כנסיית ישו הפועל וגבירתנו מלורד
 | |||||||
| חזית הכנסייה: מימין מגדל הפעמונים ומשמאל הכניסה אל הבפטיסטריום התת-קרקעי | |||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||
| מידע כללי | |||||||
| סוג | כנסייה | ||||||
| על שם | ישו הפועל וגבירתנו מלורד | ||||||
| מיקום | אסטסיון אטלנטידה | ||||||
| מדינה | אורוגוואי | ||||||
| הקמה ובנייה | |||||||
| תקופת הבנייה | 1958–1960 (כשנתיים) | ||||||
| תאריך פתיחה רשמי |
1960  | ||||||
| חומרי בנייה | לבנים מחוזקות בפלדה | ||||||
| אדריכל | אלדיו דיאסטה | ||||||
| מידות | |||||||
| שטח |
0.56 הקטאר | ||||||
| קואורדינטות | 34°44′38″S 55°45′58″W / 34.744°S 55.766°W | ||||||
|
(למפת אורוגוואי רגילה) | |||||||
  | |||||||
כנסיית ישו הפועל וגבירתנו מלורד (ספרדית Iglesia de Cristo Obrero y Nuestra Señora de Lourdes) הידועה גם ככנסיית אסטסיון אטלנטידה (Iglesia de Estación Atlántida) היא כנסיית רובע קתולית באסטסיון אטלנטידה (Estación Atlántida), אורוגוואי. הכנסייה תוכננה על ידי אלדיו דיאסטה (Eladio Dieste) ונבנתה בין השנים 1958–1960, ובשנת 2021 הוכרזה כאתר מורשת עולמית.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אסטסיון אטלנטידה נוסדה ב-1911 כפרבר מרוחק של מונטווידאו, השוכנת כ-45 ק"מ מערבה לה. במקום הוקמה קפלה צנועה בשנת 1942, ועד מהרה הורגש הצורך בהקמת כנסייה של ממש שתשרת את אוכלוסיית היישוב. לשם כך נתרמה חלקת אדמה ב-1957, ואלדיו דיאסטה מונה לאדריכל ומפקח הבנייה. בהשפעת הסגנון האיטלקי הימי-ביניימי, דיאסטה תכנן את המתחם ככיכר שבה ניצבים בנפרד זה מזה שלושה יסודות - הכנסייה, מגדל הפעמונים והבפטיסטריום התת-קרקעי - וביניהם משתרעים משטחי דשא. הבנייה נמשכה שנתיים, בין השנים 1958–1960, והכנסייה הוקדשה בטרם הושלמה. נוסף על שלושת המבנים שבמתחם, ב-1962 הוקם מבנה נוסף שנועד לשמש כבית הרובע, אולם הוא לא שימש לייעודו מעולם ולא נבנה בידי דיאסטה, וב-1965 פורק ותחתיו הוקמו בית ספר קתולי ומבני מגורים. בעשור הראשון לקיומו המבנה לא תוחזק כראוי ואף נפל קורבן לוונדליזם במספר הזדמנויות. לאחר תקופה של התדרדרות המבנה שופץ, בעיקר בשל התערבותו של בנו של דיאסטה, אדריכל בעצמו; והמתחם החל זוכה בתשומת לב. הוא התפרסם בספרים ובכתבי עת מקצועיים ברמה עולמית, והחל זוכה בביקורים של אנשי מקצוע - אדריכלים, מהנדסים וסטודנטים - כמו גם של הקהל הרחב. ב-1997 זכתה הכנסייה במעמד של מונומנט היסטורי ומגדל הפעמונים זכה במעמד דומה ב-2018. בשנת 2021 הוכרז המתחם כאתר מורשת עולמית.
המתחם[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיצוב הכנסייה הושפע ממחסנים שקורו בקמרונות, מבנים שדוגמתם תכנן והקים דיאסטה בעבר, אך בפרויקט זה הוא כלל פתרונות חדשניים דוגמת קירות גליים והשימוש בקרמיקה מחוזקת (Reinforced ceramic). לכנסייה ספינה בודדת, והיא דומה למלבן באורך של 33 מטרים, ברוחב של 16 מטרים ובגובה של 7 מטרים. הקירות כמו גם התקרה בנויים בצורת גלים מאוזנים ומאונכים, היוצרים תקרת קמרונות שנחה על קירות גליים מסוגננים. החומר בו נעשה שימוש הוא לבנים מחוזקות בפלדה. בחלקם העליון של קירות הצד, חלונות מלבניים קטנים עם זכוכית צבועה מאפשרים חדירה של אור טבעי לכיוון המזבח, ובחזית המבנה קבועים חלונות אוניקס המאירים את חלל הכנסייה. פנים הכנסייה מרוהט בפשטות וקיר המקיף את המזבח יוצר חלל המשמש כחדר תשמישי הקדושה.
הבפטיסטריום הוקם בנפרד מהכנסייה כמבנה תת-קרקעי שהגישה אליו היא באמצעות פרוזדור תת-קרקעי מתוך הכנסייה או מחוצה לה. קוטרו 4.52 מטרים וגובהו של 2.26 מטרים, ומעליו נחה כיפה שבה קבוע אוקולוס המאפשר קרינת אור טבעי על אגן הטבילה.
מגדל הפעמונים הושפע ממגדל מים שדיאסטה תכנן בעבר. הוא ניצב בנפרד מהכנסייה מימין לכניסה אליה, וגם הוא עשוי מלבנים. גובהו 15 מטרים וקוטרו 2.80 מטרים, ובתוכו מוביל גרם מדרגות לולייניות אל הפעמון.
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
חזית ימנית ומגדל הפעמונים -
קיר צד והחלונות הקבועים בו -
פנים הכנסייה -
פנים הכנסייה - פרט -
תרשים הכנסייה
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
 | |
|---|---|
|