חיישן ביומטרי
חיישן ביומטרי הוא חיישן הנועד לאסוף נתונים ביומטריים, כגון פנים, טביעת אצבע, או קשתית העין, באופן דיגיטלי כך שניתן יהיה להפוך אותם לתבנית ביומטרית. טכנולוגיות ביומטריות משתמשות במגוון כלים כדי להשוות בין התבנית הביומטרית לזהות המשתמש שמנסה להוכיח את עצמו, ולקבוע אם מדובר באותו האדם (ולא במתחזה) וכי הוא אדם אמיתי (ולא ניסיון להונאה באמצעות תמונה או סרטון). לדוגמה, חיישן ביומטרי לזיהוי פנים הוא מצלמה המופנית כלפי המשתמש, בעוד שלטביעות אצבעות משמש רכיב או משטח חיישן מיוחד, ולזיהוי קול משמש מיקרופון.[1]
חלק מהטכנולוגיות הביומטריות דורשות חומרה מיוחדת. למשל, ביומטריה של הפנים דורשת רק מכשיר עם מצלמה המופנית אל המשתמש, בעוד שביומטריה של טביעות אצבעות דורשת טכנולוגיה מיוחדת כמו קוראי טביעות אצבעות, הזמינים רק לבעלי חומרה מסוימת או מודלים ספציפיים של טלפונים חכמים, טאבלטים או מחשבים ניידים.[1]
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההתפתחות של טכנולוגיות ביומטריות החלה בשנות ה-60, כאשר מדענים התחילו לזהות את הרכיבים הפיזיולוגיים של דיבור אקוסטי וצלילים פונטיים, מה שהווה אבן דרך לטכנולוגיית הזיהוי הקולי המודרנית. ב-1969, ה-FBI דחף לקדם אימות טביעות אצבעות אוטומטי, מה שהוביל ללימוד נקודות מינוטיות למיפוי דפוסים וחריצים ייחודיים. לאורך שנות ה-70 וה-80, ה-FBI מימן פיתוחים ראשוניים בתחום, כולל יצירת הסורקים הראשונים לחילוץ נקודות טביעת אצבע. עלויות האחסון הדיגיטלי היו גבוהות מאוד, אך המכון הלאומי לתקנים וטכנולוגיה פיתח דרכים לדחיסת הנתונים ואלגוריתמים להתאמה.[2]
בשנות ה-90, התפתחות הביומטריה זינקה קדימה. משוואות אלגבריות הוכיחו שפחות ממאה ערכים יכולים להבדיל בין תמונות פנים מנורמלות. הסוכנות לביטחון לאומי האמריקאית הקימה את הקונסורציום הביומטרי וה-DoD שיתף פעולה עם DARPA למימון אלגוריתמים לזיהוי פנים לשווקים מסחריים. מוצרים מסחריים עקבו מיד אחר כך, כולל מערכות אימות טביעות אצבעות אוטומטיות שנבנו על ידי חברות כמו לוקהיד מרטין עבור ה-FBI.[2]
השנים הראשונות של המאה ה-21 חוותו הפצה נרחבת של טכנולוגיה ביומטרית, עם הקמת תוכניות לימוד באוניברסיטאות, תקינה בינלאומית של טכנולוגיות ביומטריות והרחבת השימוש לזיהוי פנים כאותנטיקטור ביומטרי גלובלי. הפיכת הטכנולוגיה לנגישה יותר הובילה להטמעתה במכשירים ניידים ושימוש נרחב בציבור הרחב, עד להגעה לתקופה של אימות ללא סיסמאות, כאשר הטכנולוגיה הביומטרית מציעה פתרונות אבטחה חדשניים ובלתי ניתנים לזיוף.[2]
סוגים של חיישנים ביומטרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חיישן טביעות אצבע: אחד מהחיישנים הביומטריים הנפוצים ביותר, מזהה אנשים על פי התבניות הייחודיות של טביעות האצבע שלהם. השימוש בחיישן זה נפוץ במכשירים חכמים, מערכות גישה לבניינים ומערכות אבטחה.[3]
- חיישן זיהוי פנים: פועל באמצעות טכנולוגיית ראייה ממוחשבת לזיהוי תכונות פנים ייחודיות. חיישנים אלו יכולים לזהות תכונות כגון צורת הפנים, נקודות עיניים, חוטם, ופה, ולהשוותם למאגר מידע קיים.[3]
- חיישן רשתית: מזהה אנשים על פי תבניות ייחודיות ברשתית העין. זהו אחד המערכות הביומטריות המדויקות ביותר, מכיוון שהרשתית נשארת יציבה לאורך זמן רב.[3]
- חיישן קשתית: מזהה אנשים על פי תבניות הקשתית, החלק הצבעוני של העין. טכנולוגיה זו נחשבת לפחות פולשנית מזיהוי רשתית וניתן לבצע אותה ממרחק.[3]
- חיישן זיהוי חתימות: משמש לאנליזה ומדידה של הפעילות הפיזית הכרוכה בחתימה, כגון הלחץ המופעל, סדר המחוות, ומהירות החתימה.[3]
- חיישן טביעת כף יד: מזהה אנשים על פי תבנית הקווים והחריצים על כף היד. טכנולוגיה זו נמצאת בשימוש בעיקר במערכות אבטחה מתקדמות ונקודות גישה מאובטחות.
- חיישן קול: מזהה אנשים על פי התכונות הייחודיות של קולם. הזיהוי מתבצע על ידי אנליזה של תכונות קוליות כגון טון, עוצמה, וקצב.[3]
- חיישן התנהגותי: מזהה אנשים על פי תבניות התנהגות ייחודיות, כגון אופן ההקלדה, הליכה, או אף התנהגות בשימוש במכשירים חכמים. טכנולוגיה זו מאפשרת זיהוי אדם באופן רציף ודינמי.
אתיקה ופרטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
השימוש בטכנולוגיה ביומטרית לאימות זהות הפך לנפוץ במיוחד בשנים האחרונות. היא מאפשרת אימות מהיר ונוח של זהות אדם באמצעות מזהים ביומטרים כגון סריקת פנים או טביעת אצבע. עם זאת, השימוש הנרחב בטכנולוגיות אלו מעורר מגוון של אתגרים אתיים ודאגות בנוגע לפרטיות, הדורשים תשומת לב רבה.
ראשית, בעיית ההסכמה ובעלות על הנתונים מעוררת דאגה רבה. לעיתים, המשתמשים אינם מודעים באופן מלא לאופן איסוף, אחסון ושיתוף נתוניהם הביומטריים. הקמת מנגנוני הסכמה ברורים והבטחת שליטה של האנשים על נתוניהם היא חיונית לשמירה על אתיקה.[4]
שנית, מערכות ביומטריות עלולות להציג הטייה ולגרום לאפליה סטטיסטית, דבר הגורם לטיפול שונה בין אנשים. זה יכול להיות כתוצאה מנתונים שבהם השתמשו לאימון המערכות, אשר לא מייצגים בהכרח את הדמוגרפיה המגוונת. במיוחד, מערכות זיהוי פנים נטו לזיהוי שגוי של פרצופים של אפרו-אמריקאים ואסייתים בקצב גבוה יותר מאשר פנים לבנות.[4]
שלישית, אם נתונים ביומטריים יחדרו, לא ניתן לשנות אותם כמו סיסמה או מספר זיהוי. כך שנוצרות שאלות אתיות בנוגע לפגיעות במערכות ביומטריות, שעלולות להוביל לגניבת זהות או שימוש לרעה במידע אישי.[4]
רביעית, אתגר נוסף הוא הגנת הנתונים. אחסון וטיפול בנתונים ביומטריים טומן בחובו אתגרים גדולים של פרטיות. חשוב להבטיח את בטיחות המסדי נתונים המכילים מידע ביומטרי רגיש.[4]
חמישית, שימוש בזיהוי פנים למטרות מעקב מעורר דיונים על הפרת פרטיות. יש למצוא איזון בין צורכי הביטחון לבין הגנה על זכויות הפרט.[4]
שיתוף נתונים עם גופים שלישיים מעורר דאגה לגבי השימוש בנתונים ואם הם נמסרים לצדדים אחרים. חשוב לקבוע מדיניות ברורה ומחמירה לשיתוף נתונים, תוך שמירה על פרטיות ואבטחת המידע.[4]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 Biometric Sensor | Biometric Encyclopedia | Definition | iProov, www.iproov.com (באנגלית בריטית)
- ^ 1 2 3 Secure, private authentication for the future, LoginID (באנגלית)
- ^ 1 2 3 4 5 6 Tarun Agarwal, Different Types of Biometric Sensors and Its Working, ElProCus - Electronic Projects for Engineering Students, 2016-02-26 (באנגלית אמריקאית)
- ^ 1 2 3 4 5 6 Ethical and Privacy Concerns of Biometric Verification, Innov8tif, 2023-11-03 (באנגלית אמריקאית)