האימפריה הספרדית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בכחול טריטוריות פורטוגזיות בעת האיחוד האיברי
בוורוד טריטוריות האימפריה טרם הסכם אוטרכט
באדום טריטוריות האימפריה טרם מלחמות העצמאות של מדינות אמריקה
בכתום טריטוריות האימפריה טרם מלחמת ארצות הברית-ספרד
בירוק טריטוריות האימפריה טרם הדה-קולוניזציה של אפריקה
בחום טריטוריות האימפריה כיום

האימפריה הספרדיתספרדית: Imperio Español) היא כינוי לספרד ולמושבותיה מסוף המאה ה-15 ועד לאמצע מאה ה-20. שורשיה של האימפריה הספרדית נטועים בעידן התגליות אשר החל במאה ה-15. ספרד, יחד עם פורטוגל, היו לחלוצות הקולוניאליזם האירופאי, אשר ניצחו על שלביה הראשונים של הקמת המערכת הקולוניאלית בעולם החדש. "תור הזהב" של האימפריה היה בתקופת שלטונם של מלכי בית הבסבורג, עת הפכה ספרד לכוח הגלובאלי הדומיננטי באירופה.

בתום מלחמת הירושה הקסטיליאנית התאחדה ספרד לישות פוליטית אחת באוניה פרסונלית, וזאת בעקבות נישואיהם של מלכת קסטיליה ומלך אראגון. בשנת 1492 השלימו שליטי ספרד את הרקונקיסטה עם כיבושה של ממלכת גרנדה המוסלמית, ובאותה השנה אושר מסעו של כריסטופר קולומבוס מערבה על פני האוקיינוס האטלנטי, והוביל, בסופו של דבר, לגילויה של יבשת אמריקה. בעקבות גילוי זה, הפכה היבשת לחשובה מבין מטרותיהם הקולוניאליות של שליטי ספרד.

בתחילתה של המאה ה-16, יישבה ספרד את האנטילים הגדולים שבקריבים, והשתלטה על שטחים נרחבים ביבשת אמריקה תוך כיבוש ושיעבוד שבטי האינקה והאצטקים. בשנת 1522 השלימה ספרד את הקפת כדור הארץ ואת מציאת הנתיב הימי המערבי להודו ולאיי התבלינים. בשנת 1525 הוקמה מלכות המשנה של ספרד החדשה, שחלשה על מרכז אמריקה, חצי האי פלורידה ועל חלקה העיקרי של מה שידועה היום כארצות הברית (אזור טקסס וקליפורניה). בין המאות ה-16 וה-18 הניבו המושבות הספרדיות בעולם החדש עושר עצום לספרד, תוך כדי שיעבוד וניצול התושבים המקומיים ועבדים אפריקאים, והפכו אותה למדינה החזקה והעשירה באירופה.

על מנת לשלוט על נתיבי המסחר בין אמריקה למזרח הרחוק, ספרד יישבה ב-1565 את גואם, מיקרונזיה, האיים הפיליפינים וחלקים מאינדונזיה. בנוסף לשטחים הקולוניאליים ברחבי העולם, שלטה האימפריה על מספר טריטוריות באירופה: ארצות השפלה וחלקים מצרפת, גרמניה ואיטליה המודרניות, בנוסף למספר מעוזים לחופי אפריקה. בתחילת המאה ה-17 חלשה ספרד על אימפריה שמעולם לא נראתה כמותה בגודלה, עושרה ועוצמתה. היא שלטה על שטחים במערב אירופה, צפון אמריקה, צפון אפריקה, דרום מזרח אסיה ובעיקר בדרום ומרכז אמריקה (אמריקה הספרדית) שם השפעת תרבותה והשפה הספרדית נשמרו עד היום.

בשוך קרבות מלחמת הירושה הספרדית ב-1713, הטריטוריות הספרדיות באירופה נמסרו למעצמות אירופה האחרות, להן הפסידה ספרד. ב-1741, ניצחון גדול על הכוחות הבריטיים בקולומביה נתן הארכה נוספת להגמוניה הספרדית באמריקה עד למאה ה-19. בשלהי המאה ה-18, משלחות ספרדיות לצפון מערב האוקיינוס השקט הובילו להתיישבויות באלסקה ובאיי ונקובר.

במהלכה של המאה ה-18 איבדה ספרד את שטחיה בצפון אמריקה לצרפת ובחוזה 1819 מכרה את פלורידה לארצות הברית. כיבושה של ספרד בידי צרפת הנפוליאונית ומלחמות שלטוניות במלוכה הובילו לניתוק עם הקולוניות באמריקה. חולשה זו של ספרד נתנה את האות לתנועות הלאומיות באמריקה. סדרת מלחמות עצמאות של מדינות דרום ומרכז אמריקה הובילו לאיבוד רוב שטחה של האימפריה. מה שנותר מהאימפריה הספרדית הגדולה בת 400 השנים באותה העת היו קובה, פוארטו ריקו, איי הודו המזרחית הספרדיים ושטחים באפריקה. את מושבותיה האחרונות באמריקה איבדה ספרד בסוף המאה ה-19, לאחר שסופחו, בנוסף לאיי הודו המזרחיים, לארצות הברית בתום המלחמה איתה. את האיים האחרונים שהחזיקה האימפריה באוקיינוס השקט מכרה לגרמניה. ולכן, עם בוא המאה ה-20, כל שנותר לאימפריה הספרדית היו מושבותיה האפריקאיות: גינאה המשוונית, סהרה המערבית ומרוקו הספרדית אשר צורפו לאימפריה בעת המרוץ לאפריקה. טריטוריות אחרונות אלו נותרו בתחומי האימפריה עד לאמצע המאה ה-20, עת הגיעה לשיאה תנועת הדה-קולוניזציה.

כיום שולטת ספרד באיים הקנריים שבאוקיינוס האטלנטי, ובסאוטה ומלייה - שתי ערים אוטונומיות על חופה הצפוני של מרוקו.

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטחי חצי האי האיברי נקראו בפי תושבי אירופה "היספניה" - וזאת עוד מימי האימפריה הרומית ועד סוף תקופת שלטונה באזור של הממלכה הוויזיגוטית. תהליך הרקונקיסטה הוביל לעלייתן של ארבע ממלכות נוצריות בחצי האי: כתר קסטיליה, כתר אראגון, ממלכת נווארה וממלכת פורטוגל.

איחוד שושלתיהן של כתר קסטיליה (אשר כללה בתחומה גם את ממלכת נווארה) וכתר אראגון, בתקופת המלכים הקתוליים, הוביל ליצירתה של מערכת פוליטית שנותרה על כנה עד לתחילתה של המאה ה-18. מערכת זו נודעה בשם "מונרכיה היספאנית" - השליט הספרדי שימש כראש המדינה בכל הטריטוריות הספרדיות, אך כוחו כמלך או כלורד השתנה מאזור אחד למשנהו, מאחר שכל אחד מהאזורים שהרכיבו את ספרד שמר על המערכת הניהולית והמשפטית הייחודית לו. אחדות ספרד לא הייתה משמעותה אחידות. ואף על פי כן, בעוד מספר היסטוריונים טוענים כי בעת האיחוד האיברי הייתה פורטוגל ככל הממלכות שהיו לחלק מהשלטון הספרדי, אחרים מבחינים הבחנה ברורה בין האימפריה הפורטוגזית לבין האימפריה הספרדית באותה העת.

האימפריה הספרדית כללה את מושבותיה של ספרד באמריקה, אסיה, אוקיאניה ואפריקה, אך ישנם ויכוחים באשר לטריטוריות האירופאיות אשר ניתן להכליל בתחומה. לדוגמה, ארצות השפלה ההבסבורגיות נכללות לרוב בתחומי שלטונו של מלך ספרד, נמשלות על ידי פקידים ספרדיים, ומוגנות בידי הצבא הספרדי. אך למרות זאת, יש הטוענים כי שטחים אלו לא היו לגמרי חלק מהאימפריה הספרדית, אלא היו חלק משלטון הבסבורגי רחב יותר.

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלכה של המאה ה-15, נקלעו קסטיליה ופורטוגל למאבק טריטוריאלי וכלכלי בתחומי מערב האוקיינוס האטלנטי. פורטוגל קיבלה מידי האפיפיור מספר בולות אשר הכירו בשליטה הפורטוגזית בטריטוריות שנתגלו על ידה, ומנגד גם קסטיליה קיבלה ערובה מן האפיפיור לזכויותיה הבלעדיות על האיים הקנריים. הכיבוש של האיים הקנריים, אשר היו מיושבים בידי שבטי הגואנצ'ים, החל בתקופתו של אנריקה השלישי, מלך קסטיליה, אך נסתיימו רק לאחר שניצחה קסטיליה במלחמות ארוכות ועקובות מדם על אדמת האיים גראן קנריה (1478-1483), לה פלמה (1492-1493) וטנריף (1494-1496).

הכרזתם של איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה ובעלה פרננדו (באותה העת מלך סיציליה) כמלכי קסטיליה הובילה למלחמת הירושה הקסטיליאנית בין כתר קסטיליה לבין ממלכת פורטוגל. בתום המלחמה נחתם הסכם בין שתי המדינות בו הוכרה השליטה הקסטיליאנית על האיים הקנריים, אך מנגד הוכרה השליטה הפורטוגזית על מדיירה, האיים האזוריים, כף ורדה, על השליטה במסחר באזור גינאה - מדרום לכף בוז'אדור, וכמו כן גם בזכותה לכבוש את ממלכת פז. הסכם זה אושר בבולה אפיפיורית אשר הוציא האפיפיור סיקסטוס הרביעי.

שבעה חודשים לפני סוף המלחמה, נפטר חואן השני, מלך אראגון ובנו פרננדו, בעלה של איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה ירש את מקומו על כס המלוכה. בעקבות זאת, נוצרה בין הממלכות אוניה פרסונלית; כל אחת מהן שמרה על המערכת הניהולית שלה, אך שתיהן נשלטו בשלטון משותף.

כריסטופר קולומבוס והמלכים הקתוליים בחזרתו לספרד

בשנת 1492, בתום מלחמת גרנדה בת 10 השנים, הביסו המלכים הקתוליים את אחרון המלכים המוריים של ממלכת גרנדה ובכך השלימו את הרקונקיסטה של חצי האי האיברי. לאחר ניצחונם, נפגשו המלכים עם כריסטופר קולומבוס, מלח איטלקי מהעיר גנואה, אשר ניסה למצוא נתיב ימי מערבה, דרך האוקיינוס האטלנטי ליפן. באותה העת כבר הייתה קסטיליה כלואה במרוץ התגליות יחד עם פורטוגל, בניסיון למצוא נתיב ימי למזרח הרחוק, כשנפגש קולומבוס על מלכיה. בעקבות מסע זה גילה קולומבוס ב"היסח הדעת" את אמריקה, וחנך את עידן ההתיישבות הספרדית ביבשת.

ושוב, טענתם של הספרדים בנוגע לשטחים אלו אושרה בבולה אפיפיורית שהוציא האפיפיור אלכסנדר השישי. בעקבות רצונה של פורטוגל להגדיל את גבולותיה לאחר מכן, נחתם בשנת 1494 הסכם בין שתי המדינות - חוזה טורדסיאס, אשר במסגרתו חולק העולם בין קסטיליה לפורטוגל. החוזה התיר לקסטיליה זכויות בלעדיות על ההתיישבות בעולם החדש, מאלסקה לכף הורן (מלבד חופי ברזיל), וכמו כן גם את חלקה המזרחי ביותר של יבשת אסיה. ההתרחבות וההתיישבות הספרדית ביבשת החדשה נבעה מהשפעות כלכליות, רצונה לשפר את מעמדה המדיני באירופה, ותקוותיה להפיץ את הנצרות הקתולית ברחבי העולם החדש.

מן הצד השני, חוזה טורדסיאס וחוזה סינטרה (שנחתם ב-18 בספטמבר 1509) הקצו את שטחה של ממלכת פז לפורטוגל, אך מחוץ לגבולותיה ההתרחבות הקסטיליאנית הייתה מותרת, והיא החלה עם כיבושה של העיר מלייה ב-1497.

המאבקים באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלכים הקתוליים פיתחו מערכת נישואים פוליטיים אשר מטרתה העיקרית הייתה בידוד אויבתה האירופאית העיקרית - צרפת. ילדיהם של המלכים נישאו ליורשי העצר של פורטוגל, אנגליה ובית הבסבורג. בעקבות אותה האסטרטגיה, החליטו המלכים לתמוך בבית המלוכה האראגוני של נאפולי כנגד שארל השמיני, מלך צרפת כחלק מהמלחמות האיטלקיות. כמלך אראגון, פרננדו היה מעורב במאבק עם צרפת וונציה על השליטה באיטליה; מאבקים אלו היו עיקר מדיניות החוץ שלו כמלך. קרבות אלו ביססו את עליונות הצבאות הספרדים בשדה הקרב האירופאי, עליונות אשר תישאר בקרבם על לאמצע המאה ה-17.

מותו של הגנרל הצרפתי גאסטון דה פואה בקרב רוונה (1512)

לאחר מותה של המלכה איזבלה, נותר פרננדו מלכה היחיד של קסטיליה. הוא אימץ מדיניות חוץ אגרסיבית יותר מאשר בעת תקופתה של איזבלה, והרחיב את שטחי שליטתו באיטליה ונגד צרפת. הצעד הצבאי הראשון שלקח כמלכה היחידי של קסטיליה היה הצטרפותו למלחמת הליגה של קמבריי נגד ונציה, בו חייליו בלטו במיוחד בשדה הקרב לצד חיילי בעלת בריתו החדשה, צרפת. רק שנה לאחר מכן, הצטרף פרננדו לליגה הקדושה שהייתה נגד צרפת, מאחר שראה בכך הזדמנות לספח את מילאן ואת נווארה. המלחמה הייתה מוצלחת פחות מאשר זו נגד ונציה, וב-1516, הסכימה צרפת להסכם הפסקת אש, במסגרתו נותרה מילאן בשליטתה אך הסכימה להכיר בשליטה הספרדית בנווארה.

ההתיישבויות הראשונות באמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות ההתיישבות המוצלחת בהיספניולה לקראת סוף המאה ה-15, המתיישבים הספרדים החלו לחפש מקומות חדשים להקמת התיישבויות. וכך כבש חואן פונסה דה ליאון את פוארטו ריקו ודייגו ולאסקס דה קואיאר הפך למושלה הראשון של קובה.

ב-1508, נפגשה מועצת הנווטים בבורגוס, ובה סוכם הצורך להתחיל לישב את יבשת אמריקה עצמה. משימה זו הופקדה בידי אלונסו דה אוחדה ודיאגו דה ניקואסה, אשר עבדו בכפוף למושלה של היספניולה, באותה העת - דיאגו קולומבוס. ההתיישבות הראשונה על אדמת אמריקה הייתה בדאריין, שעל אדמת פנמה המודרנית, אשר יושבה בידי וסקו נונייס דה בלבואה בשנת 1512. בשנת 1513, חצה בלבואה את מצרי פנמה, והוביל את המשלחת האירופאית הראשונה לחזות באוקיינוס השקט ממזרח, דרך יבשת אמריקה. לאחר מכן ביצע מעשה בעל משמעות היסטורית חשובה, והכריז על האוקיינוס השקט, יחד עם כל חופיו על חלק מהכתר הספרדי. צעד זה בוצע בחסות האצטלה המשפטית של הרקרימיינטוספרדית: El Requerimiento - "הדרישה")

משפט סביליה ב-1511 העניק את תואר מלך המשנה של היספניולה לדיאגו קולומבוס, אך שטחי ריבונותו היו תקפים לאי היספניולה ולאיים הסובבים אותו שנתגלו בידי אביו, כריסטופר קולומבוס. אולם, גם כוחו המשפטי בתוך תחומים אלו נצטמצם בידי פקידי המלכות ושופטי השלום, וכך נוצר משטר ממשלתי כפול בממלכת המשנה. פרננדו השני, מלך אראגון החליט להפריד את אדמות מרכז אמריקה שנקראו "קסטיליה דה אורו", ממלכות המשנה של היספניולה ויצר בה גנרליות משנה, שאת ראשה העניק לפדרו אריאס דבילה ב-1513. סמכותו של גנרל המשנה של קסטיליה דה אורו היה זהה לזה של מלך משנה.

החזית הצפון-אפריקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות הכיבוש של ספרד בצפון אפריקה התפתחה בזמן כהונתו של פרננדו השני ולאחר סיומה של הרקונקיסטה בחצי האי האיברי. לאחר כיבושה של מלייה ב-1497, נכבשו בעידודו של הכומר פרנסיסקו חימנז דה סיסנרוס הערים הצפון אפריקאיות - מרס אל קאביר (1505), באדיז (1508), אוראן (1509), אלג'יר (1510), בוחיה (1510) וטריפולי (1511). בנוסף, כבשה ספרד מאחז על חופיה האטלנטיים של מרוקו ב-1476.

ספרד ההבסבורגית ותור הזהב הספרדי (1516–1643)[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמודי הרקולס כסמלו של המלך קרל בהיכל העיר בסביליה

המאות ה-16 וה-17 נחשבות בפי רבים לתור הזהב של ספרדספרדית: "Siglo de Oro"). כתוצאה מנישואיהם של המלכים הקתוליים, הורשו לנכדם, שליטו של בית הבסבורג, קרל כל שטחי כתר קסטיליה, כולל מושבותיה באמריקה, כתר אראגון, כולל מושבותיה בים התיכון (כולל חלק עיקרי משטחי איטליה), את האימפריה הרומית הקדושה, את ארצות השפלה ופראנש-קונטה, ואת אוסטריה (שהיא, יחד עם רוב שטחי בית הבסבורג עברו כמעט מידית לאחיו של הקיסר, פרדיננד). לאחר ניצחונו על המורדים בקסטיליה, הפך קרל לאיש החזק ביותר באירופה, כשברשותו אימפריה אירופית שלא היו לה עוררין עד לימי נפולאון. במהלך תקופה זו נאמר עליה רבות כי היא האימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם. אימפריה זו לא נשלטה מן הבירה המסורתית ואיאדוליד, אלא דווקא מסביליה.

מושבות כתר קסטיליה מעבר לים התבררו תחילה כאכזבה. היא אכן סיפקה לכלכלת ספרד מעט מסחר ותעשייה, אך אפשרויות המסחר שנתקלה בהן היו מעטות. העניינים בעולם החדש החלו להתקדם בשנות ה-20 של המאה ה-16, כשנתגלו מרבצי כסף רבים באזור גואנחואטו שבמקסיקו, אך אלו היו רק ההתחלה. מרבצי הזהב העיקריים של ספרד בעולם החדש נתגלו מאוחר יותר במהלך המאה ה-16 בסקטקס שבמקסיקו ובפוטוסי שבבוליביה. במהלך המאה ה-16, ספרד החזיקה בכמויות זהב וכסף מהעולם החדש ששווים כ-1.5 טריליון דולרים אמריקאיים. אולם, למרות שוויו האדיר של הכסף שהגיע לספרד, הוא גרם לזניחה של תעשיות אחרות ותרם לאינפלציה שפרצה בספרד בעשורים האחרונים של המאה ה-16. תייר צרפתי שביקר בספרד טען כי "כל דבר הוא יקר לספרד, חוץ מהכסף". מצב זה הוחמר עם אובדנם של מרבית מעמד הסוחרים ובעלי המלאכה עם גירושם מספרד של היהודים (1492) והאנוסים המוסלמים (1609), בעוד המעמד הגבוה בחברה הספרדית העדיף להשקיע את כספו בחוב הציבורי, מאשר להשקיע את כספו בייצור של תעשיות חדשות ובשדרוג החקלאות. הייבוא האדיר של הכסף לספרד הפך אותה בסופו של דבר לתלויה בייבוא חוץ של חומרי גלם וסחורות.

שלטון בית הבסבורג בחר לבזבז את אוצרותיהן של קסטיליה ואמריקה במלחמותיו ברחבי אירופה, ולעתים אף השאיר את ספרד במצב של פשיטת רגל. המתחים בין השלטון ההבסבורגי לעם הקסטיליאני הובילו בסופו של דבר למלחמת הקהילות של קסטיליה.

מטרותיו הפוליטיות של בית הבסבורג היו:

ההתערבות הספרדית באירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאבקיו של קרל החמישי באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עלייתו של קרל לכס המלכות של ספרד ב-1516, ובחירתו לשליט האימפריה הרומית הקדושה ב-1519, מצא את עצמו פרנסואה הראשון, מלך צרפת מוקף בטריטוריות הבסבורגיות. לכן, החליט פרנסואה לפלוש לטריטוריה הספרדית באיטליה ב-1521 ופתח במלחמה עם ספרד. המלחמה הייתה אסון עבור צרפת, אשר ספגה מפלות קשות בקרב ביקוצ'ה (1522), בקרב פאביה (1525, באותו קרב גם נשבה פרנסואה) ובקרב לנדריאנו (1529). בסוף אותה המלחמה נטשה צרפת את מילאנו והעבירה אותה לחזקת ספרד.

קרב פאביה (1525)

ניצחונותיו של קרל במלחמות שהתחוללו באיטליה הציתו את החשש כי הוא ישאף להשיג כוח גדול אף יותר. האפיפיור קלמנס השביעי, שעד אותו הזמן לחם לצידו של קרל, איחד כוחות עם צרפת ועם המדינות האיטלקיות כנגד הקיסר ההבסבורגי במלחמת הליגה של קוניאק. ב-1527, לקרל נמאס מהתערבויותיו של האפיפיור במה שנראה בעיניו כעניינים חילוניים לגמרי ובזז את רומא. מהלך זה הביש את האפיפיוריות עד כדי כך שקלמנס, והאפיפיורים שירשו אותו היו זהירים הרבה יותר בהתערבות בענייני חוץ חילוניים. ב-1533, סירב קלמנס לבטל את נישואיו הראשונים של הנרי השמיני, מלך אנגליה לדודתו של קרל, מהחשש לפגוע בקיסר ולהסתכן בבזיזתה בשנית של רומא. הסכם ברצלונה בין קרל לאפיפיור ב-1529, ביסס יחסים לבביים יותר בין האפיפיוריות לבית הבסבורג. ספרד מונתה בפועל למגנתה של המטרה הקתולית, וקרל מונה למלך איטליה בתמורה להתערבותו בהפלתה של פירנצה.

ב-1528, אנדריאה דוריה חבר לקרל כנגד צרפת, על מנת להרחיקה מאיטליה ולהשיב את עצמאותה של גנואה. באותה השנה הוענקה לקרל ההלוואה הראשונה מבין רבות שקיבל מהבנקים הגנואים.

ב-1534, הכריז פרנסואה על בריתו חסרת התקדים עם הסולטאן העות'מאני, סולימאן הראשון, וכבש את העיר הספרדית ניס, בשיתוף עם הכוחות העות'מאניים. הנרי השמיני, מלך אנגליה, הצטרף לקרל במלחמתו בצרפת. על אף תבוסת הצבא הספרדי בקרב קרסול שנערך בפיימונטה, לצרפתים לא היה סיכוי ממשי לכבוש את מילאנו הספרדית, בעוד הם נוחתים הפסדים קשים להנרי השמיני מצפון. ולפיכך, הסכימו הצרפתים לתנאי הסכם עוינים. האימפריה האוסטרית, בהנהגתו של אחיו הצעיר של קרל, פרדיננד, המשיכו להילחם בעות'מאנים במזרח, בעוד קרל פנה לטפל בבעיה קשה לא פחות - ברית שמלקלדן.

מאבקי הדת באימפריה הרומית הקדושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה של השטחים שנמצאו תחת שליטתו של בית הבסבורג בשנת 1556

ברית שמלקלדן חברה לצרפת, על אף היותה מדינה קתולית, ומאמצים שונים ברחבי גרמניה לערעור הברית נכשלו. כניעתו של פרנסואה לגרמניה, הובילה לפרישתו מן הברית, וקרל ניצל את ההזדמנות הזו. תחילה, ניסה את דרך המשא-ומתן בוועידת טרנטו ב-1545, אך ההנהגה הפרוטסטנטית חשה מאויימת בפני עמדתם של הקתולים בוועדה. ולכן, הם יצאו למלחמה השמלקלדית, כשבראשם הנסיך הסקסוני מאוריץ. בתגובה, פלש קרל לגרמניה בראש צבא ספרדי-הולנדי משולב, ברצון להשיב את השלטון האימפריאלי באזור. קרל הסב מפלה גדולה לצבא הפרוטסטנטי בקרב מילברג ב-1547, וב-1555, הוא חתם על שלום אוגסבורג עם המדינות הפרוטסטנטיות, והשיב את הסדר על כנו בגרמניה. בהסכם הוסכם כי "זה אשר לו סמכות השלטון, לו סמכות קביעת הדת" (בלטינית: Cuius regio, eius religio), מכאן נבע כי הנסיכים הגרמנים יכולים לקבוע האם דת השטח שבשליטתם תהיה קתולית או פרוטסטנטית, ובכך היה למעשה אישור מחדש של עצמאות הנסיכים בשטחם. התערבותו של קרל בגרמניה תייגה אותו כמגנה של הנצרות הקתולית.

מפלתה של צרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1556 ויתר קרל על השלטון בכל האזורים בהם שלט ופרש למנזר. את האימפריה הספרדית (ספרד, מושבותיה מעבר לים, ארצות השפלה, שטחים במזרח צרפת, את דרום איטליה ואת סרדיניה) הוריש לבנו פליפה, יורשו החוקי היחיד, ואת האימפריה הרומית הקדושה הוריש לאחיו פרדיננד, אשר גם היה השליט של אוסטריה. בעיניו של פליפה, הייתה קסטיליה בסיסה של האימפריה שלו, אך אוכלוסייתה של קסטיליה (שהייתה בערך כ-⅓ מזו של צרפת), לא יכלה לתמוך צבאית באימפריה שלו. כשפליפה נישא למרי הראשונה, מלכת אנגליה, הפכה אנגליה לבעלת בריתה של ספרד.

ספרד עוד לא הייתה במצב של שלום עם שכנותיה, וכשאנרי השני, מלך צרפת עלה לשלטון ב-1547, הוא חידש את מלחמותיו עם ספרד על מנת לבסס את שליטתו באיטליה ובאירופה כולה. הצרפתים ערכו פשיטה מוצלחת על לוריין אך נכשלו בניסיון לכבוש את טוסקנה בקרב מרקיאנו ב-1554. ב-1556 עלה פליפה לשלטון לאחר פרישתו של אביו. הוא פתח במלחמה אגרסיבית בצרפת, כשהוא רומס, בשיתוף עם דוכס סאבויה את הצבא הצרפתי בקרב סן-קנטן שבפיקרדיה ב-1557, וכשהוא מנצח את אנרי שנית בקרב גראבלין. הצטרפותה של אנגליה למלחמה ב-1558, גרמה לה לאבד את עיר הנמל קאלה. בהסכם לה קאטו-קמברזי שנחתם בתום המלחמה בשנת 1559, ויתר אנרי על כל תביעותיו באיטליה, בתמורה להכרה בשליטתו בקאלה ובלוריין. במהלך חגיגות השלום בין צרפת לספרד נהרג אנרי מחוד חנית תועה. צרפת הוכתה בתוהו ובבלאגן במהלך שלושים השנים הבאות - מלחמות אזרחים ומתיחות אזרחית (מלחמות הדת בצרפת). דעיכתה של צרפת הותירה את ספרד ואת בית הבסבורג לבדה במשחק הכוחות באירופה. חופשיה מהתנגדות צרפתית ממשית, ספרד הייתה בשיאה מבחינת חוזקתה וגודלה הטריטוריאלי עד לשנת 1643.

המאבקים באירופה בתקופתו של פליפה השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת הרוגע בספרד הייתה קצרת ימים. ב-1556, פריצתן של מהומות פרוטסטנטיות בארצות השפלה גרמו לפרננדו אלברס דה טולדו, דוכס אלבה השלישי לפלוש אליהן על מנת להשיב את הסדר על כנו. ב-1586, הוביל וילם השתקן מהפכה כושלת לסילוקו של פרננדו מארצות השפלה. קרבות אלו נחשבים ליריית הפתיחה של מלחמת שמונים השנה בין הולנד לספרד, אשר בסופה הוכרה עצמאותה של הולנד מספרד. הספרדים, להם היה רווח כלכלי משמעותי מחזקתם בהולנד, ובייחוד מעיר הנמל אנטוורפן, היו חייבים לעשות צעדים להשבת הסדר למקום ולהבטחת שליטתם בו. ב-1572, החלו קברניטים ומלחים הולנדים לכבוש מספר ערי חוף בהולנד, להצהיר על שיוכם לוילם, ולהוקיע את ההנהגה הספרדית.

שחרורה של ליידן (1574) במלחמת שמונים השנה

עבור ספרד, הפכה המלחמה לביצה ארוכה ומתישה. ב-1574, הצבא הספרדי נהדף מהמצור שהטיל על העיר ליידן, לאחר שההולנדים שברו את סוללות ההגנה שלהם ואת הסכרים אשר הגנו על המישורים הנמוכים בארצם, וגרמו לשטפונות וסחיפות ענק בנתיבו של הצבא הספרדי. ב-1576, בעקבות עומס כלכלי שנוצר מהמלחמה בארצות השפלה, מהחזקתו של הצי שניצח בקרב לפנטו, ובעקבות האיום הגובר מצד הפיראטים באוקיינוס האטלנטי, אשר הפחית את הכנסותיו מהקולוניות באמריקה, הכריז פליפה על פשיטת רגל. צבאו של פליפה פתח במרד זמן לא רב לאחר מכן - הוא כבש את אנטוורפן ובזז את ארצות השפלה הדרומיות. בעקבות ביזתם של חייליו של פליפה, הצטרפו מספר מוקדים בארצות השפלה הדרומיות הנייטרליות למרד. ב-1579, הספרדים פייסו את ארצות השפלה הדרומיות באיחוד אראס, שנחתם בין הצדדים, בו נשבעו ארצות השפלה הדרומיות נאמנות לפליפה. בתגובה, חתמו ארצות השפלה הצפוניות על איחוד אוטרכט, כברית בין הארצות הצפוניות נגד ספרד. הארצות הצפוניות הכריזו באופן רשמי על עצמאותן ב-1581, בחקיקתו של חוק ההתכחשות.

תחת חסותו של איחוד אראס, ארצות השפלה הדרומיות (כיום בוולוניה, נור-פה דה קאלה ופיקארדי), הביעו נאמנות לפליפה, והכירו בשלטונו של בא-כוחו, יוהאן מאוסטריה. שקט מקומי זה בא יחד עם ההזדמנות לחזק את כוחו של פליפה, כשב-1580 נהרג אחרון המלכים משושלת המלוכה בפורטוגל במערכה במרוקו - אנריקה, מלך פורטוגל. פליפה הכריז על תביעותיו לכתר הפורטוגזי, וביוני אותה השנה, שלח את הדוכס מאלבה לליסבון לאשש את ירושתו. שלטונו של פליפה התקבל באהדה רבה יותר בליסבון מאשר ברוטרדם, והאימפריות המאוחדות של ספרד ופורטוגל הניחו בידיו של פליפה כמעט את כל שטחי העולם החדש, יחד עם רשת המסחר הפורטוגזית הענפה באסיה ובאפריקה. פליפה אף העביר את בירתו לליסבון למשך תקופה קצרה, על מנת לחזק את שלטונו בפורטוגל, וב-1582, השיב אותה למדריד.

מלחמה האנגלו-ספרדית

. הספינות הספרדיות הצליחו להעביר יותר סחורות מאמריקה לספרד, והמתקפות האנגליות נחלו כישלונות רבים.

לאחר מותו של אנרי השני, מלך צרפת, השקיעה ספרד את משאביה במלחמות הדת בצרפת. ב-1589, נהרג אחרון מלכי שושלת ולואה, אנרי השלישי, מלך צרפת. יורשו, אנרי הרביעי, מלך נווארה, אשר היה הראשון לשלוט בצרפת משושלת בית בורבון, ניצח בקרבות מפתח נגד הליגה הקתולית בארק (1589), ובאיברי (1590). על מנת למנוע מאנרי להפוך למלך צרפת, פליפה חילק את צבאו בארצות השפלה ופלש לצרפת ב-1590.

הפיוס עם מדינות אירופה בתקופתו של פליפה השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשניצבות בפניה המלחמות עם אנגליה, הולנד וצרפת, כל אחת מהן הונהגו בידי מנהיגים מוכשרים וחזקים, האימפריה הספרדית פשוטת הרגל מצאה את עצמה במשבר. כשכמות הפיראטיות עולה באוקיינוס האטלנטי, ועלות התחזוק של המושבות באמריקה עלתה, ספרד הייתה חייבת ליישב את החובות שלה. ולכן, היא החליטה לפנות לדרך המשא-ומתן על מנת להפחית את ההיחשפות שלה לסכסוכים, שעלו לקופתה הון רב. תחילה, חתמה ספרד על שלום ורוין עם צרפת, והכירה באנרי הרביעי (שהפך לקתולי מספר שני קודם לכן) כמלך צרפת, והחזירה חלקים מהסטטוס קוו של הסכם לה קאטו-קמברזי לתוקף. ממלכת אנגליה סבלה באותה התקופה ממלחמת גרילה באירלנד הקתולית, שנתמכה בידי ספרד. לכן, המלחמה נגמרה ב-1604, כשאנגליה התחייבה לא להתערב יותר במלחמה בהולנד, ולא להפריע יותר לספינות הסחר הספרדיות.

קסטיליה סיפקה לאימפריה את מרבית הכנסותיה וצבאותיה. המגפה שפקדה אותה בין השנים 1596 ו-1602, הובילה למותם של כ-600,000 מתושביה. מספר משמעותי נוסף של קסטיליאנים נהרגו על שדות הקרב באירופה או היגרו לאמריקה. ב-1609, גורשו האנוסים המוסלמים מאדמת ספרד. ישנן הערכות שגורסות כי קסטיליה איבדה כ-25% מאוכלוסייתה בין השנים 1600 ו-1623. צניחה כה משמעותית בבסיס האוכלוסייה של האימפריה, הובילו להיחלשות מסוכנת של כלכלתה, במיוחד בתקופת המאבקים של ספרד באירופה.

השלום עם צרפת ואנגליה, הותירה לה רווח כלכלי על מנת לגייס משאבים למלחמה בהולנד. ההולנדים, בהנהגתו של מאוריץ מנסאו, נסיך אורנג', בנו של וילם השתקן, הצליחו בכיבוש של מספר ערי גבול מספרד, כשהעיקרית שבהן הייתה עיר המבצר ברדה. לאחר שנחתם הסכם שתים עשרה שנות הפסקת האש עם הולנד, הגיעה ספרד למצב המיוחל של שלום עם כל אויבותיה.

ספרד התאוששה מאוד בתקופת הפסקת האש - היא שמה את כלכלתה בראש מעייניה, ופעלה על מנת להשיב את יציבותה ויוקרתה באירופה. יורשו של פליפה השני - פליפה השלישי, מלך ספרד, היה איש חלש וחסר יכולות משמעותיות כמו אביו. לא היה לו עניין בפוליטיקה של ארצו, והוא העדיף לנהל את נכסיו בעזרת באי-כוחו. ראש השרים שלו היה פרנסיסקו, דוכס לרמה

דוכס לרמה, ופליפה השני לפני, לא התעניינו במיוחד בבעלת בריתם, אוסטריה. ב-1618, החליף המלך את הדוכס בראש שרים יוצא צבא, שהיה השגריר לווינה. ראש השרים החדש האמין כי המפתח לריסון הצרפתים ולמפלתם של ההולנדים היה ברית קרובה יותר עם אוסטריה ההבסבורגית. ב-1618, אוסטריה ופרדיננד השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה פתחו במלחמה עם האיחוד הפרוטסטנטי ובוהמיה. ראש השרים החדש עודד את פליפה להצטרף למלחמה לצידה של אוסטריה, ופליפה שלח את צבאו בארצות השפלה הדרומיות למלחמה, וזו הייתה יריית הפתיחה של מלחמת שלושים השנים - המלחמה האירופית האחרונה בה לקחה ספרד חלק מרכזי.

הדרך לרוקרואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכיבוש המחודש של ברדה ב-1625

ב-1621, ירש פליפה הרביעי את האימפריה הספרדית. בשנה שלאחר מכן, הוחלף ראש השרים בגספר דה גוזמן, רוזן-דוכס אוליבארס, שהאמין שהמקור לכל צרותיה של ספרד היו ארצות השפלה. לאחר מספר הצלחות פנימיות, הובסו הבוהמים בקרב ההרים הלבנים ב-1621, ובקרב שטאדטלוהן ב-1623. המלחמה עם הולנד התחדשה ב-1621, והתפתחה עם כיבושה המחודש של ברדה בידי הספרדים ב-1625. הצטרפותו של כריסטיאן הרביעי, מלך דנמרק, מהמלכים העשירים באירופה באותה התקופה, למלחמה לצד הפרוטסטנטי הצית חשש בקרב ההנהגה הספרדית. אך ניצחון האימפריה הרומית הקדושה עליו בקרב גשר דסאו, ושנית בקרב לותר (שניהם ב-1626), הסיר חשש זה מליבם.

במדריד החלה להתפתח התקווה כי הולנד סוף סוף תיפול שנית לידי האימפריה. לאחר ההפסד של הכוחות הפרוטסטנטיים והדנים בגרמניה, וההסתבכות של צרפת במלחמות פנימיות (באותה התקופה החל מצור לה רושל), עליונותה של ספרד לא הייתה מעורערת. באותה התקופה הגה אוליבארס המשפט המפורסם - "אלוהים הוא ספרדי והוא חלק מהאומה שלנו בימים אלו" (בספרדית: Dios es español y está de parte de la nación estos días).

אוליבארס הבין כי מדינתו זקוקה לרפורמה משמעותית, אך על מנת לעבור אותה, היא זקוקה לשלום. מפלתה של הולנד נוספה לרשימת הנחיצויות שלו, מאחר שכל תנועה פרוטסטנטית אנטי-הבסבורגית, מקורה היה בהולנד. יותר מכך, הבנקאים ההולנדים היו אלו שכילכלו את הסוחרים הספרדים באיי הודו המזרחית, ובאותה התקופה החלו יזמים ומתיישבים הולנדים להפר את ההגמוניה הקולוניאלית של ספרד ופורטוגל.

כשמרבית מצבאו של פליפה התמקד במלחמה בארצות השפלה, עתיד המלחמה נראה מובטח לטובת ספרד. את שנת 1627 סימנה תפנית במלחמה ובעתידה של ספרד, מאחר שבאותה השנה קרסה טוטאלית הכלכלה הקסטיליאנית. ההבסבורגים הוציאו הון רב במלחמה והשפילו את ערכו של המטבע שלהם, מה שהוביל לאינפלציה משמעותית, כמו שקרה בשנה שקדמה לכך באוסטריה. עד שנת 1631, חלקים מקסטיליה נקטו בכלכלת סחר חליפין, ולכן התקשה הממשל לאסוף כספי מסים מספקים ממעמד האיכרים. הממשל היה תלוי ברווחים שהגיעו מהמושבות הספרדיות שמעבר לים.

אוליבארס חוקק מספר רפורמות במסים לקראת סופה של המלחמה, אך נכנס לעוד מאבק מביש וחסר תועלת באיטליה. ההולנדים, שבמהלך הפסקת האש העניקו עדיפות מיוחדת להגדלת צי המלחמה שלהם, הנחיתו מכה קשה על צי המסחר הספרדי בקרב מפרץ מטאנסס, עליו הייתה תלויה האימפריה הספרדית לאחר המשבר הכלכלי.

קרב נורדלינגן (1634). ניצחון נחרץ לכוחות הקתולים

משאביה הצבאיים של ספרד היו פרושים ברחבי אירופה, וכן גם בים היו מפוזרים צייה, כנגד הציים המתפתחים של הולנד וצרפת, וגם לנוכח האיום המתמשך מצד העות'מאנים והברבריים בים התיכון. בנוסף, משימת ההחלשה של הספנות ההולנדית הופקדה בידיהם של הדנקירקים (Dunkirkers), שנחלו הצלחה משמעותית. ב-1625, צי משולב ספרדי-פורטוגזי כבש בחזרה את העיר האסטרטגית לחופי ברזיל - סלבדור מידי ההולנדים. מלבד זאת, ברחבי העולם נקודות המסחר והמבצרים המבבודדים שהיו בידיה של פורטוגל, באסיה ובאפריקה, היו חשופים לפשיטות ולהשתלטויות אנגליות והולנדיות.

ב-1630, גוסטב השני אדולף, מלך שבדיה, מהמנהיגים הבולטים בהיסטוריה, נחת בגרמניה עם צבאו ושחרר את העיר שטרלזונד, מאחרוני המעוזים הקתולים בגרמניה. לאחר מכן, המשיך גוסטב דרומה וניצח ניצחונות חשובים בברייטנפלד ובלוצן. התערבותו של גוסטב במלחמה עודדה פרוטסטנטים נוספים להיכנס למלחמה. המצב הקתולי השתפר עם מותו של גוסטב בלוצן ב-1632, ועם הניצחון בקרב המפתח בנורדלינגן ב-1634. מעמדת הכוח, פנה הקיסר הקתולי למדינות גרמניה בשלום; רבות מהן הסכימו, כולל שתיים ממדינות המפתח הפרוטסטנטיות - ברנדנבורג וסקסוניה. צרפת הצטרפה למשוואה לאחר חתימת ההסכמים והפרה את המשוואה הדיפלומטית.

הקרדינל רישלייה הקתולי מצרפת היה תומך של ההולנדים ושל הפרוטסטנטים מתחילת המלחמה, כשהוא שולח משאבים וציוד במטרה להחליש את בית הבסבורג באירופה. רישלייה החליט כי שלום פראג שנחתם בין האימפריה הרומית הקדושה לסקסוניה והמדינות הפרוטסטנטיות, היה מנוגד לתוכניות הצרפתיות, והכריז מלחמה על האימפריה הרומית הקדושה וספרד, מספר חודשים לאחר חתימת ההסכם. במלחמה הזו, הכוחות הספרדים המנוסים נחלו הצלחות מסוימות בתחילתה. אוליבארס הורה על מתקפה על צפון צרפת מארצות השפלה הספרדיות, במטרה לנפץ את מעמדו ונחישותו של לואי השלושה עשר, מלך צרפת, ולהפיל את רישלייה. ב-1636, הכוחות הספרדים התקדמו דרומה בצרפת עד לקורבי - עתיד המלחמה היה נראה כניצחון ספרדי מובהק.

קרב רוקרואה - שסימן את סופה של הדומיננטיות הספרדית באירופה

אולם, לאחר 1636, עצר אוליבארס את ההתקדמות דרומה, מהחשש לעורר פשיטת רגל ממשלתית נוספת. היסוסו זה של אוליבארס היה הרה גורל - הכוחות הצרפתים התאספו מחדש ודחקו את הספרדים חזרה לגבול, והצבא הספרדי לא חזר כל כך עמוק לתוך צרפת שנית. בקרב ימי שנערך בשנת 1639, צי ספרדי שנשא כוחות צבא הוטבע בידי צי הולנדי, והספרדים לא הצליחו לחזק ולתגבר את כוחותיהם בארצות השפלה. בשנת 1643, צבא פלנדריה, שהיה למיטב אנשי הצבא והמנהיגים הספרדים, עמד בפני מתקפה צרפתית בראשו של לואי השני דה בורבון, נסיך דה קונדה בצפון צרפת בקרב רוקרואה. הספרדים, בהנהגתו של פרנסיסקו דה מלו, נוצחו בידי הצרפתים. הקרב לא הפך לשפיכות דמים; ההתקדמות בקרב הייתה דומה, אך הספרדים נאלצו להיכנע תחת תנאים מכובדים. המוניטין המכובד של צבא פלנדריה התנפץ ברוקרואה, וכמוהו גם הדומיננטיות של ספרד באירופה.

אפריקה והים התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-16, הפכה האימפריה העות'מאנית לאיום אקזיסטנציאלי על אירופה. הכיבושים העות'מאניים באירופה, תפסו תאוצה עם ניצחונם בקרב מוהאץ'. קרל העדיף להחליש את העותואמנים בדרך הים, כשהוא מונע מספינות עות'מאניות לנחות על חופי הטריטוריות הוונציאניות במזרח הים התיכון.

ערי החוף של ספרד, איטליה והאיים הים התיכון הותקפו באופן קבוע בידי פיראטים ברבריים מצפון אפריקה; האי פורמנטרה ננטש לחלוטין בידי יושביו, ורצועות חוף החלו להתרוקן מתושביהן מהחשש מהפיראטים. רב החובל הפיראטי המפורסם ביותר היה ברברוסה, או אדום הזקן. על פי השערות מסוימות כ-1.25 מיליון אירופים נחטפו בידי הברבריים ונמכרו כעבדים באפריקה ובאימפריה העות'מאנית.

בתקופת שלטונו של קרל בספרד, הייתה דעיכה בנוכחותה בים התיכון ואפילו תוניס, ונמלה לה גולט, נכבשו ב-1535. אחת אחרי השנייה, החזקות הספרדיות באפריקה נפלו בידי הפיראטים והעות'מאנים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אימפריות קולוניאליות
Flag of Italy (1861-1946).svg האימפריה האיטלקית Flag of the United States.svg האימפריה האמריקנית אתיופיה (1897) האימפריה האתיופית Flag of Belgium (civil).svg האימפריה הבלגית
Flag of the United Kingdom.svg האימפריה הבריטית Flag of the German Empire.svg האימפריה הגרמנית Flag of Denmark.svg האימפריה הדנית Prinsenvlag.svg האימפריה ההולנדית
Flag of Japan.svg האימפריה היפנית Flag of Cross of Burgundy.svg האימפריה הספרדית Flag Portugal (1707).svg האימפריה הפורטוגזית Flag of France.svg האימפריה הצרפתית
Romanov Flag.svg האימפריה הרוסית Flag of Sweden.svg האימפריה השבדית