הזכות לפרטיות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הערך נמצא בשלבי עריכה
ערך זה נערך או נכתב במסגרת הקורס האקדמי פוליטיקה ישראלית באוניברסיטת בר-אילן, והעבודה עליו עתידה להסתיים בתאריך 16.8.09.

ניתן להסיר את התבנית משחלפו שלושה שבועות מן התאריך הנקוב לעיל. נא לא לערוך ערך זה עד להסרת התבנית.

הערות לערך נא להוסיף בדף השיחה.


הזכות לפרטיות היא זכות יסוד המוגנת באמנות ובהסכמים בינלאומיים, כמו גם בחקיקה. הזכות מאפשרת לאדם מרחב פרטי, שיכול להיות מרחב פיסי או מרחב וירטואלי שנתונים לשליטתו, מתוך הכרה בכך שיש תחומים מסוימים בחיי האדם שאסור שיהיו ברשות הרבים, כל עוד לא ניתנה הסכמה לכך מפי האדם הנוגע בדבר. זכות זו היא זכות הנגזרת מן הזכות לכבוד.

תוכן עניינים

[עריכה] מהי פרטיות וההצדקות לפרטיות

[עריכה] מהי פרטיות

יש להבחין בין הזכות לפרטיות כזכות משפטית לבין היותה נורמה חברתית. מקורה של הזכות המשפטית הוא במאמר "The Right to Privacy" מאת עורכי הדין סמיואל וורן (Warren) ומי שלימים היה שופט בית המשפט העליון בארצות הברית, לואיס ברנדייס (Brandeis). בשנת 1890 פרסמו השניים את המאמר שהגדיר את הזכות לפרטיות במשפט האמריקני. המאמר הינו אחד המאמרים המשפטיים המפורסמים ביותר ונכתב בעקבות אירוע פרטי שערך וורן בביתו, ושסוקר בעיתון מקומי. הגדרות נוספות ניתנו בידי מלומדים אחרים. הסוציולוג אלן וסטין טוען שזו הזכות של היחיד לקבוע איך, מתי וכמה מידע ייחשף על הפרט. חוק הגנת הפרטיות מגדיר (בסעיף 2) מהי פגיעה בפרטיות (רשימה סגורה. ראו בהמשך).

[עריכה] ההצדקות של הפרטיות

הזכות לפרטיות היא זכות בסיסית במובן זה שהיא מאפשרת לאדם לחיות את חייו ללא חשיפה, התערבות וחדירה לחייו. האדם זקוק לפרטיות גם כדי לפתח האוטונומיה שלו, כלומר, לחיות חיים של יצירתיות ומימוש עצמי. קשה לאדם לפתח דעות אם הוא נתון כל הזמן לחשיפה, למעקב ולביקורת. הפגיעה בפרטיות יכולה להיעשות בדרכים שונות ומגוונות. פרופסור רות גביזון הציגה את אחת ההצדקות המרכזיות לזכות לפרטיות, ולטענתה, הפרטיות היא שאלה של גישה (access) למידע.

[עריכה] ביקורת על הזכות לפרטיות

יש מספר ביקורות על הזכות לפרטיות, מכיוונים שונים. כך למשל, טענה נפוצה היא שהזכות לפרטיות מגנה על עבריינים, ולמי שאין מה להסתיר אין צורך בפרטיות. תשובה אפשרית לביקורת זו היא, שהפרטיות מגנה על עוד ערכים, חופש ביטוי ועוד, ובעיקר, לכל אדם יש דבר מה שאינו מעוניין לחלוק עם הציבור, גם אם אין זה עניין פלילי: למשל מצב בריאותי, חיי מין, העדפה מינית וכיוצא באלה.כלי תקשורת מבקרים את הזכות לפרטיות משום שהיא נתפסת בעיניהם כמגבלה על חופש העיתונות. התשובה לכך היא שהחוק מאזן בין הזכויות, ואינו מעדיף את האחת על פני השנייה. ביקורת מצד כלכלנים היא שהפרטיות מקשה על זרימת מידע בשוק. ביקורת מצד הפמיניזם היא שהפרטיות יוצרת מרחב פרטי נבדל ממרחב ציבורי, וחלוקה זו בין הפרטי לציבורי פועלת לרעת הנשים.

[עריכה] הזכות לפרטיות בישראל

ההגנה על צנעת חייו של אדם מופיעה בהלכה, שיש בה לא רק איסור של "היזק ראייה", כלומר איסור להציץ לתוך חצר הזולת, אלא אף איסור לרכל עליו ולהפיץ דברים הפוגעים בכבודו או בפרטיותו, אף שהם אמת.

הגנה חוקתית לזכות לפרטיות ניתנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שבסעיף 7 שלו נקבע:

(א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.
(ב) אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.
(ג) אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו.
(ד) אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו.

הגנה מפורטת יותר של הזכות לפרטיות ניתנת בחוק הגנת הפרטיות משנת 1981. סעיף 2 לחוק מגדיר מהי פגיעה בפרטיות:

(1) בילוש או התחקות אחרי אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת;
(2) האזנה האסורה על פי חוק;
(3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד;
(4) פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו;
(5) העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו;
(6) שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח [כך לשון החוק. הכוונה היא לרווח];
(7) הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם;
(8) הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע;
(9) שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה;
(10) פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך של פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7), (9);
(11) פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד.

פגיעה בפרטיות היא עבירה פלילית ועוולה אזרחית. החוק קובע פיצוי סטטוטורי, של עד 50,000 ש"ח, בגין פגיעה בפרטיות. במקרה כזה, אין צורך להוכיח את גובה הנזק שנגרם. הסכמה של אדם לפרסום פוטרת לחלוטין את הגורם שפרסם את הפרטים האישיים מאחריות לפגיעה. הסכמה מוגדרת בחוק, לאחר שתוקן בשנת תשס"ז, כ"הסכמה מדעת, במפורש או מכללא". גם פגיעה שאיננה בהסכמה מותרת על פי סעיף ההגנות שבחוק (סעיף 18) אם הפרסום היה אמת והיה בו עניין ציבורי המצדיק אותו או הייתה קיימת חובה מקצועית לפרסמו.

חוק הגנת הפרטיות קובע כלל פסילה, בסעיף 32 לחוק - ראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות לא יוכלו לשמש כראיות במשפט פלילי או אזרחי, אם כי לבית המשפט שיקול דעת לקבל את הראיות בכל זאת. סעיף זה שונה מהכלל העקרוני בדיני הראיות בישראל, שלפיו בית המשפט סירב לאמץ את תאוריית פירות העץ המורעל המקובלת במשפט האמריקני, שלפיה ראיות שהושגו תוך פגיעה בזכויות יסוד (כמו פרטיות) פסולות מלשמש כראיות. נושא זה שונה במידה מסוימת בפסק דין יששכרוב.

[עריכה] הזכות לפרטיות בארצות הברית

הגנת הפרטיות בארצות הברית שונה מאוד מזו שבישראל. ההגנה שם מתמקדת במישור החוקתי, כלומר ביחסים שבין המדינה לאזרח. פסק הדין המרכזי והמנחה בארצות הברית הוא פס"ד כץ (Katz), המגדיר פרטיות כציפייה סבירה לפרטיות. פסק הדין מורה שיש לבחון האם לאדם הספציפי יש ציפייה לפרטיות, והאם ציפייה זו סבירה. כך, למשל, בתוך ביתו יש לאדם ציפייה סבירה לפרטיות. לעומת זאת, במישור הפרטי, שבין אדם לאדם אחר, או בין תאגיד לאדם, כמעט שאין הגנה על הזכות לפרטיות. לכן, איסוף מידע על ידי תאגיד על אזרחים איננו בכלל עניין של פרטיות שם. הדין בישראל קרוב בהרבה לדין האירופי, שיש בו הסדר כולל ומקיף של הגנת הפרטיות.

[עריכה] הזכות לפרטיות לעומת זכות הציבור לדעת

עניין ציבורי בצנעת חייו של איש ציבור עשוי להתעורר כאשר התנהגותו בחייו הפרטיים עשויה ללמד על אמינותו והן כאשר מדובר במידע אינטימי על חייו הפרטיים.

הקונפליקט בין הזכות לפרטיות לבין חופש הביטוי השפיע רבות על התפתחותה של הזכות לפרטיות. מצד אחד הוצגה סלידה מחשיפה תקשורתית של נושאים אינטימיים של אנשי ציבור – ומצד שני הוצגה הכרה בכך שהעיתונות איננה יכולה למלא את ייעודה במימוש זכות הציבור לדעת מבלי לפגוע בפרטיות אדם.

פגיעת העיתונות בפרטיות מצד אחד והצורך לאפשר לה לתפקד מצד שני עמדו במרכז התחבטויותיה של המדינה.

על פגיעתה של שלילת הפרטיות מעיד התקדים של המתמטיקאי הגאון ויליאם ג'יימס סידיס. בראשית המאה העשרים הוא היה "ילד פלא" אשר כל אמריקה שרה את תהילתו. כשהיה בן 11 הוא הרצה על מתמטיקה לסטודנטים מצטיינים וכשהיה בן 16 קיבל משרת פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת הרווארד.
מקץ שנות דור, במסגרת הכנת סדרת כתבות בנוסח "איפה הם היום", התברר לכתב העת "ניו יורקר" כי סידיס חי בעליבות מוחלטת ברובע מצוקה בבוסטון. סידיס התחנן שהכתבה עליו לא תתפרסם ואף נקט הליך משפטי כנגד העיתון, אך לא הצליח בכך. בית המשפט אומנם ציין כי הכתבה הייתה "חשיפה חסרת מעצורים של אדם שהיה פעם דמות ציבורית ידועה מאוד אך חותר זה שנים לאלמוניות וזו נגזלה ממנו כעת", אך השופט קבע כי השאלה אם ילד פלא מקיים בבגרותו את הפוטנציאל שהיה גלום בו, היא בהחלט בעלת עניין ציבורי ולפיכך הפרסום חוקי.

[עריכה] פסקי דין מרכזיים

[עריכה] ראו גם

[עריכה] קישורים חיצוניים

[עריכה] לקריאה נוספת


מקור: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%96%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%9C%D7%A4%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%95%D7%AA
כלים אישיים