מזייפי המטבעות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ויקיזיציה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

מזייפי המטבעותצרפתית: Les faux-monnayeurs) הוא רומן צרפתי משנת 1925 מאת אנדרה ז'יד, אשר פורסם לראשונה ב-Nouvelle Revue Française. התרגום העברי נעשה בידי יהושע קנז.

עלילת הרומן עמוסת דמויות והצטלבויות בעלילה, כאשר התמה המרכזית היא העתק והמקור, ומה מפריד ביניהם - הן בעלילה החיצונית העוסקת במטבעות הזהב והן בתיאור רגשותיהן של הדמויות ומערכות היחסים שלהן. מזייפי המטבעות הוא ‏סיפור בתוך סיפור, כשבמרכזה מתוארת דמותו של אדואר (האלטר אגו של ז'יד) המתכנן לכתוב ספר בעל כותרת זהה לשם הספר. אמצעים אמנותיים אחרים בשימוש הם המספר היודע הכול הפונה לעתים לקורא באופן ישיר, ובוחן מניעיהן של הדמויות או דן על מציאויות חלופיות. לכן מבחינות רבות, ספר זה נחשב כמבשר ה"רומאן החדש".

הרומן מציג מספר ניכר של דמויות גברים הומוסקסואלים או ביסקסואלים- המתבגר אוליבייא, במידה מסוימת ברנאר, עמיתיו ללימודים גונתראן ופיליפה, ולבסוף הסופר המבוגר קומטה דה פאסוואן (המייצג כוח מרושע ומשחית) ואדואר הנדיב. חלק חשוב מהעלילה הוא תיאור אפשרויות ספורות מערכות יחסים הומואירוטיות שליליות או חיוביות.

עם הופעתו זכה הרומן לקבלת פנים צוננת, ייתכן בשל התמות ההומוסקסואליות והמבנה הבלתי רגיל שלו. עם זאת, הרומן זכה למוניטין בשנים שלאחר מכן ובאופן כללי נחשב כיצירת מופת בקאנון המערבי של הספרות. הכנת הרומן, הכולל מכתבים, גזירי עיתון וחומרים אחרים, תועד על ידי ז'יד בשנת 1926 ב"Journal of The Counterfeiters" שפרסם.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרכז העלילה עומדת דמותו של ברנאר- חברו ללימודים של אוליבייא המתכונן למבחני הבגרות שלו. ברנאר מגלה כי הוא ממזר ומשתמש בכך כאמתלה לבריחה מן הבית. הוא מבלה לילה במיטתו של אוליבייא (שם הם מנהלים שיחה על מיניות במהלכה אוליבייא חושף ביקורו אצל זונה, אשר לא מצא כחוויה מהנה במיוחד). לאחר שברנאר גונב את המזוודה השייכת לאדואר, דודו של אוליבייא, הוא נהפך למזכירו האישי. אוליבייא מקנא ומסיים בזרועותיו של קומטה דה פאסוואן, אדם ציני ושטני, והשניים נוסעים יחדיו לים התיכון.

בסופו של דבר, ברנאר ואדואר מחליטים שאינם מתאימים זה לזה כפי שציפו, וברנאר עוזב לטובת משרה בעיתון, ולבסוף מחליט לחזור לבית אביו. אוליבייא הופך תחתיו למזכירו האישי של אדואר, ולאחר ערב רב אירועים במהלכו הוא מביך אותו בצורה גמורה, אוליביה מסיים את הערב במיטתו של אדואר, והשניים סופסוף מממשים את תשוקתם שעד כה לא העזו לגלות.

עלילות אחרת הנשזרת סביב אלמנטים אלה, כגון סיפורו של אחיו הצעיר של אוליבייא ז'ורז' ומעורבותו עם זייפני מטבעות, וסיפורו אחיו הבכור ונסאן ויחסיו עם לורה, אישה נשואה, עימה הביא ילד מחוץ לנישואין. ייתכן שסצנה המשתהה ביותר בספר סובבת סביב בוריס, ילד ממזר אחד, נכדו של לה פרוז, המנסה לבצע התאבדות כינוס הכיתה בגהרידאנסול, קבוצת אנשים של פאסוואן.

במובנים מסוימים, כמו למשל באופן בו המתבגרים פועלים ומדברים הרבה מעבר לגילם ואי כשירותם של המבוגרים (במיוחד של האבות), כמו גם המוטיבים של התפתחות וזהות מינית מבולבלת, הנובלה בעלת מאפיינים זהים למחזה משנת 1891 של פרנק וודקינס "התעוררות אביב". מזייפי המטבעות חולק עם המחזה את התפישה של מערכות יחסים הומוסקסואליות כטובות יותר תחת תנאים מסוימים מאשר הטרוסקסואליות, כאשר אלה מובילות באופן בלתי נמנע לתוצאות הרסניות.

זיהוי אפשרי של דמויות בספר עם דמויות בשר ודם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד ביטוי חלק מתכונותיו של ז'יד עצמו, חלק מדמויותיו מזוהות עם דמויות בשר ודם: לתפישה זו, קומטה דה פאווסאן נראה כמרמז לז'אן קוקטו, אוליביה למארק אלגרה, ולורה לבת דודתו של ז'יד ובהמשך אשתו, מדליין. אלפרד ג'רי נוכח גם הוא בסצנת המסיבה תחת שמו האמיתי ואובו רוי מוזכר גם הוא. משמע הדבר שהתרחשות העלילה מוכרחה להיות בין 1896 (הפרמיירה של אובו רוי) לבין 1907 (מותו של ג'רי). רישום ביומנו של אדואר בפרק 12 בחלקו השלישי, אשר מציין שנת בציר של יין משנת 1904, מאשר את החשד לטווח ספציפי יותר של זמן שבו ממוקם ככל הנראה הרומן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • André Gide: The Counterfeiters. ISBN 0394718429
  • André Gide: Journal of The Counterfeiters.
  • List of books portraying paedophilia or sexual abuse of minors
  • "Gide's Rhetoric of Acceptance in Les Faux-monnayeurs" by Eric Mader
  • "Gide's Fictional Technique" by Justin O'Brien
  • "La Séduction du lecteur-André Gide" by Maya Nestelbaum, Sorbonne Paris IV