כיבוש המדבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"כיבוש המדבר", איור מאת חואן מנואל בלאנס; במרכז: חוליו ארחנטינו רוקה

כיבוש המדברספרדית: Conquista del desierto) היה מבצע צבאי בפיקודו של הגנרל חוליו ארחנטינו רוקה בשנות ה-70 של המאה ה-19, שנועד להרחיב את תחומי השפעתה של ארגנטינה באזורים שהיו מיושבים עד אז רק בתושבים ילידים, בעיקר בפטגוניה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1536 הקימו הספרדים את היישוב הראשון שלהם בשטחי ארגנטינה של ימינו, בואנוס איירס, לגדות ריו דה לה פלטה. ברבות השנים התפשטה הנוכחות הספרדית באזור הפמפס, והתושבים הילידים נדחקו בהדרגה דרומה ומערבה, עד שבמאה ה-18 שימש נהר סאלאדו גבול לא רשמי ביניהם. במשך כל התקופה, נקלעו הצדדים לעימותים צבאיים, והספרדים ביצרו את עריהם. התושבים הילידים שנותרו בשטח שכבשו הספרדים נטמעו בהם, וכך התפתחו הגאוצ'וס.

לאחר עצמאות ארגנטינה ב-1816, נקלעה המדינה הצעירה לקונפליקטים פנימיים בין האוניטריאנים (שדגלו בממשל ריכוזי בבואנוס איירס) לבין הפדרליסטים (שתמכו במתן אוטונומיה רבה יותר לפרובינציות. כך, במשך רוב המאה ה-19 עסקה ארגנטינה בגיבוש זהותה, וכמעט שלא הרחיבה את גבולותיה (חריג לכך הוא מסעו של חואן מנואל דה רוסאס באזור קוז'ו ב-1833). בתוך כך, הגבירה צ'ילה את השפעתה בפטגוניה. ב-1845 נוסדה פונטה ארנס לחופי מצרי מגלן, וב-1861 החלה צ'ילה בכיבוש אראוקניה, שבמהלכו השתלטה על שטחים מדרום לנהר ביו ביו.

ב-1872 תקפו אנשי מפוצ'ה בפיקודו של קלפוקורה את הערים חנרל אלוואר (בפרובינציית מנדוסה של ימינו), ויינטיסינקו דה מאז'ו ונואבה דה חוליו (בפרובינציית בואנוס איירס של ימינו). במהלך המתקפה נהרגו כ-300 ארגנטינאים, והתוקפים נטלו עמם כ-200 אלף ראשי בקר.

המערכה בפיקודו של אלסינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שר המלחמה של הנשיא ניקולאס אבז'אנדה, אדולפו אלסינה, גרס כי יש ליישב את המדבר, אך תוך אינטגרציה עם התושבים הילידים. הצעדים הראשונים שנקט היו הגנתיים. הוא החל בחיבורן של המצודות המרוחקות לקו טלגרף, וחתם על הסכם שלום עם מנהיג הפואלצ'ה חואן חוסה קטריאל. הסכם זה הופר עד מהרה, כשהאחרון תקף, יחד עם נמונקורה, את הערים טרס ארוז'וס, טנדיל ואסול. אלסינה הגיב במתקפת נגד, ודחק את הילידים דרומה.

לאורך הגבול החדש שנוצר נחפרה תעלה ברוחב שלושה מטרים ובעומק שני מטרים שלאורכה הוקמו כ-80 מוצבים. התעלה, שכונתה על שמו של אלסינה (Zanja de Alsina; "תעלת אלסינה"), נועדה לשם בלימת התקפות נוספות. בפועל, יותר משהקשתה התעלה על הילידים לחדור לשטחה של ארגנטינה, היא הקשתה עליהם לחזור לשטחם עם בקר גנוב. די היה בכך כדי שחלק מהשבטים יחתמו על הסכם שלום עם הארגנטינאים, אחדים מהם אף התיישבו בשטחה, ואילו שבטים אחרים החליטו לשמור על נייטרליות. כחלק מהתמורה לשקט שסיפקו בשלב זה שבטים רבים, ובהתאם לתפיסתו של אלסינה, סיפקה להם הממשלה בקר ומוצרי מזון.

המערכה בפיקודו של רוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1877 נפטר אלסינה, ולתפקיד שר המלחמה מונה חוליו ארחנטינו רוקה. רוקה בחר באסטרטגיה שונה משל אלסינה. בניגוד לאלסינה, סבר רוקה כי הפתרון היחידי לאיום מצד התושבים הילידים הוא לחסל, לשעבד או לגרש אותם.

לקראת סוף 1878 החל הגל הראשון של המתקפה בפיקודו של רוקה. מטרתו הייתה "לטהר" את השטח שבין תעלת אלסינה לבין הריו נגרו באמצעות מתקפות חוזרות ונשנות על ריכוזי אוכלוסייה של הילידים. לאחר שהושלמה משימה זו, החל, ב-1879, הגל השני. בתוך חודשיים הגיעו 6,000 החיילים בפיקודו לצ'ואלה צ'ואל, שנכנעה ללא קרב. כוח אחר התקדם עד לנהר נאוקן, שהפך, יחד עם הריו נגרו, לגבול הדרומי החדש של ארגנטינה. רוב אוכלוסיית המפוצ'ה באזור זה נמלטה אל מעבר להרי האנדים, והתמקמה בקורארווה ובפוקון שבצ'ילה.

ב-1880 נבחר רוקה לנשיא במקום אוואז'נדה. הוא החליט להמשיך ולספח שטחים גם מדרום לריו נגרו, וב-1881 יצא כוח בפיקודו של הקולונל קונרדו ויז'גאס למתקפה שלישית. בתוך שנה השלים ויז'גאס את כיבוש אזור פרובינציית נאוקן של ימינו (עד נהר לימאי), והקרב האחרון נערך ב-18 באוקטובר 1884. חלקה הדרומי של פטגוניה, באזורים בהן שוכנות כיום פרובינציות צ'ובוט וסנטה קרוס, היה דליל יותר באוכלוסייה ילידית. בצ'ובוט התיישבו מהגרים ולשים בהזמנת ממשלת ארגנטינה כבר ב-1865, וכעת נוצר רצף יבשתי עמם.

הגבול המערבי של ארגנטינה, עם צ'ילה, נקבע ב-1881, עוד לפני שלארגנטינה הייתה שליטה אפקטיבית במרבית פטגוניה. לפי ההסכם, תוואי הגבול בין המדינות הוא לאורך קו פרשת המים של הרי האנדים.