליטה הממשלה הצרפתית על הקמת אוניברסיטה ניסיונית בוונסן (Centre universitaire expérimental de Vincennes). פוקו היה שותף להקמת המחלקה לפילוסופיה ובדצמבר 1968 מונה לעמוד בראשה. יחד איתו הרצו במחלקה גם ז'יל דלז וז'אן פרנסואה ליוטר. רוב המרצים והסטודנטים היו שייכים לארגוני השמאל הרדיקאלי, והפרובוקציות הבלתי פוסקות שעוררו חדשות לבקרים מנעו מהלימודים מלהתקיים כסדרם. כתוצאה מכך החליט משרד החינוך למנוע מהמחלקה להעניק תארים. פוקו נטל חלק פעיל במאבקים, בהפגנות, התעמת לא אחת עם שוטרים ואף נעצר. ב-23 בינואר 1969 חבר "רשמית" לשמאל הרדיקאלי, כאשר הצטרף למחאה על הדיכוי האלים של הפגנת סטודנטים בסורבון וסייע למרצים ולסטודנטים אשר כבשו את הקמפוס. פוקו, המזוהה כיום כפילוסוף פוליטי מרכזי, שהגותו השפיעה על המחשבה הרדיקאלית, לא זוהה כלל עד אותם ימים עם מחנה השמאל; הוא הצטייר כהוגה שמרן ובורגני בעקבות הביקורת שהעביר על הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, בשל העובדה שפרש בשלב מוקדם מהמפלגה הקומוניסטית - תוך הטחת ביקורת באידאולוגיה הקומוניסטית, משום ששימש במשך שנים כנציג הממסד התרבותי הגוליסטי ואף נטל חלק בגיבוש תוכנית הרפורמה הממשלתית במערכת החינוך בשנות ה-60 (תוכנית פוּ‏שה), וכן בשל העדרותו וחוסר מעורבותו באירועים של מאי 68'.

כחודש אחרי ההשתלטות על הקמפוס בוונסן הרצה פוקו בפני האגודה הצרפתית לפילוסופיה, בבנין הקולז' דה פראנס, על השאלה מהו מחבר? (?Qu'est-ce qu'un auteur). בהרצאה בוחן פוקו את תפקידיו של ה"מחבר" בתוך השיח, של הפונקציה הארגונית שלו כ"מסמן" ביחס לטקסטים: פוקו מראה עד כמה שברירית ונזילה מבחינה תאורטית וטכנית היא הקטגוריה של "מחבר" בתרבות המערבית; הפנייה למחבר, הוא טוען, הנה יותר מהפנייה אל אינדיבידואל פרטי; המחבר ממלא תפקיד ייחודי ביחס לטקסט - תפקיד מסווג; הוא מאפשר לאסוף ולקבץ יחד מספר טקסטים, מאפשר לתחום אותם; ובנוסף, שם המחבר מתפקד כמאפיין של צורת-קיום מסוימת של שיח: "העובדה שלשיח כלשהו יש שם של מחבר, שאפשר לומר 'זה נכתב בידי זה' או 'זה המחבר של זה', מצביעה על כך שהשיח הזה אינו דיבור יומיומי, זניח, דיבור שמסתלק, שצף ועובר, איננו דיבור שמתכלה מיד, אלא שהוא דיבור שחייב להיקלט ברמה מסוימת, וזכאי למעמד מסוים בתרבות נתונה"‏[5]. האירועים הפוליטיים שטלטלו את צרפת באותה תקופה הביאו את הנוכחים לפתוח בדיון סוער על יכולתה של תאוריה בכלל, והתאוריה הסטרוקטורליסטית בפרט, לפעול בזירה הפוליטית.

כהונתו של פוקו בוונסן הייתה קצרת ימים, שכן ב-1970 הוא נבחר לכהן בקולז' דה פראנס, המוסד האקדמי היוקרתי ביותר בצרפת, שם קיבל את הקתדרה להיסטוריה של מערכות חשיבה.

ארגון מידע על בתי-הסוהר GIP[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעורבות הפוליטית של פוקו גברה לאחר הצטרפותו של דפר, בן זוגו, לתנועות שמאל מאואיסטיות. אך מעורבות זו חרגה מהשתתפות בהפגנות וחתימה על עצומות; בעקבות שביתת רעב של כמה מיליטנטים מהקבוצה, בניסיון להשיג מידע על מצבם של אסירים פוליטיים שנעצרו במהלך פעילויות השמאל השונות, ייסד פוקו את "ארגון מידע על בתי-הסוהר" (Groupe d'Information sur les Prisons-GIP), שמשימתו הייתה להשיג ולהפיץ מידע על מצוקת האסירים הקשה בבתי-הסוהר הצפופים של צרפת, ולהעמיד את הנושא במרכז סדר היום הציבורי. פוקו ערך מסיבות עיתונאים, פרסם עלונים והודעות לציבור, ארגן הפגנות ופעולות מחאה וניסח שאלונים אותם חילק לבני משפחה של אסורים בשערי בתי סוהר בצרפת, כדי להשיג מידע על תנאי המאסר. (ראו:[2] [3])

פוקו תרגם את התנסותו גם לתובנות הגותיות; פוקו הבין שהתאוריה החברתית שלו היא סוג של פעולה פוליטית כשלעצמה, באשר היא מערערת על הסדר הקיים, או לפחות חושפת את יסודותיו ומראה את נקודות התורפה שלו. התנסותו הפוליטית הישירה ב-GIP תורגמה לחשיבה על מנגנוני הפיקוח והענישה בחברה המודרנית בכלל, אותה סיכם בספרו לפקח ולהעניש (Surveiller et punir) מ-1975. העניין שמצא בחקר מערכת הענישה והפיקוח היה דומה לעניין שמצא במחקריו על השיגעון; כמו בשיגעון, הקו המפריד בין האדם ה"נורמאלי" לאדם הכלוא אינו ברור כפי שניתן לחשוב. כמו בית המשוגעים והפסיכיאטריה, בית הכלא והקרימינולוגיה מפיקים ומגדירים - ולא רק תופסים וכולאים - את הסוטה והעבריין.

מעורבותו הפוליטית הישירה וחשיבתו הביקורתית על הפעולה הפוליטית הביאו את פוקו לנסח את מונח "האינטלקטואל הספציפי", לפיו תפקיד האינטלקטואל אינו לנסח תאוריות-על רחבות, אוטופיות וכוללות (כפי שהציעו תאוריות פוליטיות נוסח המרקסיזם, ובניגוד לדמות האינטלקטואל שייצג ז'אן פול סארטר), אלא לפעול בתוך שדה המומחיות שלו, כדי לערער משטרים דכאניים מבפנים: "ניתוח הטכנולוגיות הפוליטיות, שבמסגרתו האינטלקטואל פועל בתוך מוסדות ומנסה לכונן אתיקה פוליטית חדשה על ידי קריאת תיגר על המשטר המוסדי של ייצור האמת. אקטיביזם פוליטי נעשה אפוא הניתוח הביקורתי של עימותים בתוך מגזרים חברתיים ספציפיים בלי להתיר לאינטלקטואל להתעסק בהרמנויטיקה אידאולוגית מגוחכת"‏[6]. הביקורת של פוקו אינה מכוונת כלפי פתרון-על כזה או אחר, באשר הוא שגוי ודורש תיקון, אלא כלפי הרעיון של פתרונות-על בכלל. אי לכך אין ולא יהיה מצב אוטופי של שחרור או העלמות יחסי-כוח דכאניים בחברה, אלא רק מאבקים ספציפיים ותיקונים קמעוניים שישנו את מערך יחסי הכוחות בחברה נתונה.

פעילות פוליטית נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעבר לעיסוקו בבתי-הסוהר היה פוקו מעורב בעוד מספר עניינים פוליטיים; בנובמבר 1971, בעקבות רצח של צעיר אלג'יראי בשכונת "טיפת-הזהב" (Goutte d'Or), ברובע ה-18 בפריז, הקים פוקו, יחד עם הפילוסוף ז'יל דלז, הסופר ז'אן ז'נה, הסופר והעיתונאי קלוד מוֹריָאק (Mauriac) והסוציולוג ז'אן-קלוד פאסֵרון, את "ועדת ג'לאלי" (Djellali, על שם הצעיר שנרצח). אל פעולותיה חברו גם הפילוסוף הקשיש ז'אן-פול סארטר, הזמר איב מונטאן וזוגתו השחקנית סימון סיניורה. הוועדה עסקה בעיקר בהגנה על זכויות המהגרים, ומעבר לארגון הפגנות, פתחה משרד בשכונה לשם מתן סיוע משפטי ובירוקרטי לתושבים.

בדצמבר 1972, בעקבות מותו בנסיבות חשודות של פועל אלג'יראי בתחנת המשטרה, הצטרף פוקו להפגנה בלתי-חוקית יחד עם עוד כמה עשרות אנשים. לאחר שהתעמת עם השוטרים נעצר פוקו ונלקח למסדר זיהוי בתחנת המשטרה. ב-1973 נטל חלק בייסוד היומון "ליברסיון", העיתון החדש של השמאל.

בספטמבר 1975 טס פוקו למדריד, יחד עם איב מונטאן, הבמאי קונסטנטין קוסטה גווראס (Costa-Gavras), קלוד מוריאק ואחרים, כדי למחות בפומבי על גזר-דין מוות שנגזר על אחד-עשר איש, תחת שלטונו העריץ של פרנקו, ללא משפט הוגן וללא מתן אפשרות לנידונים להגן על עצמם. הקבוצה קיימה מסיבת עיתונאים בבית מלון במדריד, במהלכה התפרצו לחדר שוטרים בלבוש אזרחי שהורו למפגינים לא לזוז, אך לא עצרו אותם. פוקו התעמת בכוח עם השוטרים וסירב למסור להם את עלוני המחאה שהיו בידו. על העימות סיפר לאחר כמה ימים: "אני מניח שתפקיד השוטרים להשתמש בכוח פיזי. אל למי שמתנגד לשוטרים להניח להם לשמור בצביעות על הסתרת הכוח הזה מאחורי צווים להם צריך מיד לציית. עליהם להוציא אל הפועל את מה שהם מייצגים, להראות זאת עד הסוף"‏[7]. העיתונאים שהיו נוכחים נעצרו לבסוף, אך החבורה הצרפתית הוסעה לשדה התעופה, ולאחר חיפוש מקיף גורשה חזרה לפריז ([4]).

מחלוקת פוליטית בין פוקו ובין ידידו ושותפו לעשייה הפילוסופית והפוליטית, ז'יל דלז, הובילה להתרחקות ולניתוק הקשרים בין השניים. כאשר ביקש עורך הדין הגרמני של כנופיית באדר מיינהוף מקלט בצרפת ב-1977, לאחר שהואשם בארצו בשיתוף פעולה עם לקוחותיו, הגן פוקו על זכות ההגנה של עורך הדין והפגין נגד גירושו, אך סירב להגן על לקוחותיו, אותם ראה כטרוריסטים. זאת בעוד שדלז גינה את מערב גרמניה בכלל על פעולותיה ה"דיקטטוריות" נגד חברי הכנופיה. שני הפילוסופים כמעט ולא התראו עוד עד מותו של פוקו. כשהיה על ערש דווי ביקש פוקו לראות שוב את דלז, בו ראה את הפילוסוף המבריק ביותר בצרפת, אך הם לא הספיקו להיפגש.

לא אחת נכווה פוקו בשל פעילותו הפוליטית, כאשר עמדותיו התבררו כמוטעות. במקרה אחד תמך במאבק שגוי נגד עורך דין ידוע שהואשם ברצח אכזרי של בת-פועלים ב-1972 (פרשת בּ‏רוּ‏יי-אַ‏ן-אַ‏רְטוּ‏אָ‏ה). פוקו לא הסתייג בצורה נחרצת מהמסע המתלהם שנהלו קבוצות שמאל מאואיסטיות נגד עורך-הדין, בו ראו אויב מעמד הפועלים שביצע "פשע בורגני". לבסוף דעך המאבק כשהתברר שעורך הדין חף מפשע.

אך המקרה הבולט ביותר, שעליו הותקף פוקו לא אחת, היה תמיכתו הפומבית במהפכה האסלאמית האיראנית בשנת 1979. פוקו חתם מזה זמן רב על עצומות נגד הפרת זכויות האדם תחת שלטון השאה. היומון האיטלקי Corriere della sera הציע לפוקו ב-1977 לכתוב טור על המתרחש באיראן, ופוקו נסע בשליחות העיתון מספר פעמים לטהראן. קסמה לו האפשרות לצאת מהספריות והארכיבים אל המקום שבו מצטלבים אירועים ורעיונות. רוב האנשים עימם נפגש טרם נסע היו מקבוצות ההתנגדות החילוניות-ליבראליות, אך באיראן גילה את הכמיהה לממשלה אסלמית, אותה זיהה כרצון בפוליטיקה רוחנית, מהסוג שבאירופה כבר אי אפשר לדמיין; פוליטיקה שמצליחה לחרוג מקטגוריות הפוליטיקה המערבית. ואולם, כאשר התברר כי גם המשטר הח'ומייניסטי העולה אכזרי ופוגע בזכויות האדם אף יותר מקודמו, הועלתה ביקורת נוקבת נגד פוקו. הפילוסוף ניסה לענות להתקפות נגדו במספר מאמרי-תשובה, אך לבסוף, הביקורת והסרקזם שהופנו נגדו בעניין זה גרמו לו להימנע ממעורבות פוליטית ומכתיבה עיתונאית למשך מספר שנים.

יחסו לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוקו היה פרו-ישראלי באופן כללי. במסגרת פעולותיו הפוליטיות עם מהגרים, ניסו פעילים ערבים להפנות לא אחת את המחאה נגד ישראל (רוב הפעילים הערבים ב"ועדת ג'לאלי" היו חברים גם בוועדות פלסטיניות). נקודה זו היוותה קושי עבורו גם ביחס לתנועות מאואיסטיות פרו-פלסטיניות שעימן היה בקשר, וגם ביחסיו עם הסופר ז'אן ז'נה, שהיה פעיל מאוד למען הפלסטינים, משום שסירב להשתמש במאבקים אותם ניהל כדי לתקוף את ישראל.

בחודש מרץ 1979 השאיל פוקו את דירתו בפריז עבור קוֹלוֹקְוִיּוּם ישראלי-פלסטיני, שאורגן על ידי עיתונו של סארטר, Les Temps Modernes. למרות שהפגישות נערכו בדירתו נעדר מהן פוקו במכוון, משום שלא רצה לקחת חלק בדיונים - דיונים אותם הגדירו משתתפי הכנס, סימון דה בובואר ואדוארד סעיד, כ"אסון".

אירוע אחר, הקשור בעקיפין לישראל, התרחש קודם לכן, בעת שהותו בתוניס; פוקו היה עד לגל הפגנות נגד המשטר ביוני 1967, שבמהלכו התרחשו פרעות בסוחרים יהודים בתגובה למלחמת ששת הימים, בהשתתפות סטודנטים מהשמאל. על האירועים כתב פוקו לידידו קונגיים: "לפחות 50 הצתות. 150 או 200 חנויות שנבזזו - העניות ביותר, כמובן. המחזה הנצחי של בית כנסת הרוס, שטיחים נגררים לכביש, מגולגלים, בוערים; אנשים רצים ברחובות, מוצאים מקלט בבניין שההמון מבקש להעלות באש. ואחר כך שקט, התריסים מוגפים (...) לאומנות יחד עם גזענות מצטרפות יחד למשהו מרושע במיוחד. ואם אתה מוסיף לכך את העובדה שבגלל השמאלנות שלהם, הסטודנטים נתנו לכל זה את ידם (וקצת יותר מיד), אתה חש צער עמוק, אתה שואל את עצמך מהי אותה עורמה (או טיפשות) של ההיסטוריה, שבזכותה יכול המרקסיזם לחולל את זה (ולספק לזה את אוצר המילים)"‏[8]. באותו מכתב, אגב התמודדות על משרה אוניברסיטאית מול יהודי שהיה בעברו לוחם המחתרת הצרפתית, התוודה פוקו שאינו מסוגל להתנגד ליהודי אפילו אם ההתנגדות היא רק במסגרת המשחק האקדמי‏[9].

קולז' דה פראנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרצאות בקולז'[עריכת קוד מקור | עריכה]

חצר הקולז' דה פראנס בפריז

פוקו כיהן בקולז' דה פראנס משנת 1970 ועד מותו ב-1984. עם כניסתו ביקש לשנות את שם הקתדרה לפילוסופיה שקיבל ל"קתדרה להיסטוריה של מערכות חשיבה". הרצאת הבכורה שלו בקולז', אותה נשא ב-2 בדצמבר תחת הכותרת סדר השיח (L'ordre du Discours), הוקדשה למורו ופטרונו המנוח, ז'אן איפוליט (Hyppolite), שאת כיסאו בקולז' ירש. איפוליט היה מי שדחף טרם מותו לבחירתו של פוקו לקולז', יחד עם הפרופסורים דומזיל, ז'ול וולמן (Vuillemin) ופרנן ברודל.

הרצאה זו הפכה ל"טקסט מפתח" עבור פרשני פוקו, שכן הפילוסוף עוסק בה, בפעם הראשונה באופן מושגי ושיטתי, בשאלות של כוח ושליטה, ומנתח את הממד החומרי והפרקטי של השיח, ואת המבנה שלו כזירה של יחסי כוח; "מה כל כך מסוכן", שואל פוקו, "בעובדה שאנשים מדברים, ושדיבורם מתרבה במהירות? מה הסכנה שבכך?... אני מניח שבכל חברה ייצור השיח הנו בו בזמן נשלט, נבחר, מאורגן ומופץ בהתאם למספר מסוים של פרוצדורות, שתפקידן להסיט את כוחותיו וסכנותיו, להתמודד עם אירועים לא צפויים, לחמוק מחומריותו הכבדה והאימתנית".

באותה תקופה, מספר ידידו ההיסטוריון עמנואל לה רואה לדורי (Le Roy Ladurie), "היו שני פוקו; אחד הפגין ואחד שנכח בפגישות בקולז'"‏[10]. מעורבותו הפוליטית של פוקו לא פגמה ברצינות פעילותו האקדמית ובחלקו בניהול המוסד בוועדותיו השונות. למרות זאת, פרופסורים רבים הזדעזעו מפעילותו המיליטנטית, הרעשנית והרדיקלית של עמיתם לקולז'.

משנת 1970 (למעט שנת 1977) העביר פוקו סמינרים בקולז'. הרצאותיו נערכו בימי רביעי, מינואר ועד סוף מרץ, בפני אולמות מלאים. הנושאים בהם דן כללו דיונים על גזע, אבנורמליות, כלכלה מדינית, שיגעון, רפואה, מוסדות עונשין, משפט, פילוסופיה, ספרות הווידויים הכנסייתית וטכניקות הווידוי על ספת הפסיכואנליטיקן.

הרצאותיו של פוקו היוו את הבסיס למחקריו מאותה תקופה, אך למעט הרצאת הבכורה, סדר השיח, לא פרסם אותן פוקו בחייו. בצוואתו הורה לא לפרסם כתבים שלא פרסם בחייו, אולם יורשיו החלו להוציא לאור את ההרצאות ב-1997 (ארבעה תורגמו לאנגלית. ראו להלן).

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים הראשונות התמקד פוקו במשפט, חוק וענישה. ב-1973 פרסם את הספר אני, פייר ריבייר, שעסק בצעיר שעמד למשפט בתחילת המאה התשע־עשרה על רצח אמו, אחותו ואחיו. הספר עסק בקשר שבין פסיכיאטריה ומשפט פלילי. המקרה של ריבייר נבחר כמקרה מבחן, על בסיס הודאתו הכתובה על פשעו, ובגלל החומר התיעודי הרב שנכתב אודותיו. "מסמכים כאלו..." כותב פוקו בהקדמה, "מספקים חומר לבחינה מקיפה של האופנים בהם מעוצב ופועל ידע מסוג מסוים (כלומר, ידע רפואי, פסיכיאטרי, פסיכולוגי) ביחס למוסדות ולתפקודים החקוקים בהם (כלומר, החוק ביחס למומחה, לנאשם, לפושע המשוגע, וכדומה). הם נותנים לנו מפתח ליחסי הכוח, השליטה, המאבק, שמתוכם מופיעים ופועלים שיחים (discourses), ובכך מספקים חומר לניתוח פוטנציאלי של שיח...שיכול להיות הן טקטי והן פוליטי, ולכן אסטרטגי"‏[11].

לאחר שנתיים, ב-1975, פרסם פוקו את ספרו "לפקח ולהעניש" (Surveiller et Punir: Naissance de la prison), שבעיני רבים הוא ספרו השלם והמשפיע ביותר. בספר מתחקה פוקו אחר השינויים שהתחוללו בדרך בה חברות מענישות את מי שהן מגדירות כפושע. עם זאת, מטרת הספר אינה נעוצה בעבר, הסביר פוקו, אלא בעיקר בהווה; כיצד נוצרו התנאים שאפשרו את טכנולוגיות הכוח שמופעלות על הגוף בהווה? כיצד הגענו ממצב של עינויים גופניים מזוויעים בעבר למצב של כליאה שקטה בהווה? ממצב שבו החברה ביקשה להעניש את הפושעים למצב בו החברה מבקשת "לתקן" אותם?

כשנה וחצי לאחר מכן, ב-1976, פרסם פוקו את הראשון מבין כרכי תולדות המיניות: "הרצון לדעת" (Histoire de la sexualité, vol. 1 : La volonté de savoir). פוקו שאף לערוך מחקר מקיף על המיניות זמן רב לפני הפרסום, וכל העת אסף לשם כך חומרים. על רקע מהומות הסטודנטים של 1968, ואידאולוגיות השחרור המיני שהבטיחו, קיבל המחקר משנה חשיבות. תולדות המיניות, בדומה ל"לפקח ולהעניש", הוא מחקר על "כוח" ועל האופנים בהם הוא מופעל בחברה. בעבודתו על בתי-הסוהר הראה פוקו כיצד חוצה הכוח את החברה כולה באמצעות תהליכים "דיסציפלינאריים" שממשמעים ומרסנים את הגוף. במחקר הנוכחי חקר הפילוסוף את המתקנים והעזרים אשר קישרו את המיניות למנגנונים ולרשתות של כוח. אך פוקו אינו מנסח עוד "היפותזה דכאנית", אשר מוכיחה עד כמה מדוכאת, מושתקת ומודחקת המיניות בחברה המערבית, אלא מעמיד אותה במבחן: "השאלה שברצוני להציג איננה מדוע אנו מדוכאים, אלא מדוע אנו אומרים, בלהט כה גדול, במרירות כה רבה כנגד העבר הקרוב ביותר שלנו, כנגד ההווה שלנו וכנגד עצמנו, שאנו מדוכאים?"‏[12] דרך עיסוק בטכניקות של וידוי (דתי, פסיכיאטרי, פסיכולוגי, פדגוגי), והפיכת הווידוי מפרקטיקה דתית לפרקטיקה מדעית, בוחן פוקו את כינון הסובייקט (subject) המודרני - על כפל המשמעות של המונח - כנָתִין מוכנע וכפּ‏רט ייחודי.

פוקו צירף לספר את תוכנית המחקר העתידית שלו: חמישה כרכים הדנים במגוון נושאים, מסטייה, דרך היסטריה ועד גזענות. אף אחד מהכרכים הללו לא פורסם כמתוכנן. הספר התקבל, לדעת פוקו, בקבלת פנים צוננת ובחוסר הבנה. רק כשמונה שנים מאוחר יותר פרסם פוקו את ספריו הבאים - הכרך השני והשלישי של תולדות המיניות: "השימוש בתענוגות" ו"הדאגה לעצמי".

שנים אחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוקו בארצות-הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעשור חייו האחרון הרבה פוקו לבקר בארצות הברית ולהרצות בה. הוא הרצה בסטנפורד, ב-UCLA, בברקלי ובאוניברסיטאות נוספות, לעתים בפני קהל של אלפים. בברקלי פגש את הפרופסורים פול רבינו (Rabinow) ויוברט דרייפוס (Dreyfus) שכתבו על משנתו ספר, וכללו בו מספר ראיונות עמו. השפעתו של פוקו בארצות הברית הייתה רבה, ואותותיה ניכרו זמן רב לאחר מותו.

ארצות הברית לא הייתה לפוקו רק מקום עבודה נעים וקהל אקדמי אוהד; הוא נהנה, בעיקר בניו-יורק ובסן-פרנסיסקו, מחיי הקהילה ההומוסקסואלית הערים, וגילה עד כמה פתוחים וגלויים הם החיים של חבריה שם. פוקו לקח חלק בתרבות ההומוסקסואלית, ניצל את תענוגות הגוף שהערים הללו הציעו עבורו, ביקר במועדוני סאדו-מזו, והתנסה, במקביל, בסוגי סמים שונים, ביניהם כנראה גם LSD, קוקאין ואופיום (גראס הוא גידל לבד בבית, ככל הנראה). ב-1978 אף היה מעורב בתאונת דרכים מול ביתו בפריז כשהוא תחת השפעת אופיום.

פוקו הרגיש כה טוב בארצות הברית, עד שחשב ברצינות לעזוב את צרפת ולעבור לגור בה. עם זאת, בארצות הברית נדבק, ככל הנראה, בנגיפי ה-HIV, שהביאו למותו תוך מספר שנים.

מחלת האיידס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ברור עד כמה היה פוקו מודע למחלת האיידס שפרצה בו, אך הוא חשד בקיומה. בחורף האחרון לחייו סיפר לידידו דומזיל כי הוא חושב שיש לו איידס. בחודשיו האחרונים עבד ללא לאות ותוך קשיים רבים על שני ספריו האחרונים בסדרת תולדות המיניות למרות הבחילות וכאבי הראש העזים שתקפו אותו. ב-2 ביוני התעלף בדירתו ואושפז. בבית-החולים עוד הספיק לראות את הביקורות הראשונות על הספרים שאך פרסם. ב-25 ביוני מת כתוצאה "ממחלה הקשורה לאיידס", כפי שנכתב בתעודות הרפואיות. ייתכן כי ידע אך הסתיר את חששו ממקורביו. לטענת בן זוגו דניאל דֵפֶר, הידע המועט באותן שנים על המחלה, והשקרים הלבנים שספרו להם הרופאים על מצבו, גרמו להם לפסול את האפשרות הזו. רק כאשר זומן לאחר מותו של פוקו למשרד הנהלת בית-החולים, הבחין דפר כי על המסמכים רשום "סיבת המוות: איידס"; "כך גיליתי זאת...שם, בצורה כה אלימה, גיליתי את מציאות האיידס...גיליתי את מרחב הפחד החברתי שהסתיר כל דיווח אמיתי"‏[13]. למחרת מותו פרסם ידיד של הפילוסוף מאמר מחאה אנונימי ב"ליברסיון" נגד השמועה לפיה מת פוקו מאיידס: "אנו המומים מהשמועה הזדונית הזו...האם חייב פוקו למות בבושה"‏[14]. המאמר, שהוקע בזעם על ידי קוראים רבים, מעיד אולי על תפיסת המחלה באותן שנים. אי-לכך, לאחר מות אהובו החליט דפר להפוך את אבלו למאבק נגד האיידס, נגד הדעות הקדומות ונגד חוסר ההבנה לחולים ובידודם החברתי.

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרי פוקו מחלקים את תחומי העיסוק המרכזיים של הגותו לקטגוריות "כוח ומוסדות", "כוח/ידע", "שיח", "הגוף והמיניות" ו"חקירת הסובייקט"‏[15].

יחסי כוח ומוסדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוקו ראה ב"כוח" משהו שמבוצע, ולא משהו שאוחזים בו. הכוח, על-פי פוקו, מתפקד בצורת שרשרת או רשת, היינו יחסי הכוח הפזורים בחברה, ולא מערך יחסים של מדכא/מדוכא. פוקו טען שיחסי כוח הם יחסים של כוח והתנגדות. כלומר, במקום שאין בו התנגדות, אין למעשה יחסי כוח.

פוקו מבקר את מושג הכוח כפי שהוגדר בהגות המרקסיסטית, בעיקר בדרך מושגי ההגמוניה שניסח התאורטיקן הקומוניסטי אנטוניו גראמשי ובמושג מנגנוני המדינה האידאולוגיים שניסח לואי אלתוסר. המרקסיזם ראה במדינה גוף מדכא שנועד להביא לציות; עם זאת, המדינה המודרנית, כפי שהיא מצטיירת בהגות המרקסיסטית, אינה שולטת רק דרך מנגנוני השליטה (צבא, משטרה), אלא גם בעזרת מנגנונים "פרטיים" (מוסד המשפחה, מערכת החינוך), באמצעותם מטמיע מעמד הבורגנות את כל החברה ברמה התרבותית והכלכלית שלו. אלתוסר, דרש להבחין בין מנגנוני הכוח הפיזי ובין מנגנוני האידאולוגיה, וטען שהכוח משמש את המדינה כדי להשיג את התנאים הפוליטיים להפעלת המנגנונים האידאולוגיים (התרבות, הדת) שמבטיחים את שעתוק יחסי הייצור.

פוקו מרחיב את מחקרו של אלתוסר ומחפש את הצורות העלומות ביותר של יחסי-הכוח, את טכנולוגית הכוח, אך לא רק בצורות השלטון הברורות, אלא בצורות המיקרו והמאקרו של השלטון, בעקרונות היסוד שמהם נובעות תצורות מיוחדות של הידע. בתאוריה של אלתוסר, הכוח מתואר כפריבילגיה שיש "לתפוס" ואז "להפעיל", משהו נזיל שאפשר "ליצוק" לתוך מנגנוני המדינה, שהם כשלעצמם רק הכלים להשלטת האידאולוגיה. לעומת זאת, בהגותו של פוקו הכוח אינו נמצא רק בחיים הפוליטיים, אלא מונח ביחסים הכי מוסתרים בגוף החברתי; הכוח מופעל על ידי אינדיבידואלים, כך שהם אינם גורמים פאסיביים אל מול "המדינה" או "הממשלה" שמפעילה כוח בצורה חד סטרית. פוקו ביקש בכך להימנע מלשים את הדגש על מרכזיותה של המדינה ביחסי הכוח. לדידו יש בכך רדוקציה המצמצמת את המדינה לפונקציות מסוימות וקבועות, ובה בעת מתן חשיבות יתר למדינה. הכוח נמצא בכל, הוא קבוע ושואף להתמיד במצבו, והוא "השם שמעניקים למצב אסטרטגי מורכב המתקיים בחברה נתונה". הכוח מורכב מיחסי כוחות, מהדינמיקה המורכבת שלהם, ואף הסתירות שבתוכם. הוא בא לידי ביטוי כמעט בכל דבר שנעשה, מהשיח ועד למנגנוני השלטון. יחסי הכוחות מייצרים תמיד מצבי כוח, בשל אי שוויון שמצוי בבסיסם, ומאחר ויחסי הכוחות עצמם משתנים, בין היתר בשל השתנותו המתמדת של הכוח (אך לא היעלמותו, אלא רק הפנייתו לאפיקים אחרים), כך גם משנה הכוח את הפרקטיקות בהן הוא מגולם.

במחקריו השונים מדגים פוקו כיצד המשטר ממשמע את האזרחים בעזרת מגוון רחב של מנגנונים ופרקטיקות. הוא בוחן סדרה של מוסדות, כגון בתי חולים ובתי ספר, ומראה כיצד הפרטים בחברה מפנימים את השליטה ומתחילים למשמע את עצמם. הדבר מגיע לידי כך שהפרטים בחברה אינם חווים את נורמות המשמעת כתוצר של המוסדות אלא כטבעיות. נראה לנו טבעי, לדוגמה, שמערכת החינוך וההורים יעקבו בצורה אדוקה אחר הילדים, וישלטו בצורה מוחלטת בהתנהגותם ובתגובותיהם הרגשיות.

פוקו התנגד להמשגת הכוח במונחים שליליים בלבד, כפי שהוא מנוסח ב"היפותזה הדכאנית" של המודל המרקסיסטי או בפמיניזם המוקדם; לטענתו, לכוח יש גם ביטויים חיוביים, יצרניים. למשל, בתולדות המיניות - הרצון לדעת ובכוח/ידע הוא מתאר כיצד אוננות של נערים במאה ה-19 עוררה דאגה, והובילה לפרסום מדריכים רבים שמטרתן לייעץ כיצד למנוע או לרסן את הפרקטיקה הזאת. פוקו מדגיש לא רק את המעקב אחרי הנערים, שיכול להחשב לפרקטיקה דכאנית, אלא גם את התוצר הפרודקטיבי של יחסי הכוח, בדמות הכרה בגוף הנערי כגוף מיני, הפיכת היחסים הגופניים בין ההורים לנערים למיניים, והפיכת התחום המשפחתי למיני. פוקו מסיק שיותר משהמיניות דוכאה על ידי הפעלת הכוח, המיניות יוצרה. דוגמה נוספת, הוא טען שיש להזהר מהמחשבה שמהפכה משחררת מדיכוי. לטענתו מהפכה יכולה לשנות היבטים מסוימים באופן שבו החברה מתפקדת, אבל היא נוטה להחליף מערך יחסי כוח אחד במשנהו. המהפכה נוטה למקם אנשים פחות או יותר היכן שהיו קודם לכן, מוציאה להורג אנשים החולקים על דעת מובילי המהפכה, מפעילה את מערכת המיסוי בצורות דומות, ומאלצת את האזרחים לשתף פעולה עם האג'נדה שלה.

ההיסטוריה, טען פוקו, אינה תהליך של שחרור מכוח, כי אם הפנייתו לאפיקים אחרים. הכוח עבר מהשליט למדע, לחברה ולתקשורת המונים. ישנה רשת קשרים בין הכוח לבין הידע לבין השיח. הידע מייצר שיח שמפעיל עלינו כוח. אנו חשים מה מותר לומר ומה לא, מה נכון ומה לא. השיח (במשמעותו הרחבה ביותר) מורה לנו כיצד להתלבש ואף לנוע. הוא מייצר מערכות סימון, שאנו פועלים בתוכן.

לטענת פוקו, השינוי בדרך הענישה לאורך השנים אינו מבשר על התקדמות או התפתחות, אלא על שינוי במנגנוני השליטה והענישה. כך, למשל, אם בעבר האדם פחד מהדרך בה יענש (הוצאה להורג בצורה אלימה, הכאות וכיוצא בזה), היום האדם פוחד מהוודאות שיענש.

שיח[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוקו נתן כמה הגדרות, לעתים סותרות, למונח שיח. בספר הארכאולוגיה של הידע הוא אומר ששיח הוא "לפעמים התחום הכללי של כל ההיגדים" - הגדרה כללית המאגדת כל מה שנאמר ויש לו משמעות. "לפעמים קבוצה של היגדים הניתנים לפירוט" - היגדים שיש ביניהם קשר. למשל, שיח הגזענות או שיח הנשיות. "לפעמים פרקטיקה מוסדרת המשקפת מספר מסוים של היגדים" - מערך כללים לא כתוב המייצר היגדים מסוימים.

השיח אינו שפה, אלא מערכת המבנה את המציאות. כך, למשל, ההבחנות המילוניות של צבעים, השונות בכל תרבות ותרבות, הם תוצר של סדירויות הנכפות על ידי השיח על המציאות. בכך השיח מגביל את המציאות שלנו, שכן אנחנו יכולים לחוות את המציאות רק באמצעות השיח והמבנים שהוא כופה על המחשבות שלנו. גם חוויות פיזיות, כמו תחושת רעב ועייפות, מתווכות דרך השיח המבנה עבורנו את צורת ההתייחסות לתחושות אלו והדרך בה נתמודד איתן.

פוקו חוקר ומאתר את אופני ההסדרה של השיח, אותן הוא מתאר בספרו סדר השיח; הדרכים בהן ייצור השיח עובר פיקוח, והדרך בה השיח מופץ לחברה כולה. הוא מאתר שלוש הדרות חיצוניות וארבע פנימיות, לפיהן מוסדר כל שיח בחברה: שלוש ההדרות החיצוניות הן: 1. איסור (טאבו); על מה מותר לדבר (ועל מה אסור), למי מותר לדבר (ולמי אסור), היכן וכיצד יש לדבר. 2. הבחנה בין דיבורו של המשוגע לבין דיבורו של השפוי. 3. החלוקה בין אמת ושקר; בין אלו המוסמכים לומר אמת ובין אלה שאינם נמצאים בעמדות כוח ודבריהם יכולים להחשב לשקר. פוקו מראה כיצד אמירה מסוימת (למשל, חוקי מנדל), שכיום נתפסת כאמת, לא התקבלה בזמן אמירתה כאמת, משום שלא הייתה "בתוך האמת" של השיח (במקרה זה, השיח הביולוגי במאה ה-19), כלומר, לא ענתה על כללי אמירות האמת של השיח בה נאמרה.

ארבעת הליכי ההדרה הפנימיים הם: 1. פרשנות; הפרשנות כופה סדר פנימי על השיח משום שהיא מגבילה את האמירות שנאמרות בו ל"מקור" מסוים, אותו מפרשים (למשל, השיח התאולוגי מוכפף לכתבי הקודש, השיח המרקסיסטי-לכתבי מרקס). 2. פונקציית המחבר; פונקציית המחבר מסדירה את השיח בכך שהיא מארגנת ומדרגת בליל של אמירות על-פי ייחוסן למחברים, והיא גם מגבילה את השיח על ידי קשירת אמירות מסוימות לדובר פרטי וספציפי. (ראו הרחבה: מהו מחבר?). 3. דיסציפלינה; הדיסציפלינה היא מה שניתן לומר בתוך אילוצים שיוצרות הנחות מסוימות על נושא מסוים, כלומר, בתוך שדה תאורטי מסוים (למשל, השיח הרפואי המערבי המודרני אינו יכול לדון בהשפעת הכוכבים על הבריאות.). 4. דילול הסובייקטים המדברים; ההגבלות הקובעות מי מוסמך לדבר בכל סיטואציה.

מושג השיח של פוקו עוזר להבין כיצד מיוצר הידע, על ידי מי, באיזו מסגרת, אלו אינטרסים עומדים מאחורי יצורו, ואת מי הוא אמור לשרת. על ידי קישורם של מושגים כמו "ידע" ו"אמת" למערכות של כוח ותשוקה, מוסדות ואינטרסים, מעמיד פוקו סימן שאלה סביב מושגים אלו.

כוח/ידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוקו מרבה לקשור את מושג הידע עם מושג הכוח. לטענתו, רשת הכוחות מייצרת ידע, המוליד כוח, במעין לולאה סגורה; הכוח והידע משולבים זה בזה בצורה שאינה ניתנת להפרדה, כאשר הידע איננו גורם אדיש אלא חלק בלתי נפרד ממאבקי ומיחסי כוח. כך, למשל, יחסי כוח לא שוויוניים בין גברים לנשים, מיוצר ידע על נשים; יש יותר ספרים העוסקים בנשים ונשיות מאשר בגברים וגבריות; יש יותר ספרים העוסקים בבעיות ה"שחורים", ופחות ב"אדם הלבן", יותר ספרים העוסקים במזרחים ומזרחיות ופחות באשכנזים ובאשכנזיות וכיוצא בזה. לטענת פוקו, לא הפעילות של סובייקט הידע היא שמייצרת את הידע, אלא מערך הכוח/ידע הוא זה שמייצר את צורות ותחומי הידע. ייצור הידע איננו אובייקטיבי, אלא נקבע על ידי הכוח/ידע. כך למשל, דיווחי חדשות בטלוויזיה, אבל גם "אמת" מדעית. האמת מובנית ומתוחזקת על ידי מגוון רחב של פרקטיקות המתקפות אותה, וחוקים ופרוצדורות אשר משמרים אותה.

בספרו תולדות השיגעון בעידן התבונה מסביר פוקו את יחסי הגומלין בין כוח לידע בעזרת הדגמת היחס למשוגעים: אם לפני התערבות רשת הכוחות בחברה זכה המשוגע ליחס הרמוני עם האוכלוסייה (לעתים אף כמואר, או כנביא) היוולדו של תחום ידע חדש - הפסיכיאטריה - הביאה להגדרת המשוגע כמוקצה, לוותה בפרקטיקות חדשות, כוחניות, כלפי משוגעים, עד שהביאה לבידודם מהחברה בבתי משוגעים. הפסיכיאטרים, כקבוצה בחברה, שאפו לשלוט (כלומר, להחזיק בבלעדיות על שימוש בכוח) ביחס לקבוצה מסוימת אחרת (החולים) ולשם כך טענו כי עומד לרשותם ידע בלעדי והליכים ייחודיים להשגת ידע כזה, המאפשרים להם לקבוע את הגבול התוחם בין חברי הקבוצה הנשלטת ומי שאינם נמנים עמה. יתר על־כן, ובכך מתבטאת הגישה הפוזיטיביסטית-פרוגרסיבית של עידן הנאורות, הם התיימרו ליכולת ולידע כיצד להעביר אדם מקבוצת הנשלטים לקבוצת הבלתי נשלטים. כדאי לציין גם כי הכוח הזה ניתן לפסיכיאטריה, לפי פוקו, יותר אין אבסנטייה מאשר תוך מאבק כוח. כלומר, הוא ניתן לפסיכיאטריה בהתבסס על יומרתה לדעת כיצד להגדיר את התיחום וכיצד להעביר אדם מקבוצה לקבוצה.

הגוף והמיניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוקו מנתח את מערכת היחסים שבין המוסדות ובין הגוף, וכיצד יחסי הכוח פועלים על הגוף. הוא מערער על ההנחות בדבר הזהות המינית ועל עצם המושג "מיניות". הוא הראה כיצד במאה ה-19 הוביל דיכוי הדיון המיני לתשוקה גדולה יותר לדבר על המיניות ולהפר את הטאבו; לייצר צורות התנהגותיות אפשריות, שקוטלגו כסוטות. פוקו מתאר כיצד פרקטיקה כדוגמת יחסי מין בין גברים, הפכה ל"הומוסקסואליות", כיצד פרקטיקה עברה להיות מכוננת אינדיבידואלים המסווגים כאנשים שנולדו אחרת. בכך תרם פוקו להבנת הקשר שבין העדפה מינית ובין זהות, וכיצד זהות איננה ישות מהותנית, אלא נוצרת במסגרת יחסי כוח/ידע ובמסגרת שיח מסוים. פוקו השווה את ההתייחסות ליחסי המין בין המינים השונים בתקופות יוון-רומא להתייחסות אליהם במאה ה-19 ובעידן החדש, השווה את המוסר שבעידן החדש מול המתירנות שבימי הביניים, את המילים הקשורות במיניות בימי הביניים שהתרכזו סביב המילה "תענוגות" ו"בשר" לבין המילים החדשות והרבות שנוצרו בעידן החדש החל מהמאה ה-19. ההשוואה מראה איך המוסר החמיר בדורות החדשים ואיך המיניות ההומסוקוסאליות שהייתה "אהבת הנערים" נהייתה מוקצה מחמת איסור.

שגעון ושפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוקו בוחן את הדרך בה משתנה ההבחנה בין שגעון לשפיות וכיצד מחלת הנפש מומצאת. הוא מציג עמדה אנטי-פסיכיאטרית, המראה כיצד הסובייקט הוא תוצר של יחסי כח/ידע. ראו תולדות השיגעון בעידן התבונה.

טענותיו של פוקו הפכו למרכזיות בזרמים פוסט מודרניים שונים. הוא אביהם הרוחני של הפוסט קולוניאליזם, חלקים מזרמים בפמיניזם העכשווי ומהנאו-מרקסיזם.

ביקורת על פוקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוגים רבים ביקרו את פוקו, כולל נעם חומסקי, יורגן הברמס, ז'אק דרידה, ז'אן בודריאר, סלבוי ז'יז'ק, צ'ארלס טיילור ההיסטוריון היידן וייט (White) ועוד אחרים. בעוד שכל אחד מהוגים אלו מתייחס לפנים אחרות בעבודתו של פוקו, נראה כי כל הגישות הללו חולקות כיוון משותף: הן טוענות כי פוקו דחה את הפילוסופיה והערכים הקשורים לנאורות, אך בו בזמן ובשקט הוא נשען עליהם בהגותו. הכשל הזה, נטען, הופך אותו לניהיליסט מסוכן, או שהוא הופך את עבודתו לחסרת ערך, משום שהוא מתכחש לערכים אותם הוא למעשה מניח מראש.

יש לציין, עם זאת, שהתנהל ויכוח ער בנוגע לביקורת זו, ושלא כל המבקרים מקבלים אותה כתקפה במלואה. פוקו עצמו הסביר לא פעם כי הוא מאמין בהחלט בשחרור האדם, וכי הפילוסופיה שלו בבסיסה הנה פילוסופיה אופטימית, וכן שהוא מאמין שגם במצב הקשה ביותר ניתן לעשות תמיד משהו חיובי. יש לומר כי הגותו מכוונת למעשה להפרכת הטענה שההיגיון (או הרציונליות) הוא האמצעי היחידי לערוב לאמת ולתוקפן של שיטות מוסריות. מכאן, הביקורת על ההיגיון אין פרושה דחיית כל מושג של אמת או מוסר, כפי שסברו כמה מבקרים.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים בלועזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מחלת הנפש והאישיות (Maladie mentale et personnalité, Paris: PUF, 1954)
  • ריימון רוסל (Raymond Roussel, Paris: Gallimard, 1963)
  • זו איננה מקטרת (Ceci n'est pas une pipe, Fata Morgana, Fontfroide-le-Haut, 1973,).
  • לפקח ולהעניש (Surveiller et punir : naissance de la prison, Paris: Gallimard 1975)
  • תולדות המיניות: שלושת בחלקים (Le Souci de soi, Paris: Gallimard, 1984)
  • אמירות וכתבים (Dits et écrits, vol. 1 : 1954-1975, vol. 2 : 1976-1988, Gallimard, coll. « Quarto », Paris, 2001)

הרצאות בקולז' דה פראנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1976-1977 Il faut défendre la societé (יצא לאור בצרפתית בשנת 1997, ובאנגלית כ: Society Must Be Defended)‏
  • 1974-1975 Les anormaux (יצא לאור בצרפתית בשנת 1999, ובאנגלית כ: Abnormal)‏
  • 1981-1982 L'herméneutique du sujet (יצא לאור בצרפתית בשנת 2001, ובאנגלית כ: The Hermeneutics of the Subject) ‏
  • 1973-1974 Le pouvoir psychiatrique (יצא לאור בצרפתית בשנת 2003, ובאנגלית כ: Psychiatric Power)‏
  • 1977-1978 Securité, territoire, population (יצא לאור בצרפתית בשנת 2004)‏
  • 1978-1979 Naissance de la biopolitique (יצא לאור בצרפתית בשנת 2004)

ספרים משותפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אני פייר ריבייר, ששחטתי את אימי, אחותי ואחי, Moi, Pierre Rivière, ayant égorgé ma mère, ma soeur et mon frère, Gallimard 1973

מאמרים וראיונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Foucault, M., Power/Knowledge: Selected Interviews and Other Writings 1972-1977 (ed. C. Gordon), Brighton: Harvester 1980.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דייוויד מייסי, מישל פוקו, מאנגלית: מיכל אילן, ידיעות אחרונות, 2012.
  • מילס, שרה, מישל פוקו, תל אביב-יפו: רסלינג 2005 [2003], מאנגלית: אהד זהבי.
  • ארבל, אילנה, פוקו וההומניזם, הוצאת דביר, סדרת מה?דע!, 2006.
  • אופיר, עדי, "עיון מחדש בפוקו: המיפוי של ידע וכוח", עיון מ"א, 1992, עמ' 187-218.
  • אופיר, עדי, "על מישל פוקו ועל ספרו 'תולדות השיגעון בעידן התבונה'", בתוך: פוקו, תולדות השיגעון, שם.
  • עדי אופירפוקו הטוניסאי, באתר הארץ, 21.12.2005 - מוסף ספרים, כ' בכסלו תשס"ו, עמ' 46-8
  • אזולאי, אריאלה, "צאצאי הזמן ודיירי המרחב", אחרית-דבר בתוך: הטרוטופיה, שם.
  • משעני, דרור, "בפעם האחרונה שהסטרוקטורות ירדו לרחוב", אחרית-דבר בתוך: מות המחבר/מהו מחבר?, שם.
  • נוית בראל (מתרגמת), "משמעות המילה פרהסיה". תרגום לעברית של הרצאה ראשונה מתוך שש שנשא פוקו בשפה האנגלית באוניברסיטת ברקלי בשנת 1983. מתוך הקובץ "Fearless Speech" בעריכת ג'וסף פירסון. בתוך: כתב העת "סדק" גיליון 4. יולי 2009. פרדס הוצאה לאור בשיתוף עמותת "זוכרות".
  • דעואל-לוסקי, חיים, "מתחת ומעבר לתשוקת הידיעה מונחת ההיסטוריה", אחרית-דבר בתוך: הארכאולוגיה של הידע, שם.
  • Couzens Hoy, D. (ed.), Foucault : a critical reader, Oxford: Blackwell. 1986
  • Deleuze, Gilles, Foucault, trans. and ed. by Sean Hand, Minneapolis: University of Minnesota Press, 1988
  • Eribon, Didier, Michel Foucault, trans. by Betsy Wing, Cambrigge, Mass.: Harvard University Press, 1991
  • Eribon Didier, Insult and the Making of the Gay Self (Duke University Press, 2004). השליש האחרון של הספר מוקדש לחייו ועבודתו של פוקו
  • Dreyfus, H. and Rabinow, P., Michel Foucault: Beyond Structuralism and Hermeneutics, Brighton: Harvester, 1982
  • Rabinow, Paul (ed.), The Foucault reader : An introduction to Foucault’s thought, with major new unpublished material, New York : Pantheon Books, 1984
  • "Le Feu Foucault", Liberation, Samedi 19 et Dimanche 20 Juin 2004
  • The Essential Foucault, Rabinow Paul, Nikolas Rose, The New Press, 2003.

טקסטים מקוונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ארכאולוגיה של הידע, עמ' 20
  2. ^ Moi, Pierre Rivière, ayant égorgé ma mère, ma soeur et mon frère, Gallimard 1973
  3. ^ מצוטט אצל: Eribon, Foucault, p.152-4.
  4. ^ פוקו בראיון מ-1978. מצוטט אצל: משעני, אחרית דבר ל"מהו מחבר?", עמ' 88
  5. ^ מישל פוקו, מהו מחבר?, רסלינג, עמ' 36
  6. ^ Kritzman (ed.) Michel Foucault: Politics, Philosophy, Culture, מצוטט אצל מילס, מישל פוקו, עמ' 39
  7. ^ מאמר ב-Liberation, 24.9.1975, מצוטט אצל: Eribon, Foucault, p.265
  8. ^ מצוטט אצל: עדי אופיר, "פוקו התוניסאי", עמ' 46 [1]
  9. ^ מצוטט אצל: Eribon, Foucault, p. 196.
  10. ^ מצוטט אצל: Eridon, Foucault, p. 256.
  11. ^ Présentation, Moi, Pierre Rivièr, also in: Eribon, Foucault, p. 234-5
  12. ^ תולדות המיניות - הרצון לדעת, עמ' 11
  13. ^ דפר בראיון בLiberation, מה-19-20 ביוני 2004, עמ' 4
  14. ^ Liberation, ה-26 ביוני 1984
  15. ^ מילס, מישל פוקו, הוצאת רסלינג


פילוסופיה
P philosophy1.png
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזהבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוסשון דזהקונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסג'ון דנס סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאםניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקון
פילוסופים מודרניים רנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגיאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני זמננו גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלארד
פורטל פילוסופיה
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg