לאוטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לאוטת רנסאנס בעלת שמונה מיתרים

לָאוּטָה או לוּט או קַתְרוֹס היא כלי מיתר שהתפתח מהעוּד הערבי (למעשה שיבוש של שמו הכולל את ה' הידיעה בערבית - אל־עוד). אף על פי שצורתה החיצונית של שני הכלים דומה, הלאוטה בנויה מעץ שונה ומנוגנת בסגנון שונה מהעוד, ולכן המצלול שלה שונה לגמרי. בניגוד לעוד המנוגן בעזרת מפרט ומתפקד ככלי מלודי, ללאוטה יש סריגים לרוחב צווארה והיא מנוגנת בעזרת האצבעות, דבר ההופך אותה לכלי שיכול להפיק פוליפוניה (נגינת מספר קולות בו־זמנית) ואקורדים.

הלאוטה הגיעה לאירופה בימי הביניים, שם היא הפכה לפופולרית בתקופת הרנסאנס ככלי סולו וככלי מלווה לזמרים והרכבים. מספר המיתרים שבלאוטה הלך וגדל לאורך הזמן, והמנעד שלה הורחב כדי להתאים להרכבים מוזיקליים גדולים יותר. ברנסאנס המוקדם הייתה נפוצה לאוטה בעלת שישה מיתרים (חמישה מיתרים כפולים והמיתר הגבוה ביותר - בודד), ובהמשכו נוספו בהדרגתיות ארבעה מיתרי בס נוספים לכלי. בסוף הרנסאנס ולאורך תקופת הבארוק שגשגו הארכילאוטה, התאורבו ולאוטת הבארוק, אשר הציעו מנעד גדול יותר וכיוונים אחרים מלאוטת הרנסאנס.

הרוב המוחלט של הרפרטואר לכלי מתקופת הרנסאנס והבארוק מתועד בשיטת רישום מוזיקלית הנקראת טאבלטורה, אשר מכוונת את הנגן היכן להניח את אצבעותיו ועל אילו מיתרים לפרוט - זאת בניגוד לשיטת התיווי הרגילה, בה מופיעים הצלילים אשר יש לנגן על גבי חמשה המציינת את גובהי הצלילים.

לקראת אמצע המאה ה-18 ההרכבים המוזיקליים והאופנות באירופה השתנו, והלאוטה איבדה את מעמדה ככלי באסו קונטינואו וככלי סולו.

בין המלחינים שכתבו יצירות ללאוטה נמנים אנטוניו ויואלדי, יוהאן סבסטיאן באך, סילביוס לאופולד וייס, ג'ון דאולנד ואחרים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]