כור היתוך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כור היתוך הוא ביטוי מטאפורי לדרך בה מתפתחות חברות הטרוגניות, בה אנשים מרקעים תרבותיים ודתיים שונים משתלבים יחד ומצמצמים את מאפייניהם התרבותיים המקוריים לכדי יצירת חברה אחידה תרבותית. ניתן לכנות תהליך זה גם כ"התבוללות תרבותית" או "הטמעות".

בחברה הישראלית הופעלה מדיניות "כור היתוך" בשנותיה הראשונות של המדינה. היחוד בכך הוא כי בשונה מהצורה הרווחת של כור היתוך לא היה מדובר בתיאור תהליך, כי אם במדיניות ממשלה רשמית. ראו על כך בערך מיזוג גלויות.

מקור הביטוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל לציין את מקור הביטוי בשם מחזהו של ישראל זנגוויל משנת 1908 שנקרא "כור ההיתוך" והועלה לבמה בארצות הברית.

רעיון כור ההיתוך מקושר מאוד לארצות הברית, במיוחד כהתייחסות לקבוצות מהגרים "לדוגמה" מעברה של המדינה. טענה נפוצה גורסת כי הצלחתם של המהגרים לארצות הברית נבעה מהתנערותם מעברם וזהותם התרבותית הקודמת ואימוץ דרכי ארצם החדשה. תהליך זה של השלת תרבות המקור וקליטת דרכי התרבות "המארחת" ידוע כהטמעות.

החברה במדינת ישראל היא חברה הטרוגנית,רב-עדתית ורב תרבותית. עם הקמת המדינה ניסתה ההנהגה לעצב דמות יהודית ישראלית-הצבר. הצבר הוא תוצר כור ההיתוך, שהיא מדיניות להפוך את החברה הישראלית לחברה מערבית מתקדמת על ידי הפנמת התרבות המתקדמת בגלי העלייה ההמוניים שהגיעו עם קום המדינה. אולם, מדיניות זו לא צלחה ונוצרה הבנה שהחברה הישראלית היא חברה רב עדתית, הטרוגנית ויש להכיר בשונות שלה לטוב ולרע. כלומר, יש כאן ביטוי לפלורליזם - מגוון.

כור היתוך לעומת רב-תרבותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרעיון של רב-תרבותיות מוצג לעתים כחלופה מנוגדת להטמעות. ההנחה מאחוריה מכונה "גישת קערת הסלט" או "פסיפס תרבותי". לפי הגישה הרב תרבותית, כל "מרכיב" בקבוצה שומר על שלמותו ו"טעמו" ובכך תורם לתוצר סופי מגוון ומוצלח. בשנים האחרונות, מאומצת גישה זו באופן רשמי גם בחברות כור היתוך מסורתיות כגון בקנדה ובריטניה, מתוך כוונה לגילוי סובלנות כלפי מהגרים מרקע שונה. קשה לאמוד את מידת ההשפעה של הממשלה על מידת ההטמעות של מהגרים וקירובם לכור ההיתוך. עיר אמריקנית יכולה, לדוגמה, להציע הנחיות אזרחיות במגוון של שפות, גם אלו שאינן נפוצות, לטובת מהגרים דוברי שפה זרה. אולם בו בזמן עשויים ילדי המהגרים לקבל הנחיה לדבר באנגלית בלבד בהיותם בבית הספר.

שתי הגישות המנוגדות מגיעות לעתים להתנגשות. תומכי הרב תרבותיות טוענים, כי גישת כור ההיתוך הינה כלי לא סובלני, המביא את אנשי העולם השלישי ומהגרים אחרים לזנוח את תרבותם מתוך כורח להשתלב בזרם המרכזי בחברה. תומכי ההטמעות גורסים, כי הרב-תרבותיות תהרוס את מרקם החברה בשל פירוד אתני ואקונומי שיוצרת המדיניות הרב-תרבותית.

השקפת תומכי הרב תרבותיות על כור ההיתוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומכי הרב-תרבותיות תומכים באופן טבעי בתוכניות ופיקוח רפויים בענייני הגירה, כגון חינוך רב-לשוני או העדפה מתקנת כלפי קבוצות מיעוט או מהגרים.

תומכי הרב-תרבותיות טוענים כי הטמעות עשויה לפגוע בחברות מיעוטים על ידי הפשטתם ממאפיינים ייחודיים.

גם אם יש תומכי רב-תרבותיות המודים כי תוצאת ההטמעות היא חברה יחסית אחידה בעלת רגשות לאומיים, הם מזהירים כי היכן שמיעוטים צריכים מתוך כורח להטמע, עתידים לצמוח כוחות המתנגדים בקיצוניות לאינטגרציה ורק יביאו לבידול רב עוד יותר. לטענתם הכרחה להטמעות רק הביאה את המהגרים לקשירת קשר הדוק עם משפחותיהם מחוץ לארץ.

השקפת תומכי ההטמעות על כור ההיתוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד תומכי הרב תרבותיות רואים בכור ההיתוך תוכנית עריצה, תומכי ההטמעות רואים בה כמביאה יתרונות הן לממשלה והן לתושבי המדינה. הם נוטים להעדיף מידה מבוקרת של הגירה, בהתאם לכושר הכלכלי של המדינה. הם גם נוטים להתנגד לתוכניות אשר מעניקות פריבילגיות מיוחדות למיעוט על חשבונו של הרוב.

תומכי הטמעות מאמינים כי אומתם הגיעה למידת התפתחותה הנוכחית הודות ליצירת זהות לאומית אחת. הענקת העדפה לקבוצות מהגרים עשויה דווקא להזיק להם בשל יחס עוין שיעניק להם הרוב וירחיק עוד יותר את הצדדים זה מזה. מאמצים לשילוב המהגרים בחברה יעודדו אותם לרכוש מנהגים חדשים וישמר את האחדות הלאומית.

טענותיהם נוגעות גם בשיעורי ההגירה. לפי שיטתם הגירה לפי הגישה הרב תרבותית משמעותה הגדלת מספר המהגרים מעבר לכושר הכלכלי של החברה, מבלי שיקלטו מספיק מהגרים במקומות עבודה, דבר שרק ינציח ויעמיק את שיעור העוני בחברות חלשות. גישת כור ההיתוך עובדת לדעתם היטב בשל יצירת הגירה מבוקרת והדרגתית, בה מרכיבים מתווספים לאיטם אל כור ההיתוך בקצב המספיק לקליטה טובה בחברה.

פשרה בין רב תרבותיות להטמעות?[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת גם גישה המנסה לשלב בין שתי השיטות השונות. תומכיה גורסים כי מהגרים אינם צריכים לנטוש לחלוטין את תרבותם ומנהגיהם כדי להגיע למטרה שאליה שואף כור ההיתוך. הדבר נשען על ההנחה כי המהגרים שואפים לראות עצמם קודם כתושבי האומה שאליה הגיעו ורק לאחר מכן כאנשי מולדתם. לפי כך ישמרו המהגרים על המסורות הישנות אך כאשר תתפצלנה הדרכים יבחרו המהגרים בדרכה של אומתם החדשה. גישת הפשרה תומכת בהגירה מבוקרת ומפוקחת, ושפת המקום כשפה ראשית בבתי הספר לצד אפשרות ללימודי שפה זרה. לדבריהם השוני בינם לבין תומכי ההטמעות הוא בכך שתומכי הפשרה מוכנים לאפשר למהגרים לשמר ולטפח את תרבותם ולהעבירה בין הדורות, אך זאת במקביל לטיפוח רגש הזדהות עם ארצם הנוכחית מעל לכל.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]