זיכרון קולקטיבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זיכרון קולקטיבי הוא מונח שמשמעו זיכרון משותף לכלל החברה. את המונח טבע הפילוסוף והסוציולוג הצרפתי מוריס האלבווקס בחיבוריו, שראו אור בשנות ה-20 של המאה ה-20, אולם השימוש הנרחב במושג החל רק באמצע שנות ה-70.

הנחת היסוד של תפיסה זו, היא כי העבר הנשאר בתודעתנו אינו העבר כפשוטו, אלא הדימויים שלו. דימויים אלה הם לעתים בעלי מבנה מורכב וסלקטיבי כמו מיתוסים. במובן זה, הזיכרון הקולקטיבי הוא תמיד מערכת בה משתלבים זיכרון עובדות העבר יחד עם דימוייו. האלבוקס טען כי הבנת החברה את עברה היא תמיד אינסטרומנטלית לעיצוב תודעה ולמעשים בהווה.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אסכולת האנאל יצאה חוצץ כנגד קריאת ההיסטוריה מ"למעלה" וטענה כי קריאת מסמכים, כמו פרוטוקולים, לימוד תולדות המנהיגים והבנת המהלכים הצבאיים לא תספק את התמונה ההיסטורית המלאה. זו תתאפשר רק על ידי הבנת המציאות היומיומית הכוללת מרכיבים כמו האזור הגאוגרפי התרבות החומרית, ועוד. למעשה, הביאה אסכולה זו לדיון ההיסטורי תחומי מחקר שעד אז היו שוליים כמו היסטוריה חברתית, היסטוריה של מנטליות והיסטוריה תרבותית. כל אלה יצרו תפיסה טוטלית של המציאות על כל חלקיה.[דרושה הבהרה] בנוסף, הייתה לאסכולה תפיסה של מהלכים עמוקים בזמן, מתוך ההבנה כי שורשים של תהליכים יכולים להיות רחוקים מאוד מהתוצר העכשווי.

אמיל דורקהיים, הסוציולוג הפונקציונליסט הצרפתי-יהודי, טען כי החברה היא יותר מסך היחידים המרכיבים אותה. במשנתו, סיפק דורקהיים, הסבר היסטורי-חברתי להתהוות החברה האנושית. היא התאפיינה בלכידות מכנית - קשרים חברתיים המבוססים על מוסר משותף; לכידות האופיינית לחברות קדם-תעשייתיות. הסולידריות נובעת מהדמיון בין בני האדם. אולם בעת החדשה, במאה ה-20, היא תתאפיין בלכידות אורגנית - יווצרו קשרים חברתיים המבוססים על התמחות, שתהא הלכידות האופיינית לחברות מתועשות. סולידריות זו תהא נשענת דווקא על ההבדלים בין האנשים מחד, ועל התלות ההדדית הנוצרת כתוצאה מכך. על מנת שאכן תיווצר תפקודה של החברה כביכול כיצור אורגני, היא חייבת למצוא את המשותף. דורקהיים מצא את המשותף החדש בבניה של תודעה משותפת. על פי האלבווקס, תלמידו, זיכרון קולקטיבי הוא חלק מאותה תודעה משותפת.

זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הלבווקס קיימים שני מנגנונים בסיסיים הקשורים בזיכרון:

  1. הזיכרון האישי, האוטוביוגרפי – אותו נושא האדם מתוך אירועים שונים אותם חווה באופן בלתי אמצעי על בשרו.
  2. הזיכרון הקולקטיבי – כולל בתוכו אירועים של העבר שלא נחוו על ידו באופן ישיר, אלא הועברו על ידי אחרים. הזיכרון הקולקטיבי, בניגוד לאישי, נזקק למתווכים אשר יעצבו את דמותו ויהפכוהו לכזה. בראש ובראשונה המערכות הממלכתיות: מערכת החינוך ומערכת ההנצחה, והמערכות הנמצאות בתווך שבין המדינה לחברה - התקשורת והאקדמיה.

מדובר אמנם, בשני מנגנונים נפרדים, ועם זאת, בין שתי צורות זיכרון אלה מתקיימים קשרי גומלין, כמו, למשל, הנטייה לתעד ניסיון אישי על פי אירוע היסטורי חברתי. לעתים נפגשים, ואף חופפים, שני המנגנונים הללו במעשה פוליטי. למשל, כינון לאומיות, הדורשת לרוב התמודדות עם כוחות וזיכרונות נגדיים.

המונח זיכרון קולקטיבי מכוון לארגונו של העבר. לטענת קליפורד גירץ, מובילי החברה מבקשים לארגן את העבר בתבניות, בעזרתן ניתן יהיה למסד את השנויים במציאות. המונח רלוונטי לעת החדשה, ובמיוחד למאה ה-20 ואילך, בגלל השנויים התכופים באורח החיים ובתרבות, ובשל המודעות לשנויים אלה. האדם המודרני נבנה מתוך רשתות של הענקת משמעויות.

האלבווקס התייחס לממד הזמן וטען כי לזיכרון הקולקטיבי, בניגוד לזיכרון האישי, יש מימד דורי. לאחר חלוף הדור, הזיכרון הופך להיסטוריה, ומזוקקים ממנו הפרטים הנוגעים לבוחרים לשמר אותו. הזיכרון הקולקטיבי ניתן ללישה ועיצוב על ידי חברה, ממשל וארגונים.

סוגי זיכרון שונים בקטגוריית העל של הזיכרון הקולקטיבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיכרון קולקטיבי הוא מושג הכולל סוגים שונים של זיכרונות, ולהלן כמה מהמרכזיים שבהם.‏[1] זיכרון פופולארי - האופן שבו בני החברה רואים את אירועי העבר בנושא לנושא הזיכרון (גילוי אמריקה, השפל הכלכלי של שנות ה-30 בארצות הברית או סכסוך בין מדינות). זיכרון זה מאופיין באופן הישיר ביותר על ידי סקרי דעת קהל. זיכרון היסטורי - האופן שבו חוקרי קהילת המחקר (חוקרים השייכים למוסדות אקדמים או חוקרים עצמאיים) רואים את אירועי העבר, דבר שבא לידי ביטוי במחקריהם. זיכרון אוטוביוגרפי - האופן שבו האנשים שלקחו חלק באופן ישיר באירועי העבר רואים אותם. זיכרון זה מתבטא למשל בספרי זיכרונות של אותם אנשים, בעדויות שהם נותנים בפרויקטים של היסטוריה שבעל פה או במאמריהם בעיתונות. זיכרון רשמי - האופן שבו מוסדות המדינה רואים את אירועי העבר בפרסומיהם, באנדרטאות רשמיות, ובנאומי מנהיגים.

הזיכרון הקולקטיבי כפעולה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזיכרון הקולקטיבי מהווה את אחד המנגנונים המשמעותיים ביצירת מיתוס מכונן. לטענתו של האלבווקס, המיתוס המכונן, נבנה מרצף זיכרונות קולקטיביים, הוא פרי פעילותן של אליטות פוליטיות ואינטלקטואליות, ולכן ניתן לראות בו, לפחות בתחילה, כמתווך בין הקבוצה הבונה לאומה נבנית. מכיוון שהקולקטיב לכאורה אינו "זוכר" ואינו "מדבר", לקבוצות כוח בחברה וליזמים מוסריים יש תפקיד מרכזי בעיצוב סיפור העבר הרשמי מחד, והדיון בהווה הרשמי מצד שני. וכך, מספר מצומצם יחסית של אנשים ומוסדות הם מנסחי הזהות ומבני הזיכרון ברמה המקרו-לאומית.

האלבווקס תיאר את ההיסטוריה והזיכרון כשתי גישות מנוגדות לייצוג העבר. הניתוח המדוקדק של חקר המקורות ההיסטוריים המנותק מלחציה של המציאות החברתית והפוליטית מחד, ולעומתה, זיכרון קולקטיבי הנתפס כחלק אורגני של החיים החברתיים, ולפיכך הוא ידע המצוי בתהליך מתמיד של שינוי ותמורה ומעוצב כל העת על ידי צרכיה המשתנים של החברה. מכאן שניתן לנצל עבר באופן סלקטיבי ומשתנה.

אחד הצירים המרכזיים בחקר וניתוח הזיכרון הקולקטיבי הוא המתח שבין תפיסות מונולוגיות של הזיכרון – תפיסות המייצגות סוג של קונצנזוס לבין תפיסות קונפליקטואליות. המתח מתבטא בהחלטות לגבי סוג האירועים שיונצחו, האופן שבו יעשה הדבר והתכנים שיועברו במהלך ההנצחה. למעשה, חלק נכבד מהדיון בזיכרון קולקטיבי מזוהה עם אסכולות ביקורתיות משום שהן מזהות את הכח הלאומני הצרוף הטמון בהנצחה מלמעלה. הכוח הפוליטי.

שימוש בזיכרון הקולקטיבי כפעולה פוליטית ניתן להדגים למשל, בפעילות המחאה של תנועת הפנתרים השחורים. אחת התגובות לפעילותה של התנועה, הייתה הקמת ועדה שמונתה לבדוק את ספרי הלימוד ועד כמה באה בהם לידי ביטוי מורשת יהודי המזרח. היה זה אקט פוליטי, שמטרתו להביא לזיכרון הקולקטיבי הישראלי את יהדות המזרח ושהתעצם וקיבל חיזוקים במהפך הפוליטי בישראל ב-1977.

הזיכרון הקולקטיבי כזירת מאבק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז שנות השמונים החל להתפתח בצד המונח זיכרון קולקטיבי מונח נוסף: "הזיכרון שכנגד". אם הזיכרון הקולקטיבי מבקש לבטא את האחיד, את הקונצנזוס, את הזיכרון הלאומי, הרי ש"זיכרון שכנגד" מבקש לבטא אלטרנטיבה לזיכרונות אלה. הוא התפתח במקביל לעיסוק בפוליטיקה של זהויות. זיכרון שכנגד מתייחס בעיקר לנרטיבים חילופיים לנרטיב הדומיננטי, מפנה מקום לספורים חלופיים לספור המרכזי שאותה מבקשת המדינה והאליטות המנהיגות להציג בפנינו.

חלק נכבד מהדיון ב"זיכרון קולקטיבי" מזוהה עם אסכולות ביקורתיות, משום שהן מזהות את המדינה או הלאומיות, כמנחילות הנצחה מלמעלה. בדרך כלל, "הזיכרונות שכנגד" מנסים לערער על "הזיכרון הקולקטיבי"; להציג אותו כלא עקבי ושיקרי; אולם מאידך גיסא, גם הם מתבססים מבני חשיבה והגיונות של הזיכרון הקולקטיבי הלאומי. הם מוצגים באותו הקשר, ולמעשה, שואפים לצור זיכרונות קולקטיבים חילופיים. הופעתם מהווה שיקוף למצבה הכולל של החברה העוברת ממצב של הגמוניה לאומית בעלת תרבות דומיננטית, לחברה רב תרבותית שבה קיימים במקביל, זה בצד זה מספר סיפורים שכולם נכונים וכולם בעין הזוכר. אחד הצירים המרכזיים בחקר "הזיכרון הקולקטיבי", הוא המתח שבין מה שהוגדר כתפיסות מונוליטיות של הזיכרון – תפיסות המייצגות סוג של קונצנזוס לבין תפיסות קונפליקטואליות. המתח מתבטא בהחלטות לגבי סוג האירועים שיונצחו, האופן שבו יעשה הדבר והתכנים שיועברו במהלך ההנצחה. בעוד המדינה שואפת לספר את סיפורה כסיפור לקראת הומוגניות ומבקשת להדגיש את המכנה המשותף, להנציח אותו ובכך לצור ולשמור על הדבק של החברה הלאומית; וזאת תוך דחיקת המהמורות, הקשיים והאתגרים שכרוכים בהקמתה ובקיומה. ואילו, "הזיכרון שכנגד" מבקש לבחון ולהעלות דווקא את אותם מהמורות וקשיים. וכך לכאורה, אם הזיכרון הקולקטיבי משרת בעיקר את היסודות השמרני במדינה, את הרעיון כי המדינה ניצבת מעל אזרחיה, הרי שהזיכרון שכנגד משרת בעיקר את היסוד ההומניסטי של המדינה, שמרכזו האדם.

השפעת חלוף הזמן על הזיכרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחלוף הזמן יש השפעה מגוונת על הזיכרון. בהתייחס למשל לזיכרון קולקטיבי של סכסוכים, ניתן להתייחס לארבעה סוגי קטגוריות של השפעה.‏[2]

הראשונה, כללית באופיה, והיא עוסקת בשינויים אשר מתרחשים בקונטקסט הכולל של המדינה שזיכרונה נדון. המדובר, למשל, במצב הסכסוך, בכלכלת המדינה ובלכידות החברה שבה, באופן התייחסות היריב לזיכרון הסכסוך, וביחס הקהילה הבינלאומית לפיוס בין עמים המעורבים בסכסוכים. מטבע הדברים, עם חלוף השנים מתרחשים שינויים שונים בהיבטים אלו, שינויים המשפיעים על זיכרון הסכסוך.

הקטגוריה השנייה עוסקת בחלוף הזמן מעת שהתרחש האירוע הנדון בסכסוך, דבר שבחלקו תורם לאימוץ מדויק יותר של אירועי העבר ובחלקו - לאימוץ פחות מדויק. עם חלוף הזמן יכולה לרדת מידת הסודיות מעל האירוע הנדון כך שיהיה ניתן לדבר עליו ביתר חופשיות. בנוסף, עם חלוף הזמן האנשים שלקחו חלק באירוע הנדון - למשל ותיקי קרבות - יכולים להתגבר על קשיים פסיכולוגיים שמנעו מהם לדון בפומבי באירוע קשה, הם גם פרשו מעבודתם ולכן יש להם זמן לכתוב את זכרונותיהם, עם חלוף הזמן הם מזדקנים ורוצים לספר את סיפור חייהם בטרם ילכו לעולמם, אך יחד עם זאת - עם חלוף הזמן גם יכולה להיות התדרדרות ביכולת זיכרונם. עם חלוף הזמן גם מתרחש תהליך חילוף דורות בו מוחלף הדור שלקח חלק באירוע הנדון - שיהיה לרוב שמרני וסגור יותר - בבני הדור שלאחר מכן, שיהיה לרוב פתוח יותר לנרטיבים ביקורתיים יותר. חלוף הזמן גם ידוע כגורם שמאפשר פרספקטיבה רחבה יותר בניתוח היסטורי.

הקטגוריה השלישית מתייחסת לחלוף הזמן מעת שהוקמה המדינה - וזאת כאשר המלחמה הנדונה התרחשה כחלק מהקמת מדינה (כמו לגבי מלחמת 1948 בין הערבים ליהודים). לרוב בסמוך לאחר הקמת מדינה, דבר שכרוך בקשיים רבים, מוסדותיה יציגו נרטיב מוטה וחיובי לטובת המדינה כדי לגייס ביתר קלות את בני החברה להיות פטריוטיים לטובתה. עם חלוף הזמן והתבססות המדינה, ירד הצורך לגיוס העם, ולכן גם הנרטיב שיוצג על ידי המדינה יהיה פחות מוטה.

הקטגוריה הרביעית מתייחסת לחלוף הזמן מעת שנחתם הסכם שלום בין הצדדים, בהנחה שנחתם כזה. ככל שחולף הזמן, שוקעים ונרפאים המשקעים הפסיכולוגיים שנוצרו בקרב היריבים, באופן שמאפשר להם לאמץ נרטיבים פחות מוטים לטובתם.

זיכרון פנימי וזיכרון חיצוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיכרון פנימי הוא האופן שבו אדם, מוסד או מדינה רואים את אירועי העבר, בעוד שזיכרון חיצוני הוא האופן שבו הם מציגים כלפי חוץ את אופן תפיסתם את האירועים. למשל, האקדמיה (זיכרון היסטורי) של מדינה מסוימת יכולה להציג נרטיב מסוים לגבי אירועי העבר (למשל, כזה שמציג את מדינתם באופן חיובי לגבי אירוע שנוי במחלוקת כדי שלא לפגוע בתדמית מדינתם), בעוד שלמעשה חוקריה מחזיקים בתפיסה אחרת של אירוע זה, שלילית יותר לכפי מדינתם. כך גם לגבי הזיכרון הרשמי (הבדל בין מה שהמדינה מציגה בפרסומיה לעומת תפיסתה האמיתית את העבר) או זה האוטוביוגרפי (כיצד ותיקי קרבות זוכרים באמת את אירועי המלחמה לעומת מה שהם מציגים למשל בספרי זכרונותיהם). הפער בין שני סוגי הזיכרונות נובע מסיבות שונות כגון, כאמור, הרצון לתמוך במדינה בקרב הקהילה הבינלאומית, כמו גם חשש מסנקציות (במקרה של הצגת הזיכרון החיצוני את המדינה באופן שלילי) והרצון לגייס את התושבים להיות פטריוטיים לטובת מדינתם.‏[3]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים
  • אילה שקלאר, זיכרון קולקטיבי, זיכרון סלקטיבי, היֹה היה, במה צעירה להיסטוריה, 8, ירושלים תשע"א-2001, עמ' 7-31.
  • עמיה ליבליך, כפר עציון : סיפורי הדור השני, זיכרון קולקטיבי וקנון, בתוך: חקרי קנון וגניזה, (עורכים: מנחם בן ששון ואחרים), ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י. ל. מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשע"א-2001.
  • מוטי ניגר, אתם זוכרים עם השירים : תרבות פופולרית, זיכרון קולקטיבי ושידורי הרדיו בישראל ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, 1993-2002, מגמות, מו, 1-2, תשס"ט, עמ' 254-280.
  • ג'קי פלדמן, בין זיכרון אישי לזיכרון קולקטיבי של השואה : "אנשי העדות", בתוך: ילדות בצל השואה, תשס"ז-2007, עמ' 364-393.
  • מרדכי בר-און, לזכור ולהזכיר : זיכרון קולקטיבי, קהילות זיכרון ומורשה, דפוסים של הנצחה, תש"ס-2000, עמ' 11-47.
  • מרדכי בר-און, זיכרונות תש"ח : זיכרון אישי, זיכרון קולקטיבי וחקר "מה שהיה באמת", בתוך: ‬ ‫ דברים ליזהר, תשנ"ו-1996, עמ' 211-246.
  • נעימה ברזל, תפיסת הגבורה בשואה : בין זיכרון לאומי קולקטיבי לזיכרון לאומי מופרט, ‬ ‫ דפים לחקר השואה, ט"ז, תשס"א-2001, עמ' 86-12.
  • עדינה אפק, פרשת הקנטוניסטים : שרידי זיכרון קולקטיבי בראי הספרות, דפים למחקר בספרות, 11, תשנ"ח-1998, עמ' 153-178.
  • אהוד לוז, זיכרון היסטורי-קולקטיבי במשנתו של מרטין בובר, אשל באר-שבע, אוניברסיטת בן-גוריון, ד, תשנ"ו-1996, עמ' 366-378 ‬ 1996
  • מיכאל פייגה, ההתנחלות היהודית בחברון בפרספקטיבה של זיכרון קולקטיבי : בין מרכז לפריפריה, יהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים, 10, תשנ"ו-1996, עמ' 73-111.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Nets-Zehngut, Rafi. (2012). Internal and external collective memories – Israel and the 1948 Palestinian exodus. International Journal of Conflict and Violence, 6 (1), 126-140; Nets-Zehngut, Rafi. (2012). The passing of time and collective memory of conflicts – Israel and the 1948 Palestinian exodus. Peace and Change, 37 (2), 253-285; Nets-Zehngut, Rafi. (2011). Palestinian autobiographical memory regarding the 1948 Palestinian exodus. Political Psychology, 32 (2), 271-295.
  2. ^ Nets-Zehngut, Rafi. (2012). The passing of time and collective memory of conflicts – Israel and the 1948 Palestinian exodus. Peace and Change, 37 (2), 253-285.
  3. ^ Nets-Zehngut, Rafi. (2012). Internal and external collective memories – Israel and the 1948 Palestinian exodus. International Journal of Conflict and Violence, 6 (1), 126-140.