טונאליות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך עדיין חסר בו תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

במוזיקה, המונח טונאליותאנגלית: tonality) מציין מספר דברים:

  • במובן הרחב, טונאליות היא מאפיין של מוזיקה המעיד על קיומו של מִדְרָ‏ג (היררכיה) כלשהו בין צלילים סביב מרכז טונאלי (בניגוד לא-טונאליות). אפיון זה כולל גם טונאליות מורחבת; דהיינו, טונאליות שאינה קשורה לסולמות המז'ור והמינור ו/או מאפשרת מהלכים הרמוניים שאינם פונקציונאליים. טונאליות מורחבת ניתן למצוא ברבות מהיצירות שנכתבו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.
  • בשימוש נפוץ וספציפי יותר, טונאליות היא רשת מורכבת של יחסים בין צלילים ודרגות הרמוניות במערכת הסולמות המז'ור והמינור (הרמוניה טונאלית פונקציונאלית). לעתים משתמשים במונח על-מנת להבדיל בין מערכת זו לבין המערכת המודלית שהייתה מקובלת באירופה עד לתקופת הבארוק, במהלכה חל המעבר ממודליות לטונאליות ופונקציונאליות הרמונית. ההרמוניה הטונאלית פונקציונאלית משמשת בסיס לרוב המוזיקה שנכתבה באירופה החל באמצע המאה ה-17 ועד לסוף המאה ה-19, וכן לרוב המוזיקה המערבית הפופולרית במאה ה-20 ובימינו.
  • טונאליות (או טוניקה) היא גם כינוי למרכז הטונאלי של יצירה מוזיקלית או חלקים ממנה. לדוגמה, הקונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת מס' 23 מאת מוצרט הוא בסולם לה מז'ור, לכן הטונאליות של הקונצ'רטו בכללותו היא הצליל לה. הפרק השני בקונצ'רטו הוא בפה דיאז מינור, ולכן הטונאליות של פרק זה היא פה דיאז. בתנאים מסוימים מעבר בין טונאליות אחת לאחרת נקרא מודולציה. מודולציות מתרחשות לא פעם בגוף הפרק, כאשר חטיבות יציבות יותר מאופיינות במודולציות מעטות, בעוד חטיבות "מתוחות" מבחינה הרמונית מאופיינות במודולציות רבות ותכופות. בחלקים משמעותיים מן התקופות הבארוק והרומנטית, ובאופן מובהק בתקופה הקלאסית, נהוג היה לחשוב על הטונאליות כעל "בית"; דהיינו, היא נקודת ההתחלה ביצירה ואליה יש לחזור בסופה.

טונאליות במובן הרחב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לומר כי טונאליות במובן הרחב היא מאפיין של כל מוזיקה ברמות שונות, הנעות בין מובהקות לבין עמימות. במקרים של עמימות קיצונית מדובר במוזיקה שאינה טונאלית, או א-טונאלית. נהוג לחשוב כי טונאליות היא מאפיין טבעי במוח האדם, וכי בני אדם מחפשים, גם אם אינם חפצים בכך, אחר מרכזים טונאליים בהאזנתם למוזיקה כלשהי. עד סוף המאה ה-19 לערך, כל מוזיקה – כתובה, עממית או מאולתרת - הייתה טונאלית במובן הרחב, ולכן לא היה צורך במילה שתגדיר זאת. החל בסוף המאה ה-19 קמו מלחינים שאחת ממטרותיהם הייתה לכתוב מוזיקה הנמנעת מקשרים היררכיים ברורים בין הצלילים, וכך נוצר הצורך בהגדרה שתפריד את המוזיקה הטונאלית מהבלתי טונאלית. דביסי, רוול וסטרווינסקי התרחקו מטונאליות במידת מה, ושנברג משלב מסוים נמנע ממנה לחלוטין, כאשר השתמש בשיטה המשליטה סדר ב-12 הצלילים הכרומאטיים באוקטבה, בעוד חשיבותו של כל צליל זהה. שיטה זו נקראת שיטת שנים-עשר הטונים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]