המערכה על בורמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המערכה על בורמה
Indian troops among pagodas on Mandalay.jpg

חיילים הודים במנדליי
חלק מ: מלחמת העולם השנייה
תאריך התחלה: ינואר 1942 - ‏יולי 1945
מקום: בורמה
תוצאה: ניצחון לבעלות הברית
הצדדים הלוחמים

Flag of Japan.svg האימפריה היפנית

  • Flag of Burma 1943.gif מדינת בורמה

1931 Flag of India.svg הודו החופשית

Flag of Thailand.svg תאילנד 

Flag of the United Kingdom.svg בריטניה

Flag of the Republic of China.svg הרפובליקה הסינית

Flag of the United States.svg ארצות הברית 
מפקדים

War flag of the Imperial Japanese Army.svg שוג'ירו איאידה
War flag of the Imperial Japanese Army.svg מסקאזו קוואבה
War flag of the Imperial Japanese Army.svg היוטארו קימורה
War flag of the Imperial Japanese Army.svg רנייה מוטגוצ'י
Flag of Burma 1943.gif אונג סן (עד 1945)
1931 Flag of India.svg סובהאס בוס

Flag of Thailand.svg ג'ארון ראטאנקולן סרירואנגריט 

Flag of the British Army.svg ארצ'יבלד ויוול
Flag of the British Army.svg לואי מאונטבטן
Flag of the British Army.svg ויליאם סלים
Flag of the Republic of China.svg וי ליהואנג
Seal of the US Department of the Army.svg ג'וזף סטילוול

Flag of British Burma (1937).svg אונג סן (מ-1945) 
כוחות

Flag of Japan.svg 316,7000 חיילים
1931 Flag of India.svg 43,000

Flag of Thailand.svg 35,000 

Flag of the British Army.svg 60,000 חיילים

Flag of the Republic of China.svg 42,000 (1942); 100,000 (1944) 
אבידות
106,144 הרוגים ופצועים‏[1]  71,244 הרוגים ופצועים‏[1] 

המערכה על בורמה התרחשה בין ינואר 1942 ויולי 1945, כחלק מהזירה הדרום-מזרח אסייתית במלחמת העולם השנייה. במערכה זו נלחמו כוחות חבר העמים הבריטי, כוחות סינים ואמריקאים כנגד כוחות האימפריה היפנית, תאילנד והצבא ההודי הלאומי בבורמה (כיום מיאנמר).

למערכה היו מספר מאפיינים בולטים. התנאים הגאוגרפיים של האזור, כגון מזג אוויר ותנאי שטח, השפיעו על השתלשלות המערכה. המערכה הייתה מורכבת אף מבחינה פוליטית, שכן לכל אחת מבעלות הברית שפעלו בה הייתה עדיפות שונה.

אזור בורמה מאופיין באקלים מונסוני, והדבר אומר שלחימה אפשרית רק במחצית מכל שנה. עובדה זו, בשילוב העדיפות שניתנה לזירה האירופאית אצל בעלות הברית, הביאה להתארכות המערכה, ולחלוקתה לארבעה שלבים: הפלישה היפנית ב-1942, שהביאה לסילוק הכוחות הבריטים והסינים מבורמה; ניסיונות הנפל של בעלות הברית לפתוח במתקפת-נגד בסוף 1942 וראשית 1944; ניסיון הפלישה הכושל של יפן להודו ב-1944; ולבסוף, מתקפת בעלות הברית שהובילה לכיבוש בורמה מחדש מסוף 1944 ועד אמצע 1945.

כיבוש בורמה על ידי היפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטרה הראשונית של היפנים בבורמה הייתה כיבוש הבירה ועיר הנמל המרכזית ראנגון. כיבוש ראנגון נועד לחסום את נתיב האספקה של בעלות הברית לסין (וכתוצאה מכך פגיעה בכושר הלחימה הסיני), ולספק בסיס איתן להגנה על השטחים הכבושים במלאיה ובאיי הודו המזרחית. בינואר 1942, חצתה הארמייה ה-15 היפנית, בפיקודו של לוטננט-ג'נרל שוג'ירו איאידה, את הגבול הצפוני של תאילנד, ופתחה במתקפה על פרובינציית טֵנָאסֶרים (כיום טאנינת'ארי), שבדרום בורמה.

היפנים חצו את מעבר קווקרייק (Kawkareik), ולאחר לחימה עיקשת כבשו את עיר הנמל מוּלמיין (כיום מאולאמין) השוכנת על שפכו של נהר סאלווין. חיילים מדיוויזיית הרגלים ה-17 ההודית ניסו לסגת על מעבר לנהר סיטאנג, אך הם אוגפו על ידי כוחות יפניים.

אובדן שני גדודים מהדיוויזיה ה-17 הותיר את ראנגון ללא הגנה. אולם, מפקד הפיקוד המאוחד של בעלות הברית באזור, פילדמרשל ארצ'יבלד ויוול, הורה להמשיך בהגנה על העיר מפני שתגבורת הייתה בדרכה מהמזרח התיכון. על אף שמספר יחידות אכן הגיעו, הורה המפקד החדש של הצבא הבריטי בבורמה, גנרל הארולד אלכסנדר, על פינוי העיר ב-7 במרץ. טרם הנסיגה, הרסו הבריטים את נמל העיר ואת מתקני הנפט שבה. לאחר מכן, נסוג הצבא הבריטי צפונה, בהשיגו את הכיתור אך במעט.

חיילים יפניים בבורמה

ההתקדמות היפנית לגבול הודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר נפילת ראנגון, ניסו בעלות הברית להתארגן מחדש בצפון בורמה. לשם כך, נשלח מסין "חיל המשלוח לבורמה" הסיני, והכוחות הנסוגים אוחדו ל"גיס בורמה". אולם, גם היפנים זכו לתגבורת בדמות הכוחות שעסקו עד לא מזמן בכיבוש סינגפור. לאחר שהובסו במספר קרבות, ולאחר שהאוכלוסייה המקומית החלה להתמרד כנגדם, החליטו כוחות בעלות הברית להתפנות מבורמה, וחצו את הגבול להודו.

הנסיגה התנהלה תוך קשיים רבים. בשל דחיפות הנסיגה, שלט חוסר הארגון בכל. הכוחות נאלצו לחצות יערות גשם טרופיים עם אספקה וציוד מועטים. שיירות רבות חסמו את דרכי הגישה המשובשות לכיוון הודו, וכל אותו זמן היו נתונים תחת מצוד מצד הצבא היפני הקיסרי. גיס בורמה הבריטי הצליח לחצות את הגבול להודו, והגיע לערים אימפהל ומניפור, במאי 1942. אולם, לכשהגיעו להודו, נוכחו לדעת כי הרשויות אינן ערוכות לקבלת מספר כה רב של פליטים, ועל כן הם נאלצו לחיות בשטח הפתוח, עם תחילת עונת המונסונים.

בשל תקשורת לקויה, לא יודעו הכוחות הסינים בבורמה על נסיגת הבריטים. כאשר קיבלו את הדיווח, החלה נסיגה בלתי מאורגנת לכיוון הודו, גם היא דרך יערות גשם ובגשמים כבדים, ללא ציוד. כאשר הגיעו ליעדם, עברו החיילים הסינים לפיקודו של גנרל ג'וזף סטילוול, שצייד ואימן אותם. שאר הכוחות הסינים בבורמה ניסו לחזור ליונאן דרך רכסי ההרים מבודדים בצפון בורמה, ויותר ממחציתם נהרגו במהלך המסע.

הצבא התאי נכנס לבורמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאילנד חתמה על ברית עם יפן ב-21 בדצמבר 1941. כחלק מהברית, הבטיחו היפנים לתאים כי מספר אזורים בבורמה, שהיו שייכים בעבר לתאילנד, יוחזרו לה. ב-10 במאי, פלשו שלוש דיוויזיות רגלים תאיות ודיוויזיית פרשים אחת לתוך בורמה, כאשר מטרתם היא כיבוש העיירה קנטוּנג. בדרכם לעיירה, נתקלו הכוחות התאים בדיוויזיה ה-93 הסינית הנסוגה, וגברו עליה תוך קבלת סיוע אווירי מחיל האוויר המלכותי התאי. העיירה נכבשה ב-27 במאי. מתקפות נוספות על הדיוויזיה ה-93 ביוני ובנובמבר אילצו את הסינים לסגת לחלוטין מבורמה, בחזרה ליונאן.

נהר סאלווין נקבע כקו הגבול בין זירת הלחימה היפנית לתאית.

קיפאון, 1943-1942[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוסי בריסטול בלנהיים בתקיפה מגובה נמוך מול האי אקיאב, 11 באוקטובר 1942

עם תום עונת המונסונים לא חידשו היפנים את מתקפתם. הם הקימו ממשלה בורמזית עצמאית, בראשות בא מאו, וייסדו את הצבא הלאומי של בורמה, תחת פיקודו של אונג סן. שני גופים אלה נשלטו לחלוטין על ידי הרשויות היפניות.

מצדן של בעלות הברית, נודעה התקופה של 1943-1942 כתקופה של קיפאון ותסכול. בריטניה לא יכלה לקיים שלוש מערכות בו זמנית, והזירה האירופאית והמערכה במזרח התיכון קיבלו עדיפות על פני המערכה באסיה.

מעבר לכך, ההתארגנות הצבאית של בעלות הברית במזרח הודו שובשה בשל המצב הפוליטי באזור באותו זמן. הפגנות אלימות של תנועת צאו מהודו בבנגל ובביהר, הצריכו כוחות בריטים רבים לשם דיכוין. בנוסף, באותו זמן, התרחשה בבנגל בצורת קשה, שעלתה בחייהם של כ-3 מיליון, מרעב ומחלות. בתנאים אלו, התקשו הבריטים לשפר את קווי האספקה והתקשורת למדינת אסאם, השוכנת על הגבול עם בורמה, או להכפיף את התעשייה המקומית למאמץ המלחמתי. מורל ירוד ומחלות רבות אף הם הורידו מיעילותם של כוחות בעלות הברית באזור.

בעלות הברית יזמו שני מהלכים התקפיים במהלך העונה היבשה של 1943-1942. המהלך הראשון היה מתקפה במדינת ארקאן (כיום רָקַהין), השוכנת על החופה המערבי של בורמה. הארמייה המזרחית ההודית חצתה את הגבול לבורמה במטרה לכבוש את חצי האי מאיוּ ואת האי אקיאב, שעליו היה שדה תעופה חשוב. דיוויזיה שלמה הגיעה כמעט עד קצה חצי האי, אך נהדפה על ידי כוח יפני קטן, אך מחופר היטב. ההתקפות ההודיות והבריטיות נהדפו בזו אחר זו על ידי היפנים, אשר הסבו אבדות רבות לתוקפים. זמן קצר לאחר מכן, הגיעה תגבורת יפנית ממרכז בורמה, כשהיא חוצה רכסי הרים ויערות אשר נחשבו בעיני בעלות הברית לבלתי-עבירים. התגבורת תקפה את אגפו השמאלי החשוף של כוח בעלות הברית, וזה נאלץ לסגת כמעט עד הגבול עם הודו.

היוזמה ההתקפית השנייה של בעלות הברית הייתה שנויה במחלוקת. אורד וינגייט הקים יחידת כוחות מיוחדים, שנקראו צ'ינדיטים, שתפקידן היה לפלוש לעומק שטחי האויב ולבצע פעולות חבלה. מטרתם הראשונית של הצ'ינדיטים הייתה לנתק את מסילת הברזל שחצתה את בורמה מצפון לדרום. כ-3,000 חיילים נכנסו לבורמה בטורים נפרדים וביחידות קטנות, והצליחו לשבש את פעילות היפנים, ואף לעכב את תנועת הרכבות למשך שבועיים, אך במחיר כבד באבידות. לבסוף נאלצו הצ'ינדיטים לסגת מבורמה, אך השפעתם הייתה רבה; ראשית, הם היוו איום פסיכולוגי על החיילים היפנים ביערות בורמה, ושנית, הם תרמו למורל של חיילים בעלות הברית, בכך שהוכיחו כי חיילים בריטים והודים מסוגלים לנוע ולהלחם ביערות לא פחות טוב מהחיילים היפניים.

התפנית 1944-1943[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואי מאונטבטן בחזית ארקאן, פברואר 1944

החל בדצמבר 1943 וכלה בנובמבר 1944, חלה תפנית מכרעת במאזן האסטרטגי בבורמה. שינויים בהנהגה, שיפורים במערך הלוגיסטי ובאימונים, תגבורות, אספקה והשגת עליונות אווירית תרמו לעלייה ביכולות חיילי בעלות הברית. הגיס ה-15 הודי עמד במתקפה יפני בארקאן, וניסיון פלישה יפני להודו הסתיים בכישלון ובאבידות רבות, שאילצו את היפנים לסגת אל מעבר לנהר צ'ינדווין.

תוכניות בעלות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט 1943 הוקמה מפקדת דרום מזרח אסיה, בפיקודו של לואי מאונטבטן, אשר הייתה אמונה על לחימת בעלות הברית בזירה. תחת פיקודו של לוטננט-ג'נרל ויליאם סלים, חל שיפור ניכר באימונים, בציוד בבריאות ובמורל של חיילי הארמייה הבריטית ה-14, וכן התשתיות בצפון מזרח הודו השתפרו באופן ניכר.

היוזמה העיקרית הוטלה על חייליו הסינים של גנרל ג'וזף סטילוול. יוזמה זו הייתה בניית דרך לדו - דרך הררית שתחבר בין אסאם שבהודו ומחוז יונאן שבדרום סין, ותשמש להעברת אספקה לסין הכבושה. הצ'ינדיטים של וינגייט נשלחו אף הם לבורמה, על מנת לסייע לכוחותיו של סטילוול על ידי שיבוש קווי האספקה והתקשורת היפנים. בנוסף, הסכים צ'אנג קאי שק לצאת למתקפה ממחוז יונאן.

תחת הארמייה הבריטית ה-14, התכונן הגיס ה-15 ההודי להתקדמות נוספת לכיוון מערב בורמה, בעוד הגיס הרביעי פתח במתקפה מאימפהל לכיוון מרכז בורמה, על מנת להסיט את תשומת הלב היפני מהמתקפות האחרות.

התוכניות היפניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוטננט-ג'נרל מסקאזו קוואבה

באותה עת בה הוקמה מפקדת דרום מזרח אסיה, הקימו היפנים את "ארמיית זירת בורמה", בפיקודו של לוטננט-ג'נרל מסקאזו קוואבה, אשר תחתיה הוצבו הארמייה ה-15 והארמייה ה-28 החדשה.

מפקדה החדש של הארמייה ה-15, לוטננט-ג'נרל רנייה מוטגוצ'י, דחף לפלישה להודו, וקריאתו התקבלה בחיוב במפקדת קבוצת ארמיות המשלוח הדרומית בסינגפור. לאחר שלמדו כי תוכנית ההתקפה על הודו טומנת בחובה סיכון רב, החלו להסס, עד אשר קיבלו אישור מהמפקדה הקיסרית הכללית בטוקיו לביצוע התוכנית.

ההחלטה היפנית הושפעה אף מסובהאס צ'נדרה בוס, מפקד הצבא ההודי הלאומי. בוס עודד את חייליו, הודים שנשבו במלאיה ובסינגפור והודים תושבי מלאיה (טאמילים), להצטרף לצבא היפני בצעידתו לעבר דלהי. על אף חילוקי דעות בקרב פקודיו ומפקדיו, החליט מוטגוצ'י להוציא את תוכנית המתקפה על הודו לפועל.

החזית הצפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחותיו של סטילוול הכילו דיוויזיה סינית מצוידת בנשק אמריקאי, וגדוד טנקים שאוישו בידי סינים. לכוחות אלה הצטרפה חטיבה של כוחות מיוחדים, שנקראה הפושטים של מריל, על שם מפקדם מייג'ור-ג'נרל פרנק מריל.

באוקטובר 1943, יצאה הדיוויזיה ה-38 הסינית לכיוון מיצ'ינה ומוגאונג לאורך דרך לדו, כאשר במרחק מה בעקבותיהם הרחיבו מהנדסים אמריקאים ופועלים הודים את הדרך. עמם נעו הפושטים של מריל, שתקפו בעקביות את הדיוויזיה ה-18 היפנית, והציבו אותה בסכנת כיתור.

ב-5 בפברואר 1944, חדרה חטיבה של צ'ינדיטים לאזור העיירה אינדאו, כשמטרתם הייתה לשבש את קווי התקשורת של היפנים. כחודש לאחר מכן, הצטרפו אליה עוד שלוש חטיבות צ'ינדיטים, שהוצנחו מעבר לקווי האויב, והקימו מוצבים מסביב לעיירה.

באפריל 1944, חצו כ-40,000 חיילים סינים את נהר סאלווין, ונכנסו לצפון בורמה. הם הצטרפו לחיילים הסינים שהיו שם, ופתחו במתקפה בת 72,000 חיילים לאורך חזית שאורכה כ-300 ק"מ. כוח זה, שמנה 12 דיוויזיות, תקף את הדיוויזיה ה-56 היפנית, והביא את היפנים למצב של מלחמה בשתי חזיתות בצפון בורמה.

ב-17 במאי, עברה השליטה על הצ'ינדיטים לידי סטילוול. סטילוול העביר את היחידות מעורף היפנים קרוב יותר לחזית, והורה להם לכבוש מספר נקודות מפתח. היעדים אמנם הושגו, אך במחיר כבד לצ'נדיטים, וכאשר נפגשו עם כוחותיו של סטילוול בסוף יוני, הם היו מותשים ונשלחו חזרה להודו.

ב-17 במאי, כוח שכלל שני גדודים של חיילים סינים, יחידה של הפושטים של מריל ולוחמי גרילה מקומיים, כבש את שדה התעופה שבעיירה מיצ'ינה. אולם, סטילוול לא פנה על העיירה, וב-3 באוגוסט, היא נפלה שוב לידיים יפניות לאחר מצור ממושך. אולם, עצם ההגעה למיצ'ינה סייע לאבטחת הקו האווירי בין הודו לצ'ונגצ'ינג שבסין.

בסוף מאי, הגיעה ההתקפה הסינית מיונאן לסיומה. על אף שנכנסו לעונת המונסון ולא זכו לסיוע אווירי, הצליחו הסינים לחסל את חיל המצב היפני בטנגצ'ונג והגיעו עד לונגלינג. המתקפה הסינית נעצרה בשל תגבורות יפניות שהגיעו לאזור שפתחו במתקפת נגד.

החזית הדרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי הדיוויזיה ה-7 מתצפתים בקרב ארקאן

הגיס ה-15 ההודי, תחת פיקודו של לוטננט-ג'נרל פיליפ כריסטיסון, חידש את התקדמותו לכיוון חצי האי מאיו. ב-9 בינואר 1944, כבשה דיוויזיית הרגלים ההודית החמישית את עיר הנמל מאונגדאו, והתכוננה להמשיך לאורך עמק קָלאפּאנְזין, על מנת לכבוש שתי מנהרות רכבת. אולם, הדיוויזיה ה-55 היפנית הצליחה לחצות את קווי בעלות הברית, ותקפה את הדיוויזיה ה-7 ההודית, עליה פיקד פרנק מסרווי מעורפה.

בניגוד לפעמים קודמות, עמדו כוחות בעלות הברית במתקפה, ואספקה הוצנחה אליהם מהאוויר. בקרב שהתפתח ב-5 בפברואר, תקפו היפנים את אזור המנהלה של הגיס ה-15, עליו הגנו חיילים מיחידות קשר בסיוע טנקים. לאחר מספר ימים הגיעה תגבורת של חיילים מהדיוויזיה ההודית החמישית שהביאה לסיום הקרב, ב-23 בפברואר. על אף שמספר האבידות בצד בעלות הברית היה גבוה יותר, נחשב הקרב להפסד יפני, שכן החיילים היפנים נכשלו בהסגת כוחות בעלות הברית, ומכיוון שלא הצליחו להשתלט על אספקה גוועו רבים מהם ברעב, שכן קווי האספקה היפניים שובשו.

בשבועות שלאחר מכן, המשיך הגיס ה-15 להתקדם, עד שנעצר במרכז בורמה, וזאת בשל תחילת עונת המונסון.

הפלישה היפנית להודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית הפלישה להודו

שתי דיוויזיות תחת הגיס הרביעי נשלחו מהודו לנהר הצ'אנדווין, בעוד אחת נשארה באימפהל, ושימשה כעתודה. בעלות הברית קיבלו סימנים על כוונה יפנית לפלוש להודו, וכתגובה תכנן סלים להסיג חזרה את שתי הדיוויזיות, ובכך לאלץ את היפנים למתוח את קווי האספקה שלהם. אולם, הוא טעה במועד ההתקפה היפנית, ובמטרותיה העיקריות.

הארמייה ה-15 היפנית הכילה שלוש דיוויזיות רגלים, כוח נספח בקנה מידה של חטיבה ורגימנט של הצבא ההודי הלאומי. תוכניתו של מפקד הארמייה, מוטגוצ'י, הייתה לכתר ולחסל את הדיוויזיות הקדמיות של הגיס הרביעי, ואז לנוע ולכבוש את אימפהל. באותה עת, תימנע הדיוויזיה ה-31 שיגור תגבורות לאימפהל על ידי כיבוש העיר קוהימה. בנוסף, כיבוש אימפהל יאפשר את כיבוש העיר דיאמפור, השוכנת בעמק נהר הבראהמאפוטרה. אם תושג מטרה זו, ייכבשו בסיסי האוויר שהעבירו אספקה לדרום סין.

ב-8 במרץ, חצו היפנים את נהר הצ'ינדווין. סלים ומפקד הגיס הרביעי לוטננט-ג'נרל ג'פרי סקונס לא הודיעו לדיוויזיות הקדמיות שלהם לסגת בזמן, והדיוויזיה ה-17 ההודית כותרה, ונאלצה לסגת תחת אש, ובחיפוי דיוויזיית העתודה. מצפון לאימפהל, הוכתה חטיבת הצנחנים ה-50 ההודית על ידי רגימנט מהדיוויזיה ה-31 היפנית שעשה דרכו לקוהימה. כעת הייתה אימפהל חשופה למתקפה מצד הדיוויזיה ה-15 היפנית מצפון. אולם, לאחר שהדף את המתקפה היפנית בדרום, העביר סלים את הדיוויזיה החמישית צפונה, כאשר שתי חטיבות נשלחו לאימפהל והשלישית לדיאמפור, ומשם נשלח כוח תגבורת לקוהימה.

בסוף השבוע הראשון של אפריל, התרכז כל הגיס הרביעי בסביבות אימפהל. היפנים ביצעו מספר מתקפות, שנהדפו כולן. בתחילת מאי, סלים וסקונס פתחו במתקפת-נגד על הדיוויזיה ה-15 היפנית מצפון לאימפהל, אולם ההתקדמות הייתה איטית בשל גשמי המונסון ומחסור באספקה.

באותו זמן, הגיעה הדיוויזיה ה-31, בפיקודו של לוטננט-ג'נרל קוטוקו סאטו, לקוהימה. במקום לבודד את חיל המצב הבריטי בעיר, ולהמשיך לדיאמפור, החליט סאטו לכבוש את הגבעה המשקיפה על העיר. המצור על הגבעה החל ב-5 באפריל, אולם ב-18 באפריל הגיעה למקום תגבורת לכוחות הנצורים. עם הגעת התגבורות, נוסד גיס חדש, הגיס ה-33 ההודי, בפיקודו של לוטננט-ג'נרל מונטאגו סטופּפורד, שהיה אחראי על הפעילות בגזרה. דיוויזיית הרגלים הבריטית השנייה פתחה במתקפת-נגד ב-15 במאי, והצליחה לדחוק את היפנים מרכס קוהימה. לאחר הפוגה קצרה בלחימה, במהלכה הגיעה תגבורת נוספת לכוחות בעלות הברית, המשיך הגיס ה-33 במתקפתו.

כעת, היו היפנים בקצה יכולתם. כוחותיהם (במיוחד הדיוויזיות ה-15 וה-31) סבלו מרעב ומחלות, שהוחמרו בשל גשמי המונסון. סאטו הודיע למוטגוצ'י כי אם לא תגיע אספקה ליחידותיו עד סוף מאי הוא יאלץ לסגת. על אף שקיבל פקודה להישאר במקומו, הסיג סאטו את כוחותיו. כוחות החלוץ של הגיס הרביעי והגיס ה-33 נפגשו באבן המיל ה-109, על דרך אימפהל-דיאמפור ב-22 ביוני, ובכך הוסר המצור מעל אימפהל.

מוטג'וצ'י וקוואבה המשיכו לדרוש התקפות נוספות, ואכן הדיוויזיה ה-33 החלה במספר ניסיונות התקפה. אולם, עד סוף יוני היא סבלה מאבידות רבות, מלחימה וממחלות, עד שאיבדה את יכולתה ליזום מהלכים התקפיים. בסוף יולי נסוגו היפנים חזרה אל נהר צ'ינדווין, והפלישה להודו נכשלה.

הלחימה באימפהל ובקוהימה עלתה ליפנים בחייהם של 30,00 חיילים, ועליהם נוספו אלפי פצועים, כאשר רבות מן האבידות היו בשל תת-תזונה, מחלות ותשישות. מוטגוצ'י ומפקדי הדיוויזיות שלו הודחו מתפקידם עם תום הקרב. בעלות הברית איבדו בקרב זה כ-15,000 חיילים.‏[2]

במהלך החודשים אוגוסט עד נובמבר 1944, רדפה הארמייה ה-14 הבריטית אחרי היפנים הנסוגים עד לנהר הצ'ינדווין. דיוויזיית הרגלים ה-11 ממזרח אפריקה התקדמה לאורך עמק קבאו (Kabaw), ובד בבד, התקדמה הדיוויזיה החמישית ההודית לאורך דרך טידים. עד סוף נובמבר הקימו חיילי בעלות הברית מספר ראשי גשר לאורך נהר הצ'ינדווין.

סילוק היפנים וכיבוש בורמה 1945-1944[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחתים בריטים עולים על החוף בראמרי

בסוף שנת 1944, פתחו בעלות הברית בסדרה של מתקפות לתוך בורמה. בנובמבר 1944, עבר פיקוד בעלות הברית בזירה שינוי; קבוצת הארמיות ה-11 החליפה את שמה ל"כוחות הקרקע של בעלות הברית בדרום מזרח אסיה," והגיס ה-15 ו"פיקוד אזור הלחימה הצפוני," אשר היה אחראי על פעילות בעלות הברית בצפון בורמה, עברו תחת פיקודה. על אף שבעלות הברית היו קרובות לסיום דרך לדו, כעת התברר כי להשלמתה תהיה השפעה מועטה על הלחימה בסין.

גם הפיקוד היפני עבר שינוי; השינוי המשמעותי ביותר היה החלפתו של גנרל קוואבה בהיטארו קימורה, כמפקד ארמיית זירת בורמה. קימורה הכיר בעובדה שכוחותיו נחלשו ושאספקתם דלה, ועל כן הסיג אותם אל מעבר לנהר האירוואדי ובכך סיכל את תוכניות בעלות הברית ואילץ אותם למתוח את קווי האספקה והתקשורת שלהם.

החזית הדרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגיס ה-15 המשיך בהתקדמות על האי אקיאב, כבשנים עברו. הפעם, היו הכוחות היפניים על האי חלשים מבעבר, לא יכלו להדוף את המתקפה, ונאלצו לפנות את האי ב-31 בדצמבר 1944. הגיס ה-15 כבש את האי ללא התנגדות ב-3 בינואר 1945.

בשלב זה הגיעו לזירה נחתות, שהתפנו מפעולותיהן באירופה. ב-12 בינואר פתח הגיס ה-15 במתקפה אמפיבית על חצי האי מייבון (Myebon) ומספר ימים מאוחר יותר בקנגאו, על מנת לחסום את נתיב נסיגתם של היפנים. מטרותיו של הגיס ה-15 היו לכבוש את האיים ראמרי וצֶ'דוּבּה, ולהקים עליהם שדות תעופה שיספקו סיוע אווירי לכוחות המתקדמים למרכז בורמה. הלחימה בראמרי הייתה קשה במיוחד, ובסופה חוסל כמעט לחלוטין חיל המצב היפני במקום.

החזית הצפונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סוף 1944, המשיך גם פיקוד אזור הלחימה הצפוני בפעילות, על אף היחלשותו עקב העברת הדיוויזיות ה-14 וה-22 הסיניות מבורמה לקונמינג שבסין, זאת על מנת להגן על שדות התעופה סביב העיר. ב-10 בדצמבר 1944 נפגשו כוחות הדיוויזיה ה-36 הבריטית עם יחידות הארמייה ה-14 בסמוך לעיר אינדאו שבצפון בורמה. מספר ימים לאחר מכן, כבשו כוחות סיניים את העיר בהאמו (Bhamo).

ב-21 בינואר 1945, נפגשו כוחות הפיקוד האזורי עם כוחותיו של צ'אנג, ובכך איפשרו את סיום בניית דרך לדו, על אף שחיוניותה הוטלה בספק בנקודה זו. צ'אנג הורה למייג'ור-ג'נרל דניאל סאלטן, מפקד אזור הלחימה הצפוני, לעצור את התקדמותו בעיר לאשו (Lashio), שנכבשה ב-7 במרץ. הדבר סיכל את התוכניות הבריטיות לכיבוש ראנגון טרם עונת המונסון, שהייתה עתידה להתחיל במאי. בעקבות זאת, נסוגו כל כוחות הפיקוד האזורי חזרה לסין ולהודו, מלבד כוח של לוחמי גרילה בפיקוד קצינים מהמשרד לשירותים אסטרטגיים (קודמתה של סוכנות הביון המרכזית), אשר נטלו את תפקידיו הצבאיים של הפיקוד האזורי.

כוחות שריון מתקדמים למייקטילה, מרץ 1945

החזית המרכזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הארמייה ה-14, אשר הכילה את הגיס הרביעי ואת הגיס ה-33, נשאה בנטל המתקפה לתוך בורמה. מפקד הארמייה, סלים, הורה להקים מפקדת דמה של הגיס ה-4 מדרום למקום בו הייתה עתידה לחצות את האירוואדי, ובמקביל הורה לגיס לחצות בחשאי את הנהר מדרום למנדליי, סמוך יותר לעיר מייקטילה (Meiktila), ולהשתלט על מרכז האספקה היפני שהיה שם. במקביל, עשה הגיס ה-33 את דרכו ישירות למנדליי.

במהלך חודשי ינואר ופברואר 1945, כבשו יחידות הגיס ה-33 גשרים לאורך האירוואדי, בסמוך למנדליי, ומשכו לאזור כוחות יפניים רבים. לקראת סוף פברואר, חצתה הדיוויזיה ה-7 ההודית, בחוד הגיס הרביעי, את האירוואדי בסמוך לעיירה פקוקו (Pakokku), כשאחריה עוקבות הדיוויזיה ה-17 ההודית וחטיבת השריון ה-255 ההודית. יחידות אלה הגיעו לעיר ב-1 במרץ, וכבשו אותה תוך ארבעה ימים, על אף לחימה עד האדם האחרון מצדו של חיל המצב היפני בעיר.

היפנים ניסו תחילה להתארגן ולכבוש את העיר מחדש, אולם התקפותיהם סבלו מחוסר ארגון ונהדפו על ידי יחידות בעלות הברית. עד סוף מרץ, ספגו היפנים אבידות רבות ואיבדו את מרבית כלי הארטילריה שלהם, דבר שהותירם חסרי אונים אל מול הטנקים הבריטיים, ולפיכך נאלצו לסגת.

במקביל, המשיך הגיס ה-33 את התקפתו על מנדליי. היפנים התבצרו בארמון הקיסרי בעיר, שנקרא "מצודת דאפרין." במשך שבוע, הורה סלים להפציץ את המצודה, ולבסוף נפלה המצודה, כמו גם העיר כולה, לידי בעלות הברית, ב-20 במרץ.

טנק הודי בדרך לראנגון

המרוץ לראנגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהתקדמו בעלות הברית למרכז בורמה, הייתה לכיבוש עיר הנמל ראנגון טרם תחילת עונת המונסון חשיבות לוגיסטית רבה. מה שהעלה את חשיבות כיבוש העיר היה הצלחתם של הבריטים לעורר מרידה גלויה בקרב העם הבורמזי כנגד היפנים, ואף להביא את צבא הלאומי של בורמה לעבור לצד בעלות הברית.‏[3]

כעת פנתה הארמייה ה-14 דרומה, והתחילה במסע בן 480 ק"מ לראנגון. הגיס הרביעי, בפיקודו של פרנק מסרווי היווה את הציר המרכזי, שירד לאורך נהר הסיטאנג, ובדרכו נתקל בכיסי התנגדות יפניים, שרידי הארמייה ה-33, שעל אף שהציבו התנגדות נחושה, לא הצליחו לעכב את התקדמות הגיס לזמן רב. לאחר מכן הייתה הדרך לראנגון פתוחה.

יחידות גרילה בורמזיות קמו כנגד היפנים ולא איפשרו להם להתארגן לקראת הנסיגה מראנגון. קימורה, מפקד ארמיית בורמה, נאלץ להקים יחידות משמר שהורכבו מאנשי צי ואף מאזרחים יפנים שתפקידם היה לחפות על נסיגת הצבא. יחידות אלה החזיקו מעמד עד ה-30 באפריל, אז הוכרעו על ידי כוחות בעלות הברית שהמשיכו בהתקדמותם לראנגון.

סלים הפנה כעת את כל משאביו לכיבוש מהיר של העיר. הגיס ה-15 נשלח מאקיאב ומראמרי ונחתות הגיעו מתאילנד. ב-1 במאי, הוצנח גדוד צנחנים בשפך נהר ראנגון, וביום למחרת נחתה בעיר הדיוויזיה ה-26 ההודית. עם הגיעם לעיר, גילו החיילים כי קימורה הורה על נסיגת הצבא היפני מהעיר כבר ב-22 באפריל, וכעת שבה העיר לידי בעלות הברית.

פעולות אחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם כיבוש ראנגון, הוקמה הארמייה ה-12, אשר ריכזה תחתה את כל היחידות שהיו עתידות להישאר בבורמה.

אחר שספגה את התקפות בעלות הברית בנהר האירוואדי, נסוגה הארמייה ה-28 היפנית לרכס פֶּגוּ, שבין נהר האירוודאדי לנהר סיטאנג. מפקדי הארמייה תכננו לחצות את נהר סיטאנג ולחבור לארמיית בורמה. לשם כך, הורה קימורה לדיוויזיה ה-33 לפתוח בפעולות הסחה ולתקוף את בעלות הברית על הסיטאנג. על אף שהדיוויזיה ה-33 הצטמצמה בשלב זה לגודל של רגימנט, היא פתחה במתקפה ב-3 ביולי. אולם, בשל גשמי המונסון ומצב הקרקע, נסוגו שני הצדדים לאחר לחימה של שבוע אחד בלבד.

מכל מקום, הארמייה ה-28 לא הייתה ערוכה לנסיגה בזמן זה, וכאשר יצאה לדרכה לבסוף, התנהלה הנסיגה בחוסר סדר. הבריטים הציבו מארבים וכלי ארטילריה לאורך מסלול הנסיגה, וכוחות גרילה בורמזים היכו בחיילים הנסוגים. כאשר הגיעו לבסוף לסיטאנג, היו החיילים באפיסת כוחות, ורבים טבעו כשניסו לצלוח את הנהר על רפסודות במבוק מאולתרות. בנסיגה זו, איבדה הארמייה ה-28 כ-11,000 חיילים.‏[4]

תוצאות המערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוגוסט יפן נכנעה לבעלות הברית בשל הטלת שתי פצצות אטום, על הירושימה ועל נגסקי. כיוון שכך, פסקה הלחימה גם בבורמה. תוצאות המערכה על בורמה הן נושא שנתון לוויכוח. מבחינה צבאית, החזיקו היפנים בשליטה על בורמה עד לנקודה בה כיבושה על ידי בעלות הברית כבר היה חסר השפעה על גורל האימפריה היפנית. מצד שני, הניסיון היפני לפלוש להודו ב-1944, הסתיים באחת המפלות הגדולות ביותר של יפן במלחמה.

בצד בעלות הברית, נחשבה המערכה כשולית ביחס לזירת האוקיינוס השקט, ומלבד הסטה של מספר מועט של יחידות מסין, לא הייתה בעלת השפעה רבה על הניצחון על יפן. מעבר לכך, התנגדות האוכלוסייה המקומית לבריטים (שמקורה לפני המלחמה), השפלת הבריטים במלחמה והחורבן בו עמדה המדינה עם סיום המלחמה, הביא לכך שהחזרת השלטון הבריטי בבורמה לא הייתה אפשרית, ושלוש שנים לאחר סיום המלחמה זכתה בורמה בעצמאות.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Oxford companion, עמ' 138
  2. ^ ובסטר, עמ' 217-216
  3. ^ Bayly and Harper, עמ' 433
  4. ^ ובסטר, עמ' 258

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דונובן ובסטר, דרך בורמה, מטר, 2006.
  • Allen, Louis, Burma: The Longest War, 1941-1945, Phoenix, 2001. ISBN 9781842122600
  • Bayly, Chrisopher A. and Timothy N. Harper, Forgotten armies: The Fall of British Asia, 1941-1945, Harvard University Press, 2005. ISBN 9780674017481
  • Dear, Ian and Michael R. D. Foot, The Oxford companion to World War II, Oxford University Press, 2001. ISBN 9780198604464.
  • Slim, William, Defeeat into Victory, Cooper Square Press, 2000. ISBN 0815410220

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הזירה הדרום-מזרח אסייתית

הפלישה להודו-סין - הפלישה היפנית לתאילנד - קרב מלאיה - קרב איי הודו המזרחית - המערכה על בורמה - קרב סינגפור - הפשיטות באוקיינוס ההודי - קרב הודו-סין השני - קרב מצר מלאקה - מבצע טיידרייס