טיוטה:הקרב על האי ראמרי
 | ||||||||||||||||||
| חיילים בריטים על נחתת בדרכם לחופי ראמרי ב-21 לינואר | ||||||||||||||||||
| מערכה: המערכה על בורמה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 14 בינואר 1945 – 22 בפברואר 1945 (5 שבועות ו־5 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | האי ראמרי, בורמה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
19°06′00″N 93°48′00″E / 19.10000°N 93.80000°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון בעלות הברית | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב האי ראמרי (באנגלית: Operation Matador) היה קרב שהתרחש בינואר ובפברואר 1945, במהלך מלחמת העולם השנייה, כחלק ממתקפת החיל ההודי בחזית הדרומית במערכה בורמה. האי ראמרי ממוקם אל מול חופי בורמה, כ-100 קילומטר דרומית לאקייב (כיום סיטבה). האי נכבש על ידי הצבא היפני הקיסרי בתחילת 1942, יחד עם שאר בורמה הדרומית. בינואר 1945, בעלות הברית פתחו במתקפה להחזיר מחדש את האי ואת האי השכן צ'דובה על מנת להקים בהם שדות תעופה לצורך אספקת המערכה היבשתית.
על פי דיווחים שונים, במהלך הקרב נטרפו למוות כוחות יפנים על ידי תניני ים כאשר נסוגו מהכוחות הבריטים אל ביצות המנגרובים שבאי. ספר השיאים של גינס תיאר את אירוע זה בתור "הטבח המתועד הגדול ביותר שבעלי חיים ביצעו בבני אדם" ו"מספר ההרוגים הגבוה ביותר בהתקפת תנין", אולם מדענים והיסטוריונים מטילים ספק בדיווחים אלו ומגדירים אותם כבלתי סבירים. [1] [2]
רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכיבוש המוקדם של אקייב אפשר לדיוויזיה ה-26 בחיל הרגלים ההודי התקפה באי ראמרי, 100 קילומטר דרומה מהעיר. האי היווה מטרה משום שאורכו 80 קילומטרים ורוחבו 32 קילומטרים, מה שהפך אותו לשטח אידיאלי להקמת שדה תעופה[3]. תוכנית ההתקפה הייתה מוכנה ב-2 בינואר, כאשר היה ברור כי כוחות הארמייה ה-14 בפיקודו של ויליאם סלים יעברו בקרוב מעבר לטווח השליטה והאספקה האווירית שלהן באימפאל ואגרטלה; שדות תעופה בעיר צ'יטאגונג, אקייב וראמרי היו נחוצות[4]. ב-14 בינואר, קיבלה הדיוויזיה ההודית ה-26 פקודה לתקוף את ראמרי ב-21 בינואר, יחד עם כוח מחיל הנחתים המלכותי שיכבוש את האי השכן צ'דובה[5]. חיל המצב היפני בראמרי כלל את הגדוד השני, מרגימנט הרגלים ה-121 בפיקודו של קולונל קאניצ'י נאגאזאווה כחלק מהדיוויזיה ה-54, יחד עם כוחות הנדסיים וארטילריים, זאת כדי לפעול ככוח עצמאי [6].
הקדמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקרב התחיל בהתקפה אמפיבית לכיבוש הנמל של קיוקיפיו ושדה התעופה הצמוד אליו הממקומים בקצה הצפוני של האי, דרומית לאקייב. על כוח הפלישה פיקד פיקוד משותף שכלל את סרן בוש, האלוף סיריל לומקס ומפקד האגף סמית'. בסיור שנערך ב־14 בינואר 1945, התגלה כי כוחות יפניים הציבו ארטילריה במערות המשקיפות על חופי הנחיתה בראמרי וחיל הים המלכותי הקצה את ספינת הקרב אה"מ המלכה אליזבת, ספינות הליווי אה"מ אמייר, פלמינגו וקיסטנה, הסיירת הקלה אה"מ פיבי, והמשחתות ראפיד, נאפייר, נורמן ופאת'פיינדר[7].
המספר הגדול של האוניות המשתתפות בפלישה לאי נועדו לספק כוח אש נוסף לתמיכה בכוח הנחיתה. ב-21 בינואר, שעה לפני הנחיתה הצפויה של חטיבת הרגלים ההודית ה-71,פתחה אה"מ המלכה אליזבת באש תותחי ה-380 מ"מ שלה. להרעשה הצטרפה גם אה"מ פיבי, יחד עם מטוסי B-24 ליברייטור, B-25 מיטשל אמריקאיים ו-P-47 ת'נדרבולט של חיל האוויר המלכותי[7].
הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיילים מהדיוויזיה ה-26 מכינים ארוחה למרגלות מקדש באי ראמרי
כוחות ההתקפה עוכבו מעט כאשר שתי נחתות פגעו במוקשים, אך נחתו ללא התנגדות כלשהי בחופים שממערב לקיאוקיו בשעה 9:42 בבוקר ואבטחו את ראש החוף בשעות אחר הצהריים. למחרת נחתה חטיבת הרגלים ההודית הרביעית, השתלטה על ראש החוף וכבשה את קיוקוקיו, ב-23 בינואר התקדמה חטיבת הרגלים 71 בדרומה, במורד החוף המערבי. יומיים לאחר מכן נכבשה מאיין, ולמחרת הכוחות הגיעו ליאנבוק צ'אונג. ההתנגדות בצ'אונג מצד כוחות הגדוד השני היפני, גברה לאחר התנגדות די רופסת בשלבים המוקדמים וב-31 בינואר, הוטל על חטיבת הרגלים ה-71 לעבור לפנים היבשת, צפונית-מזרחית לכיוון סיין, ואז לפנות דרומה לעבר העיר ראמרי. הבריגדה הרביעית אמורה הייתה להפעיל לחץ על ההתנגדות היפנית בינבוק צ'אונג ולדחוק אותם אחורה. [7]
ב־26 בינואר נחת כוח של חיל הנחתים המלכותי באי צ'דובה, בערך 10 קילומטרים מהחוף הדרום-מערבי של האי ראמרי וגילה אי ללא נוכחות כוחות יפנים. בראמרי, כוח המצב היפני העמיד התנגדות עיקשת, אולם ב-1 בפברואר הגיעה חטיבת הרגלים ההודית ה-71 לסיין וחטיבת הרגלים ההודית ה-36 כבשה את האי Sagu Kuyun והקלה על הנחתים[7]. כאשר הבריטים ביצעו איגוף על מעוז הכוח היפני הנותר, נסוגו 900 חיילים יפנים מגינים במטרה להצטרף לגדוד גדול יותר של חיילים יפנים ברחבי האי. המסלול בו השתמשו היפנים לנסיגה כלל 16 קילומטרים של ביצות מנגרובים וכשהם נאבקים בתוואי השטח הקשה, הבריטים הקיפו את האזור. לכודים בבוץ העמוק, מחלות טרופיות החלו במהרה לפגוע בחיילים, וכך גם עקרבים, יתושים טרופיים ותניני מים מלוחים. [8]
ב-7 בפברואר הגיעו חטיבת הרגלים ההודית ה-71 וטנקים לעיירה ראמרי וגילו התנגדות יפנית עזה. חטיבת הרגלים ההודית הרביעית התקדמה ללדאונג צ'ונג ונשלחה מזרחה כדי לתגבר את הכוחות בהתקפה על העיירה; העיירה נפלה ב-9 בפברואר. הצי המלכותי הבריטי וחטיבת הרגלים ההודית ה-26 התרכזו אז בחסימת הנחלים הקטנים (נקראים בשפה המקומית Chaungs) בחוף המזרחי של האי כדי למנוע את הימלטות היפנים ליבשת. תקיפה אווירית יפנית ב-11 בפברואר גרמה לנזק כבד לאחת המשחתות הבריטיות וארבעים כלי שיט קטנים נשלחו על ידי היפנים מהיבשת כדי לחלץ את ניצולי חיל המצב הנצורים באי. ההתנגדות היפנית באי הסתיימה ב-17 בפברואר והמצור של בעלות הברית נמשך עד 22 בפברואר, תוך הטבעת חלק נרחב מכלי השיט היפניים שנשלחו למטרת החילוץ והסב נפגעים רבים לכוחות היפנים שהסתתרו בביצות המנגרובים; כ-500 חיילים יפנים נסוגים הצליחו לברוח חזרה לאזור השליטה של יפן[9].
אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1965 כתב ההיסטוריון הבריטי סטנלי וודבורן קירבי כי ההגנה היפנית על האי ובריחתם של כ-500 חיילים יפנים מפני "סיכויי הישרדות קלושים" היו אקט של אומץ ונחישות[8]. רק ב-16 באפריל הצליחו הבריטים להשמיש את שדה התעופה החדש למטרות תובלה, לאחר ששדה התעופה באקייב נכנס לשימוש ב-1 באפריל. לכיבוש האי ראמרי על חשיבותו האסטרטגית הייתה נחיצות רבה שכן מבצע כיבוש רנגון היה צריך להתחיל בשבוע הראשון של מאי לכל המאוחר, כדי שיהיה סיכוי לסיים את הלחימה לפני המונסונים[3]. ניסיונם בלחימה משותפת של חיילי הדיוויזיה ההודית ה-26 וחיילי הצי המלכותי במלחמת הנחלים והנמלים הקטנים באי ראמרי נוצלה שוב בקרב זה.
טבח התנינים[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
כמה חיילים בריטים, כולל חוקר הטבע ברוס רייט, שהשתתף בקרב, טענו כי האוכלוסייה הגדולה של תניני הים הנפוצים בביצות המנגרובים באי ראמרי, טרפה את הכוח היפני הלכוד בהמוניהם. כך תיאר זאת רייט בסרט חיות בר מקרוב ומרחוק (1962):
אותו לילה (19 בפברואר 1945) היה הנורא ביותר בחייהם של כל אחד מאנשי צוות הנחתת. רעשי היריות בביצה השחורה נוקבו על ידי זעקותיהם של פצועים שנמעכו במלתעותיהם של זוחלי הענק, והצליל המטושטש והמדאיג של תנינים מסתובבים יצרה קקופוניה מהגיהינום שכמעט ולא נשמעה על פני האדמה. עם שחר הגיעו הנשרים לנקות את מה שהותירו התנינים ... מתוך כאלף חיילים יפנים שנכנסו לביצות ראמרי, רק כעשרים נמצאו בחיים.
אם דבריו של רייט נכונים, התקפת התנינים של האי ראמרי הוא המקרה החמור בהיסטוריה של טריפת אדם על ידי בעלי חיים. איגוד יוצאי המערכה בבורמה מאשש את סיפורי מתקפות הביצות אך נראה כי הוא מבחין בין 20 הניצולים לבין 900 הלוחמים שנשארו להגן על עם עצמם בביצה. בספר זיכרונותיו, "אודיסיאה במלחמה ושלום", סיפר לוטננט ג'ייקוב פרג' רפאל ג'ייקוב על חוויותיו במהלך הקרב:
מעל 1000 חיילי חיל המצב היפני נסוגו אל ביצות מנגרובים שורצות תנינים. נכנסנו אל הביצות עם סירות ומתורגמנים וצעקנו להם לצאת החוצה. אף אחד מהם לא יצא. תניני הים, חלקם באורך 6 מטרים פוקדים את המים האלה. לא קשה לדמיין מה קרה לחיילים היפנים שמצאו מכסה באותן ביצות מנגרובים.
היסטוריונים אחרים מטילים ספק באירוע, בסדר גודלו ובמספרים המוזכרים, ומגדירים את האירוע כאגדה אורבנית [10] מקלין כתב:
יותר מכל, ישנה בעיה זאולוגית אחת. אם "אלפי תנינים" היו מעורבים בטבח הזה, כמו באגדה האורבנית, איך שרדו המפלצות הללו לפני כן ואיך הן שרדו אחר כך? המערכת האקולוגית של ביצת מנגרובים, מרובת יונקים מטבעה, פשוט לא הייתה מאפשרת קיומם של כל כך הרבה זוחלים לפני בוא היפנים (בעלי חיים אינם פטורים מפגיעה עקב ריבוי יתר ורעב)
בקובץ ההיסטוריה הרשמי הבריטי ("מלחמה נגד יפן כרך הרביעי, הכיבוש מחדש של בורמה", 1965 [2004]) ישנה התייחסות רק ל"ביצות מנגרובים שורצות בתנינים ". [8]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Allen, Louis (1984). Burma: The Longest War. London: Dent Paperbacks. ISBN 978-0-460-02474-7.
- Jacob, J. F. R. (2012). An Odyssey in War and Peace. Roli Books. ISBN 978-81-7436-933-8.
- Kynaston, Nick, ed. (1998). The Guinness 1999 Book of Records. Guinness Publishing. ISBN 978-0-85112-070-6.
- McLynn, Frank (2011). The Burma Campaign: Disaster into Triumph, 1942–45. Yale University Press. ISBN 978-0-300-17162-4.
- Platt, S. G.; Ko, W. K.; Khaing, L. L.; Rainwater, T. R. (2001). BL shelfmark: 4300.326000. "Man Eating by Estuarine Crocodiles: The Ramree Island Massacre Revisited". Herpetological Bulletin. British Library Serials (75). 209068329.
- Russell, Alan, ed. (1987). The Guinness Book of Records 1988. Guinness Books. ISBN 978-0-85112-873-3.
- St G. Saunders, H. (1975) [1954]. Royal Air Force 1939–45: The Fight is Won. Vol. III (repr. ed.). London: HMSO. ISBN 978-0-11-771594-3. נבדק ב-13 בדצמבר 2015.
{{cite book}}: (עזרה) - Woodburn Kirby, Major-General S. (2004) [1st. pub. HMSO:1965]. Butler, Sir James (ed.). The War Against Japan: The Reconquest of Burma. History of the Second World War, United Kingdom Military Series. Vol. IV. Uckfield: Naval & Military Press. ISBN 978-1-84574-063-4.
- Wright, B. S. (1962). Wildlife Sketches: Near and Far. Fredericton, NB: Brunswick Press. OCLC 8099292.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Russell 1987, p. 216.
- ^ Kynaston 1998, p. 135.
- ^ 1 2 Saunders 1975, p. 350.
- ^ McLynn 2011, p. 433.
- ^ Woodburn Kirby 2004, pp. 214–215.
- ^ Woodburn Kirby 2004, p. 215.
- ^ 1 2 3 4 Woodburn Kirby 2004, p. 219.
- ^ 1 2 3 Woodburn Kirby 2004, p. 220.
- ^ Woodburn Kirby 2004, pp. 219–220.
- ^ Platt et al. 2001, pp. 15–18.
קטגוריה:המערכה על בורמה קטגוריה:בורמה במלחמת העולם השנייה קטגוריה:הזירה הדרום-מזרח אסייתית קטגוריה:מלחמת העולם השנייה: 1945 קטגוריה:תקיפות בני אדם על ידי בעלי חיים