וולפגנג אמדאוס מוצרט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "מוצרט" מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו מוצרט (פירושונים).
וולפגנג אמדאוס מוצרט

Wolfgang Amadeus Mozart

Wolfgang-amadeus-mozart 1.jpg
דיוקן שלאחר המוות מאת ברברה קראפט, 1819
נולד 27 בינואר 1756

זלצבורג, אוסטריה

נפטר 5 בדצמבר 1791

וינה, אוסטריה

תקופה/זרם קלאסית
מספר יצירות ידוע 637 (מסודרות KV1a-626)

וולפגנג אמדאוס מוצרט (שם מלא: יוהנס כריסוסטומוס וולפגנגוס תאופילוס מוצרט; בלטינית: Johannes Chrysostomus Wolfgangus Theophilus Mozart;‏ 27 בינואר 17565 בדצמבר 1791) היה מלחין אוסטרי. מספר היצירות שחיבר במהלך חייו הקצרים ואיכותן יוצאת הדופן מעמידות אותו כאחד מגדולי המלחינים הקלאסיים של כל הזמנים.

מוצרט הלחין במשך 35 שנות חייו מאות יצירות ידועות, אשר מקוטלגות ברשימת קכל מ-K.1a עד K.626. המוזיקה אשר חיבר הושפעה, אמנם, ממלחינים אחרים, הבולטים בהם יוזף היידן ויוהאן כריסטיאן באך, אך הוא הביא עמו סגנון חדש ורענן אל התקופה הקלאסית, והיה אחד מהמלחינים הבולטים בה. מוצרט תרם רבות למוזיקה הקלאסית, והמוזיקה אשר חיבר שימשה השראה רבה ובולטת לשורת מלחינים (בכללם הגדולים והידועים ביותר).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצרט הילד, 1763

ילדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצרט נולד בבית אחורי ברחוב גטריידה (Getreidegasse 9) בזלצבורג, בירת ריבונות הארכיבישוף מזלצבורג, כיום אוסטריה, שהייתה אז חלק מן האימפריה הרומית הקדושה. אביו, לאופולד היה מוזיקאי שהועסק בשירותו של הארכיבישוף מזלצבורג, ואמו, אנה מריה, הייתה מורה לכינור ומוזיקאית חובבת. מוצרט הצעיר הוטבל יום לאחר הולדתו בקתדרלת סנט רופרט, וקיבל את השם יוהנס כריסוסטומוס וולפגנגוס תאופילוס (גוטליב) מוצרט (Johannes Chrysostomus Wolfgangus Theophilus (Gottlieb) Mozart). שני השמות הראשונים, אשר אינם נמצאים בשימוש בחיי היום-יום, הם שמו של הקדוש הנוצרי יוחנן כריסוסטומוס אשר ביומו נולד מוצרט. השם השלישי הוא שמו הפרטי והוא הוענק לו לזכר סבו מצד אביו שנקרא באותו השם, ואילו הרביעי הוא שם לטיני שמשמעו "אהוב האל" ואשר היה שמו של סנדקו של העולל. שם זה שימש את מוצרט כשם אמצעי לאורך כל חייו, ובהתאם לנוהג המקובל בתקופתו, נהג מוצרט לתרגם את שמו האמצעי לשלל שפות בהתאם למקום מחייתו ולמצב רוחו. כך בעת ביקוריו באיטליה כינה את עצמו "אמדאו" (Amadeo), בזלצבורג היה "גוטליב" (Gottlieb) ואילו כשחשקה נפשו בניחוח צרפתי השתמש בשם "אמדה" (Amadé). השם האחרון היה החביב עליו ביותר, ולראיה, זהו השם בו חתם על הסכם נישואיו.

כישרונו המוזיקלי של מוצרט הצעיר בלט כבר כשמלאו לו שלוש שנים. אביו, שהיה אחד מהמפורסמים שבמורי המוזיקה באירופה של אותה תקופה, הרביץ בו את תורתו המוזיקלית מגיל מוקדם מאד, ומלבד לימודי תאוריה לימד אותו גם נגינה בכינור ובצ'מבלו. בהיותו בן חמש החל מוצרט, שניחן בשמיעה מוזיקלית בלתי רגילה, לחבר קטעי מוזיקה קטנים ולהעלותם על הכתב בסיועו של אביו. כבר בגיל שש ידע מוצרט לנגן על פסנתר עם כיסוי עיניים תוך הנחת ידיים אחת מעל השנייה.

שנות הנדודים באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליאופולד מוצרט, שראה את ההתקדמות המטאורית של בנו בתחום המוזיקה, הבין חיש מהר כי בילד המחונן טמון פוטנציאל כלכלי גדול יותר מאשר בהוראת מוזיקה לבני אצולה מפונקים. כשהיה מוצרט בן שש ואחותו מריה אנה (נאנרל) בת 11, יצא איתם אביהם למסע הופעות ראשון במהלכו ביקרו במינכן ובווינה. מוצרט הקטן הוצג לראווה בחצרות האצילים כילד פלא, בעוד אחותו, שניחנה אף היא בכישרון מוזיקלי, הייתה מלווה אותו בפסנתר. לצורך הופעות פומביות אלו חיבר מוצרט מספר דואטים לכינור ולפסנתר. הילדים, ובמיוחד וולפגנג, הותירו רושם עז בקרב כל שומעיהם. המאזינים, שהתפעלו מיכולתו של וולפגנג לנגן בפסנתר קטע מוזיקלי תוך כדי חיבורו ממש, ויכולתו לזהות בקלות ועם עיניים מכוסות כל צליל שנוגן בפניו, העשירו את כיסיו של אביו, ובלבד שיוכלו לחזות בבנו המחונן. בראותו עד כמה הייתה ההצלחה רבה, החליט האב לפרסם את שמו של הבן במרכזי המוזיקה הגדולים של אירופה והמשפחה יצאה למסע ארוך, שנמשך קרוב לשלוש שנים, דרך גרמניה, איטליה, צרפת, אנגליה, ארצות השפלה ושווייץ. בפרנקפורט צפה בו גתה בן ה-14 שלימים יתאר בכתביו את היום ההוא. בלונדון ליווה את המלכה בשירתה וניגן בפניה ובפני המלך ארבע שעות תמימות של מוזיקה שמיימית. אז גם פגש את יוהאן כריסטיאן באך, בנו של המלחין הדגול יוהאן סבסטיאן באך, שהיה מלחין נודע בעצמו.

המסעות היו כרוכים בהרבה מאוד הוצאות כספיות. הקהל התרשם ביותר ממוצרט הצעיר בשל כישרונו ויכולתו להלחין יצירות תוך ניגונן ממש, אך לרוב התגמול שקיבל היה קופסאות טבק וכדומה, ולא כסף. עם זאת, עבור מוצרט הצעיר הערך האמיתי היה פגישה עם בני דורו. במהלך מסעותיהם נתקלו ליאופולד ומוצרט בתרבויות ושפות שונות. בכל מדינה ועיר נאלץ ליאופולד מוצרט לשכור כלי נגינה חדשים, לקנות בגדים חדשים כאופנת המקום ולשכור מקומות לינה מתאימים.

המסעות הביאו למוצרט הצעיר תהילה רבה, וחשיבותם העיקרית בחשיפתו למוזיקה מעולה בסגנונות השונים. בכוח זכרונו המוזיקלי המופלא קלט מוחו את היצירות ששמע והבינן מיד. משום כך ניכרות תכופות בעבודותיו השפעות של מלחינים אחרים, אם כי מגיל צעיר ניכר בהן חותם אישי. עם זאת, הנסיעות הארוכות גרמו קושי רב לילד והוא חלה פעמים אחדות. ייתכן שנסיעות אלה הן שערערו את בריאותו וגרמו למותו כעבור שני עשורים.

משפחת מוצרט (האם מופיעה בתמונה שעל הקיר). ציור משנת 1780

בשנת 1769, כשהיה בן 14, שנתיים בלבד לאחר שובו מהמסע הארוך באירופה, יצאה המשפחה למסע נוסף, הפעם לאיטליה. מסע זה, אשר נמשך כשנתיים, היה הראשון בסדרה של שלושה מסעות לארץ זו, שהגיעו לסיומם כעבור ארבע שנים. גם במסעות אלו זכה הנער להצלחה רבה, בעיקר בזכות האופרות שכתב, ושמו הלך לפניו בכל אשר פנה. האפיפיור, שהוקסם מגאוניותו של מוצרט הצעיר, אף העניק לו אות כבוד. אנקדוטה הממחישה את גאוניותו המוזיקלית של מוצרט קשורה ביכולתו הפנומנלית לזכור מוזיקה ולשחזרה: באותה תקופה, המיזררה של גרגוריו אלגרי (שהייתה יצירה גותית דתית) נחשבה נשגבת כל כך עד שהיה מותר להשמיעה רק פעם בשנה, בכנסייה של האפיפיור, ותוויה נשמרו בסוד. ברם, על-פי מכתבו של ליאופולד, מוצרט, אשר נכח במקום בעת ביצוע היצירה, הצליח לשחזר את התווים מתוך שמיעה בלבד ולהעלותם בשלמות על הכתב, וכך חשף את תוויה הסודיים לעולם.

את חמש השנים הבאות עשה מוצרט בזלצבורג ועבד שם יחד עם אביו בחצר הארכיבישוף. העבודה נתפסה בעיניו כחדגונית ומשעממת, עם זאת, הייתה זו תקופה פורייה מבחינת ההלחנה בכל הז'אנרים. בתקופה זו יצא מוצרט למסעות שונים ברחבי אירופה. באחד ממסעותיו למינכן ב-1775, לשם כתיבת האופרה שלו La finta giardiniera (נערת הגן המתחזה), כתב מוצרט את הסונאטה לפסנתר מס' 6 (מוצרט). למסעו האחרון יצא מוצרט בן ה-21 ב-23 בספטמבר 1777 כשהוא מלווה באמו. מסע זה כלל ביקור במינכן, במנהיים ובפריז, אך בניגוד להצלחות הכבירות אותן ידע מוצרט במסעותיו הקודמים, מסע זה היה אפוף עגמומיות ומלא אכזבות. במנהיים קיווה מוצרט להשיג משרה בחצרו של הנסיך הבוחר, אך אחרי המתנה של מספר חודשים נכזבה תקוותו. בעת שהותו שם התאהב בזמרת המחוננת אלואיזיה ובר, שהשיבה לו אהבה בתחילה אך דחתה אותו בסופו של דבר. התנגדותו של האב ליאופולד לקשר זה הביאה לשורה של אי הבנות ומתחים בין האב לבנו. שהות של מספר חודשים בפריז לא הביאה אף היא לתוצאות הרצויות. בעודם בפריז, נפלה אמו של מוצרט למשכב, וכעבור זמן קצר נפטרה. מיואש ומאוכזב עזב מוצרט את פריז מתוך כוונה שלא לשוב אליה לעולם.

מוצרט בווינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטפאן סדלאצ'ק, מוצרט מנגן בספינט

בשנת 1781 חזר מוצרט לבקר בווינה, הפעם בלוויית מעסיקו, הארכיבישוף הנסיך של זלצבורג. אופיו הנוקשה של הארכיבישוף לא נעם למוצרט, וזמן קצר לאחר הגעתם לווינה נפרדו דרכיהם, כפי שתיאר זאת מוצרט עצמו: הוא שוחרר ממשרתו "בבעיטה באחוריו".‏[1] בשובו לווינה עורר מוצרט התעניינות בקרב אצילי העיר, התעניינות שגרמה לו לבסוף להחליט להשתקע במקום ולפצוח בקריירה מוזיקלית עצמאית.

למזלו של מוצרט, הוא הגיע לווינה בתקופה של סובלנות ופתיחות חדשה. הקיסר החדש מ-1780, יוזף השני, הסיר מגבלות ופתח הזדמנויות חדשות לתרבות ולחברה. מוצרט הבין שהוא באופנה ואם ימהר יוכל לעשות סדרת קונצרטים למנויים. ואכן הוא חיבר במהרה 6 קונצ'רטי לפסנתר ומכר כרטיסים לתלמידיו ולבני אצולה; במהרה הוא קנה לו שם ונהיה פופולרי ביותר. מוצרט כבש את לבה של וינה כמלחין עצמאי ונודע, כמורה וכמבצע.

ב-4 באוגוסט 1782 נשא מוצרט לאישה את קונסטנצה ובר (1842-1762), דודניתו של המלחין הגרמני קרל פון ובר, בניגוד לעצת אביו שסלד מהנישואים. קונסטנצה ומוצרט הביאו לעולם שישה ילדים, אך רק שניים מתוכם הגיעו לבגרות - קרל תומאס ופרנץ קסאוור וולפגנג. ילדיו של מוצרט לא נישאו מעולם ולא הביאו צאצאים, ובכך שמו קץ לשושלת מוצרט קצרת הימים. שנת 1782 הייתה שנה מבשרת טובות למוצרט ומשפחתו. האופרות שהלחין זכו להצלחה כבירה, והוא החל להופיע כמנצח וכפסנתרן בסדרת הקונצ'רטי לפסנתר שהלחין. השנים 1782-1785 היו המאושרות בחייו. על פי אומדן, מוצרט הרוויח סכום ששווה היום ליותר מ-155,000 אירו בשנה.

Cquote2.svg

אמש ניגנתי קונצ'רטו בתיאטרון. האולם היה מלא והקהל קיבל אותי בהתלהבות רבה ועליי להיות מאושר. גם לאחר שירדתי מהבמה הקהל לא הפסיק למחוא כפיים וכך נאלצתי לחזור על הרונדו. מחיאות הכפיים היו סוערות.

Cquote3.svg
– מתוך מכתב לאביו בעת שהותו בווינה.
פורטרט משנת 1789

בשנים 1782-1783 התוודע מוצרט לעבודותיהם של מלחיני הבארוק הגדולים באך וגאורג פרידריך הנדל. ליוצרים אלו התוודע המלחין בעזרתו של הברון גוטפריד ואן סוויטן (Gottfried van Swieten), שאפשר למוצרט ללמוד ולנתח את ספריית התווים הגדולה שהייתה ברשותו. המפגש של מוצרט עם יצירות הבארוק הביא לכתיבתן של מספר יצירות בהן חיקה את הסגנון הישן, סגנון שמאוחר יותר השתלב ביצירותיו ובשפתו המוזיקלית, כפי שניתן לראות במעברים הפוגאלים בסימפוניה מס' 41, באופרה חליל הקסם וברקוויאם.

בשנת 1783 נסע מוצרט בחברת אשתו לביקור אצל אביו בזלצבורג, במטרה ליישר את ההדורים לאחר נתק שנמשך מיום חתונתו של מוצרט. הביקור לא עלה יפה ואביו של מוצרט התכחש לאשתו הצעירה. על אף כישלון הביקור, הוא ייזכר תמיד כשלב שבו כתב מוצרט את אחת מיצירותיו הליטורגיות הגדולות ביותר: המיסה בדו מינור (שלא נשלמה), אשר עלתה בהשמעת בכורה בזלצבורג לקראת סוף ביקורו שם.

במהלך שנותיו הראשונות בווינה פגש מוצרט במלחין יוזף היידן ועד מהרה קשר איתו קשרי ידידות. שני המלחינים חלקו חיבה משותפת לרביעיות מיתרים, ואף ניגנו יחדיו ברביעייה שכזו בעת ביקוריו של היידן בווינה. שש רביעיות המיתרים של מוצרט מהשנים 1782-1785, אשר הוקדשו להיידן, נחשבות כיום כתשובה מוזיקלית אותה חיבר המלחין בעקבות פרסום סדרת הרביעיות אופ. 33 של היידן בשנת 1781.‏[2] תוך זמן קצר מתחילת החברות הפך היידן למעריץ נלהב של מוצרט, וכאשר סיים להאזין בפעם הראשונה לשלוש הרביעיות האחרונות שחיבר מוצרט פנה אל אביו במילים: "כאדם ישר ונוכח האל, הריני להודיעך כי בנך הוא המלחין הגדול ביותר הידוע לי, הן בהכרות אישית והן משמועה. הוא ניחן בטעם מעודן ויתר על כן, הבנה עמוקה מאין כמוה בתורת ההלחנה".

בתחילת שנות השמונים של המאה ה-18 הלחין וביצע מוצרט מספר רב של יצירות, אשר סיפקו לו הכנסה נאה. החל בשנת 1785 חלה ירידה משמעותית בתפוקת היצירות של המלחין, עם ירידת קרנו בווינה וההידרדרות במצבו הכלכלי. בבגרותו הושפע מוצרט מרעיונות תנועת ההשכלה, והוא הצטרף לתנועת הבונים החופשיים בשנת 1784. רעיונותיהם של הבונים החופשיים וערכי המוסר שלהם קיבלו ביטוי ברור באופרה האחרונה שכתב - "חליל הקסם", שאותה חיבר כדי לסייע לידיד ותיק שהתיאטרון שברשותו היה שרוי בקשיים. על אף הצלחתה של האופרה, מוצרט עצמו לא ראה ממנה פרוטה.

לקראת סוף שנות השמונים החלו פוקדים את מוצרט קשיים כלכליים אשר לוו בבעיות בריאותיות שונות. על יצירות המופת אותן הלחין בתקופה זו הוא זכה לגמול לא מספק, וחי ברמת חיים שהייתה מעבר להישג ידו באותה עת.

את שנת 1786 העביר מוצרט בדירה שכורה בווינה, שם הלחין את האופרות נישואי פיגארו ודון ג'ובאני (1787). דירה זו משמשת היום כאתר תיירות פתוח לקהל וכמוזיאון לזכרו של המלחין.

דיוקן מפורסם של מוצרט בשנות חייו המאוחרות

מוצרט ופראג[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי בגרותו רחש מוצרט חיבה מיוחדת לעיר פראג ולתושביה. בשעה שירדה קרנו בווינה, הפופולריות שלו בקרב אנשי הבירה הצ'כית רק הלכה וגברה, כאשר כל בכורה מוזיקלית של אחת מיצירותיו נחוגה ברוב פאר ובכבוד רב. עד היום מפורסם הביטוי שבו השתמש מוצרט לתיאור יחסיו עם תושבי העיר: "הפרגאים שלי מיטיבים להבינני" (Meine Prager verstehen mich). מלבד תהילה זכה מוצרט בפראג לתגמול נאה בעבור יצירתו, הן בתשלום ישיר עבור קונצרטים אותם נתן והן בתמלוגים על שימוש ביצירותיו. מוצרט כינה את שמה של אחת מהסימפוניות שלו על שמה של העיר פראג שאותה כה אהב: סימפוניה מס' 38, המכונה הסימפוניה הפראגית. אחת מהיצירות אשר הכניסו לו את ההכנסה הגבוהה ביותר בתקופה זו הייתה האופרה "דון ג'ובאני", שהצגת הבכורה שלה נערכה בפראג ב-29 באוקטובר 1787.

תקופת החולי ומותו של מוצרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכל הנוגע למצבו הבריאותי של מוצרט בערוב ימיו רב הנסתר על הגלוי. התיעוד הרפואי שבידינו דל ביותר ונוסף על כך, התפיסה הרומנטית של תקופת גסיסתו ומותו של המלחין יצרה אין ספור מיתוסים ואגדות אשר לרובן אין כל אחיזה במציאות, אולם הן מקשות על מציאת האמת בערבוביית השמועות שעשו להן כנפיים בשנים שלאחר מותו.

נושא עיקרי השנוי במחלוקת בקרב החוקרים הוא נושא הידרדרות מצבו הבריאותי של המלחין: עיקר הוויכוח ניטש לגבי הזמן שבו הכיר מוצרט בעובדת מותו הקרב והדרך שבה השפיעה הכרה זו על יצירותיו האחרונות. לדידה של התפיסה הרומנטית, ההידרדרות במצבו הבריאותי חלה בהדרגה החל מאמצע שנות השמונים של המאה ה-18, ובעקבות כך החלה משתנה גישתו המוזיקלית, אשר עטתה רבדים עמוקים יותר ויותר ככל שיומו קרב.

לעומת התפיסה הרומנטית ישנה גרסה השגורה בפיהם של חוקרי מוצרט של ימינו, לפיה המלחין היה בערוב ימיו במצב בריאותי ונפשי מרומם, ומותו התקבל בקרב סביבתו הקרובה בזעזוע עמוק מכיוון שאיש לא ציפה שכך יקרה לאדם בריא מן השורה.

סוגיה נוספת אשר אין עליה תשובה היא סיבת מותו של מוצרט. בתיעוד הרפואי של מותו מוזכרת סיבת המוות כ"שפעת צבאית חמורה", תיאור מעורפל שלא מאפשר לאבחן את המחלה ממנה סבל המלחין לפי הרפואה המודרנית של ימינו. במהלך השנים חוברו תאוריות רבות אודות סיבת המוות, בין הבולטות שבהן ניתן למנות את מחלת השערוניות (Trichinosis), הרעלה כתוצאה ממגע ממושך עם כספית וקדחת השיגרון. כיום מקובלת ההנחה לפיה מת מוצרט מדלקת פרקים חמורה אשר התפתחה לכדי זיהום שהחליש את המערכת החיסונית בגופו.

מוצרט נפטר בווינה, קרוב לשעה אחת אחר חצות בליל ה-5 בדצמבר 1791 והוא בן 35 במותו. בשעותיו האחרונות עמל על השלמתה של יצירתו האחרונה, ה"רקוויאם", יצירה דתית ליטורגית אשר מהותה תפילת אשכבה למת. מאחר שמותו של מוצרט קטע את העבודה על היצירה באמצעה, פנתה קונסטנצה אשתו לאחדים ממכריו ותלמידיו במטרה שישלימו את עבודתו האחרונה של בעלה המנוח. היחיד מבין הקרואים למלאכה שהסכים לבצעה היה תלמידו של מוצרט פרנץ קסאפר זיסמאייר. ישנם מוזיקולוגים המייחסים את שלושת הפרקים האחרונים, "סאנקטוס", "בנדיקטוס" ו"אגנוס דאי", לזיסמאייר שכתב אותם תחת הוראותיו של מוצרט. אולם מחקרים מודרניים (ובעיקר זה של המוזיקולוג היהודי-אמריקני רוברט לוין) טוענים, כי מלאכת השלמת הרקוויאם בוצעה בחופזה ובניגוד לקווים המנחים אותם התווה מוצרט לפני מותו. לוין אף חיבר השלמה משלו ליצירה, המבוססת על ממצאים אותנטיים בכתב ידו של המלחין.

האנדרטה לזכרו של מוצרט בבית הקברות סנט מרקס בווינה
צייר רחוב בקלן מצייר את מוצרט

לפי המיתוס הרווח, בעת מותו היה מוצרט חסר כל, דבר שבעטיו הוא הובא לקבורה בקבר אחים המוני ולא בהלוויה מכובדת כפי שהיה מתבקש לאדם במעמדו. אולם למעשה, מחקרים מראים כי למרות הירידה שחלה בפופולריות שלו בקרב תושבי וינה, הוא המשיך להיות מועסק בעבודה מתגמלת היטב בחצר הקיסר ומלבד זאת זכה לתמלוגים רבים תמורת השמעת יצירותיו ברחבי אירופה כולה ובפרט בפראג. בממוצע הוא הרוויח, גם בשנות חייו האחרונות, 10,000 פלורין לשנה (42,000$ בבורסת ארצות הברית 2006).‏[3]. מכתביו האחרונים של המלחין, שבהם פנה אל מכריו בבקשה לתמיכה כספית, מעידים על פי החוקרים לא על מצב של חוסר בהכנסה כי אם על אורח חייו הבזבזני של מוצרט, אשר אהב את תענוגות החיים וסירב לרדת ברמת חייו גם כשלא היה יכול לעמוד בתשלומים הנלווים לכך. בנוסף לכך, קונסטנצה אשתו הייתה חולה לעתים קרובות והייתה זקוקה לטיפולים רפואיים יקרים. מכל מקום, מוצרט לא יכול היה לקנות את בריאותו בכסף במצבו, גם אם היה לו הכסף.

בניגוד לדעה הרווחת, מוצרט לא נקבר בקבר אחים המוני אלא בקבר קהילתי משותף, דבר נפוץ ביותר בסוף המאה ה-18 גם בקרב ידוענים במעמד זהה ואף גבוה משלו. על אף שמיקומו המדויק של הקבר בבית הקברות סנט מרקס נשכח עם השנים, כיום מוצבת במקום אנדרטה לזכרו של המלחין, כמו גם אנדרטה נוספת שהוצבה ב"צנטרלפרידהוף", בית הקברות המרכזי בווינה.

מיתוסים ואגדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקרב הגדולים שבמלחיני המוזיקה הקלאסית מוצרט הינו יוצא דופן ביותר בהיותו מושא לאגדות ומיתוסים שונים שנקשרו בשמו ובפרטי חייו, בעיקר משום שמרבית הביוגרפים הראשונים שלו כלל לא הכירו את האיש, שעל אודותיו כתבו, והעדיפו לארוג סביבו אגדות רומנטיות.

הרקוויאם של מוצרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רקוויאם (מוצרט)

מרבית סיפורי בדיה אלו מתרכזים בשנותיו האחרונות של המלחין כמו גם בנסיבות מותו, אשר, ככל שחלפו השנים, עטו על עצמן מעטה הולך ומתגבר של מסתורין. בין המוכרים שבסיפורים אלו נמצא המיתוס לפיו בעת כתיבת הרקוויאם, ידע מוצרט כי הוא עומד למות, והזה למעשה כי את היצירה הוא מחבר ללא אחר מאשר לו עצמו. סיפור זה מתבסס על זיכרונותיה של קונסטנצה מוצרט, שסיפרה כי מוצרט אמר לה כך כמה שבועות לפני מותו.

גרסה זו, וכן אגדות רבות, זכו לחיזוק משמעותי עם פרסום סרטו הבדיוני של מילוש פורמן, "אמדאוס", המבוסס על תסריט ומחזה מאת פיטר שייפר ואשר זכה בשמונה פרסי אוסקר ועורר התעסקות מחודשת בסיפור חייו של המלחין האוסטרי הגאון. למרות הצהרתם הפומבית של יוצרי הסרט כי מדובר בסרט שהדמיון בו עולה על המציאות, רבים ראו בו סרט ביוגרפי על חייו של מוצרט, וקיבלו את הנאמר בו כאמת לאמיתה.

במשך קרוב למאתיים שנה היה מזמין הרקוויאם חידה לא פתורה בעיני חוקרים ומוזיקולוגים רבים, חידה שהיוותה מצע גידול נוח למספר רב של אגדות שונות ומשונות. גרסת הסרט "אמדאוס" להזמנת היצירה רומזת כי מזמין היצירה היה לא אחר מאשר אנטוניו סליירי, מלחין החצר של הקיסר וכנראה גם יריב גדול של מוצרט, אם כי היחסים ביניהם היו לרוב אדיבים וידידותיים. גרסה שונה של אותו הסיפור גורסת כי איש מסתורי הזמין את הרקוויאם כדי להתיש את המלחין החולה ולהביא עליו בכך את מותו.

רק בחלוף שנים רבות נודעה האמת אודות פרשיית חיבור הרקוויאם של מוצרט. בסיסה של האגדה טמון בהזמנת היצירה על ידי שליח, אך מזמין היצירה לא היה אלמוני כלל ועיקר, ולמעשה הוא אף היה מפורסם מאוד באותה התקופה בווינה. מדובר ברוזן פרנץ ואלזג-שטופאך, איש אצולה חובב מוזיקה, אשר רחש חיבה גדולה לרכישת יצירות ממלחינים ידועים, העתקתן בכתב ידו והצגתן בפני אורחיו כיצירותיו שלו. את הרקוויאם הזמין הרוזן כדי להציגו כמחווה אחרונה אותה חיבר לזכר אשתו המתה.

מוצרט כנראה ידע היטב את זהותו של מזמין היצירה, ועדויות לכך ניתן למצוא בדיון משפטי שהתנהל לאחר מותו של המלחין בין אשתו קונסטנצה לבין נציגיו של הרוזן (אך לא הגיע לידי משפט). על פי הסכם כתוב שנחתם בין מוצרט לבא כוחו של ואלזג-שטופאך, נקב מוצרט בסכום אותו מצא לנכון לדרוש בעבור חיבור היצירה, ואילו הרוזן התחייב להכפיל סכום זה תמורת מסירת הזכויות המלאות ליצירה, בכלל זה כל הטיוטות וכתבי היד לרשותו.

מותו הפתאומי של מוצרט העביר את הזכויות ליצירה הלא מושלמת לידי אשתו, וזו דאגה להשלמתה והשמעתה בפומבי למטרות רווח. מעשה זה היה העילה לתביעתו של הרוזן, שלבסוף יצא כשידו על התחתונה ונאלץ לוותר על הזכויות ליצירה.

הן סיפור מודעותו של מוצרט למותו הקרב והן הסיפור אודות "איש המסתורין", מזמין הרקוויאם, ראו אור לראשונה בספר הביוגרפי שפורסם בווינה בשנת 1808 על ידי סופר בשם פרנץ קסאווייר נימצ'ק (Niemetscheck).

מוצרט וסליירי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כך גם נעשה בכל הנוגע לטיב היחסים בין מוצרט לעמיתו האיטלקי אנטוניו סליירי, אשר כיום, שוב - בעקבות פרסום הסרט, נהוג לראותם כיחסי איבה תהומית המבוססת על קנאה עמוקה של סליירי במוצרט.

מעיון קצר במסמכים מאותה התקופה ניתן ללמוד כי למוצרט וסליירי אכן הייתה תקופה שבה רחשו עוינות זה כלפי זה, אולם הייתה זו עוינות על רקע כלכלי בלבד, לאורך תקופה קצרה ביותר, כאשר מוצרט נכשל בהתמודדותו על תפקידים שונים, בעיקר תפקידי הוראת מוזיקה, אשר אליהם נבחר לבסוף סליירי. אם הייתה איבה בין השניים שבבסיסה קנאה, הרי הייתה זו קנאתו של מוצרט בסליירי ולא ההפך.

מלבד סכסוך קטן זה, יחסיהם של מוצרט וסליירי נודעו כטובים והשניים רחשו הערכה רבה זה לזה. כדוגמה לכך ניתן להביא את בקשתו של מוצרט מסליירי שישמש כמורה המוזיקה הפרטי של בנו פרנץ קסאפר[דרוש מקור] סליירי מצדו, כאשר התמנה לתפקיד ה"קאפלמייסטר" ("שר המוזיקה" בחצרו של הקיסר), העדיף להחיות את האופרה "נישואי פיגארו" של מוצרט ולא לכתוב אופרה משל עצמו. נוסף על כך, כיום ידוע כי מוצרט וסליירי אף הלחינו יחדיו קטע מוזיקלי לסופרן ופסנתר, קטע שהוקדש לזמרת פופולרית באותה התקופה.

במכתבו האחרון הידוע, שנכתב ב-14 באוקטובר 1791, כותב מוצרט על הצגתה של האופרה "חליל הקסם" בפני סליירי: "הוא צפה והאזין ברוב קשב, ומן הפתיחה ועד לאקורד הסיום לא היה קטע שבו לא זכיתי למחמאה זו או אחרת מפיו".

דף מסינפוניה קונצרטנטית לכינור, ויולה וצ'לו K104, בכתב ידו של מוצרט
אנטיפון של מוצרט 1770

סגנון מוזיקלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצרט, יחד עם היידן ובטהובן, היה נציג מרכזי של התקופה הקלאסית בתולדות המוזיקה. ההתפתחות שחלה בסגנונו המוזיקלי התרחשה במקביל לזו אשר חלה במוזיקה האירופית באותן השנים. החל בסגנון הגאלאנט (הסגנון הפשוט והקליל שנוצר לקראת אמצע המאה ה-18 כתגובה למורכבות המוזיקלית של היצירות בתקופת הבארוק) ביצירותיו המוקדמות ביותר ועד למורכבות הצורנית והרב קוליות ביצירות שכתב בשנותיו האחרונות.

נוסף על התמורות שחלו בסגנונו האישי, שהרחיבו את הרפרטואר האישי שלו לכל הסגנונות אשר נוצרו בתקופתו, היה מוצרט מלחין פורה שעסק בהלחנת מרבית סוגי המוזיקה הקיימים, בכלל זה סימפוניות תזמורתיות, אופרות, קונצ'רטי סולו לכלים שונים, מוזיקה קאמרית הכוללת מספר רב של יצירות לרביעיית מיתרים ומספר רב של סונאטות. בתחום המוזיקה הדתית חיבר מוצרט מספר מיסות. הוא גם היה ידוע בחיבתו למוזיקה היתולית, וכך חיבר מוזיקה לריקודים רבים, דיברטימנטי, סרנדות ושאר סוגים של מוזיקה קלה ומבדרת.

המאפיינים הבולטים של הסגנון הקלאסי במוזיקה, ניתנים בקלות לזיהוי ביצירתו של מוצרט, והבהירות, האיזון, השקיפות והשפה ההרמונית הפשוטה מהווים את הבסיס ליצירתו, על אף שביצירותיו הבוגרות יש שימוש גובר בהרמוניות כרומטיות במידת מורכבות שלא נודעה בזמנו. מגיל צעיר ניכר במוצרט הכישרון לחיקוי מדויק של מוזיקה אותה שמע. מסעותיו הרבים בילדותו, שבהם נפגש עם גדולי המוזיקאים באירופה, יצרו בראשו של המלחין אסופת סגנונות וטכניקות שחברו יחד ליצירת סגנונו המוזיקלי הייחודי.

לאחר שהתבגר, החל מוצרט שואל אלמנטים מסגנון הבארוק ומשלבם ביצירותיו. קטעים פוגאלים, נושאים קונטרפונקטיים וקטעים כרומטיים החלו מופיעים ביצירותיו, והיוו חריגה מהמקובל בסגנון של התקופה. הסונאטות שחיבר לכלי מקלדת שאלו את המבנה הידוע של תצוגה-פיתוח-מחזר (צורת סונאטה) ושיכללו אותו לכדי יצירות בעלות נושא המורכב מתת נושאים רבים, ניגוד בין נושא ראשון לנושא שני בסולם אחר, פיתוח רב קולי מורחב של הנושאים תוך שימוש רב במודולציות, חזרה על הנושאים בסולם הפותח וחתימה בקודה.

במהלך חייו כתב מוצרט לסירוגין מוזיקה אינסטרומנטלית ומוזיקה ווקאלית (בעיקר אופרות). הוא כתב אופרות מכל הסוגות הקיימות: ז'אנר האופרה בופה, דוגמת האופרה "נישואי פיגארו", ז'אנר האופרה סריה כדוגמת האופרות אידומנאו ו"חסדו של טיטוס", ז'אנר הדרמה ג'וקוזו כגון דון ג'ובאני (כל אלה באיטלקית), וכן ז'אנר הזינגשפיל בשפה הגרמנית, אשר האופרה חליל הקסם מהווה את הדוגמה הטובה ביותר ליצירה שנכתבה בסוגה זו.

באופרות המאוחרות שחיבר פיתח מוצרט שימוש בשינויים מזעריים בתזמור ובגוון המוזיקלי כדי לבטא ולהדגיש מצבי רוח ורגשות וכן התרחשויות דרמטיות בעלילה. התפתחותו המתמדת של מוצרט בתזמור ובתחכום של הסימפוניות והקונצ'רטי שלו, באה לידי ביטוי גם באופרות שכתב, וכך ככל שגברה מורכבות המוזיקה האינסטרומנטלית, גדלה מיומנותו בהבעת הרגשות באמצעות המוזיקה באופרות שלו.

יש מעט מאוד התייחסות לטבע במוזיקה של מוצרט, בניגוד להיידן, שכידוע התגורר תקופות ארוכות מחוץ לעיר באזורים כפריים. מוצרט היה מלחין עירוני ומעורה בחברתו והתאים את סגנונו המוזיקלי לטעמו של קהל זה, בני אצולה ובורגנים כאחד.

השפעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירתו של מוצרט השפיעה, ועודנה משפיעה, על יצירותיהם של מלחינים רבים וגדולים, רובם ככולם מביעים הערצה מסוימת לגדולתו של המלחין. המלחין האיטלקי ג'ואקינו רוסיני טען כי מוצרט הוא "המוזיקאי היחיד אשר לו היו ידע כמידת הגאוניות, וגאוניות כמידת הידע".

אחד המעריצים הבולטים ביותר של מוצרט בקרב המלחינים הקלאסיים הוא לודוויג ואן בטהובן. בטהובן השתמש לא פעם במוצרט כמודל ליצירתו. הרביעייה בלה מז'ור של בטהובן (אופוס 18 מס' 4) קבלה את השראתה מן רביעייה בלה של מוצרט (K.464). הדמיון ביניהן אינו מקרי: לפני כתיבת היצירה העתיק בטהובן את מרבית רביעיות המיתרים של מוצרט, כדי להבין את אופי היצירה של המלחין הנערץ עליו. גם הקונצ'רטו לפסנתר מס' 3 בדו מינור של בטהובן הוא מחווה ברורה לזה של מוצרט (ק.491) כמו גם החמישייה לפסנתר וכלי נשיפה אופ. 16, שהקשר בינה לבין היצירה להרכב זהה מאת מוצרט (ק.452) ברור בהחלט.

מחווה נוספת של בטהובן למוצרט הן הווריאציות שכתב למספר נושאים מאת מוצרט, ביניהן הווריאציות לצ'לו ופסנתר שנכתבו על נושאים מתוך "חליל הקסם" וכן קדנצות שנכתבו לקונצ'רטי לפסנתר של מוצרט, ובעיקר לקונצ'רטו מספר 20 (K.466).

דוגמאות נוספות להשפעה שהייתה למוצרט על מלחינים ידועים ניתן למצוא ביצירתו של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי "מוצרטיאנה" שנכתבה לזכרו של המלחין וה"וריאציות ופוגה על נושא של מוצרט" שנכתבה על ידי מקס רגר בשנת 1914. המילה האחרונה שאותה אמר המלחין גוסטב מאהלר לפני מותו הייתה "מוצרט".

יצירות חשובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלו של מוצרט בלב וינה

יצירותיו של מוצרט לא מקוטלגות על פי שיטת האופוסים המקובלת לגבי מלחינים קלאסיים מן המאה ה-19, אלא על־פי רשימה המכונה "רשימת קכל" על־שם יוצרה לודוויג פון קכל. הרשימה מנסה לסדר את היצירות לפי סדר כרונולוגי (ככל שהמספר גבוה יותר היצירה מאוחרת יותר), אך תאריך הכתיבה של יצירות מלפני 1784 לא היה ודאי. הרשימה עברה שש עריכות, האחרונה שבהן נעשתה ב-1964. רשימה זו כוללת 626 יצירות.

אופרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצרט כתב בסך-הכל 23 אופרות, אך שש מתוכן נחשבות לגדולות והמפורסמות ביותר:

מוזיקה תזמורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עשרים ושבעה קונצ'רטי לפסנתר ותזמורת:
    • קונצ'רטו מס' 1 בפה מז'ור למקלדת ותזמורת קכל 37 (עיבוד של מוצרט)
    • קונצ'רטו מס' 2 בסי במול מז'ור למקלדת ותזמורת קכל 39 (עיבוד של מוצרט)
    • קונצ'רטו מס' 3 ברה מז'ור למקלדת ותזמורת קכל 40 (עיבוד של מוצרט)
    • קונצ'רטו מס' 4 בסול מז'ור למקלדת ותזמורת קכל 41 (עיבוד של מוצרט)
    • קונצ'רטו מס' 5 ברה מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 175
    • קונצ'רטו מס' 6 בסי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 238
    • קונצ'רטו מס' 7 בפה מז'ור לשלושה פסנתרים ותזמורת קכל 242
    • קונצ'רטו מס' 8 בדו מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 246 "Lützow"
    • קונצ'רטו מס' 9 במי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 271 "Jeunehomme"
    • קונצ'רטו מס' 10 במי במול מז'ור לשני פסנתרים ותזמורת קכל 365
    • קונצ'רטו מס' 11 בפה מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 413
    • קונצ'רטו מס' 12 בלה מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 414
    • קונצ'רטו מס' 13 בדו מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 415
    • קונצ'רטו מס' 14 במי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 449
    • קונצ'רטו מס' 15 בסי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 450
    • קונצ'רטו מס' 16 ברה מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 451
    • קונצ'רטו מס' 17 בסול מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 453
    • קונצ'רטו מס' 18 בסי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 456
    • קונצ'רטו מס' 19 בפה מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 459
    • קונצ'רטו מס' 20 ברה מינור לפסנתר ותזמורת קכל 466
    • קונצ'רטו מס' 21 בדו מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 467
    • קונצ'רטו מס' 22 במי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 482
    • קונצ'רטו מס' 23 בלה מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 488
    • קונצ'רטו מס' 24 בדו מינור לפסנתר ותזמורת קכל 491
    • קונצ'רטו מס' 25 בדו מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 503
    • קונצ'רטו מס' 26 ברה מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 537 "ההכתרה"
    • קונצ'רטו מס' 27 בסי במול מז'ור לפסנתר ותזמורת קכל 595

מוזיקה קאמרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 23 רביעיות מיתרים:
    • רביעייה 14 בסול מז'ור קכל 387 (מוקדשת להיידן)
    • רביעייה 15 ברה מינור קכל 421 (מוקדשת להיידן)
    • רביעייה 16 במי במול מז'ור קכל 428 (מוקדשת להיידן)
    • רביעייה 17 בסי במול מז'ור קכל 458 ("רביעיית הציד", מוקדשת להיידן)
    • רביעייה 18 בלה מז'ור קכל 464 (מוקדשת להיידן)
    • רביעייה 19 בדו מז'ור קכל 465 ("רביעיית הדיסוננסים", מוקדשת להיידן)
  • שתי רביעיות לפסנתר, כינור, ויולה וצ'לו:
    • רביעית פסנתר מס' 1 בסול מינור קכל 478 (1785)
    • רביעית פסנתר מס' 2 במי במול מז'ור קכל 493 (1786)
  • ארבע רביעיות לחליל, כינור, ויולה וצ'לו:
    • רביעית חליל ברה מז'ור קכל 285
    • רביעית חליל בסול מז'ור קכל 285a
    • רביעית חליל בדו מז'ור קכל נספח 171 (285b)
    • רביעית חליל בלה מז'ור קכל 298
  • חמישייה לפסנתר, אבוב, קלרינט, קרן יער ובסון במי במול מז'ור קכל 452 (1784)
  • שש חמישיות לשני כינורות, שתי ויולות וצ'לו:
    • חמישית כלי קשת בסי במול מז'ור קכל 174 (1773)
    • חמישית כלי קשת בדו מינור קכל 406 (עיבוד לסרנדה לכלי נשיפה קכל 388)
    • חמישית כלי קשת בדו מז'ור קכל 515 (1787)
    • חמישית כלי קשת בסול מינור קכל 516 (1787)
    • חמישית כלי קשת ברה מז'ור קכל 593 (1790)
    • חמישית כלי קשת במי במול מז'ור קכל 614 (1791)
  • חמישייה בלה מז'ור לקלרינט, שני כינורות, ויולה וצ'לו קכל 581 (1789)

מוזיקה לכלי סולו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 18 סונאטות לפסנתר:
  • סונאטה לפסנתר מס' 6 ברה מז'ור, סונאטת דירניץ K.284
  • סונאטה לפסנתר מס' 8 בלה מינור K. 310
  • סונאטה לפסנתר מס' 11 בלה מז'ור K.331 (שהפרק האחרון שלה הוא ה-Rondo alla turcaרונדו בסגנון טורקי)
  • סונאטה לפסנתר מס' 16 בדו מז'ור K.545

מוזיקה דתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • רקוויאם ברה מינור K.626
  • מיסת ההכתרה בדו מז'ור K.329
  • המיסה הגדולה בדו מינור K.427

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל

P Classic Music.png

פורטל המוזיקה הקלאסית מהווה שער לחובבי המוזיקה הקלאסית בפרט, ולחובבי המוזיקה בכלל, ולמתעניינים בתחום המוזיקה הקלאסית. בפורטל תוכלו למצוא מידע על מלחינים חשובים ודומיננטיים, על התקופות השונות במוזיקה הקלאסית, על יצירות מופת קלאסיות שונות ועוד.

רשימת מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר קטעי מידע לקוחים ממקורות מידע אחרים, והם:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלפרד איינשטיין, "מוצרט", עמ' 58
  2. ^ איינשטיין, עמ' 182
  3. ^ על פי עיתון הגרדיאן, כתבה מאת לוק האקדינג, 5 באפריל 2006


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg