מצעד השיגעון

מצעד השיגעון (באנגלית: Mad Pride) הוא תנועה ציבורית של צרכני בריאות הנפש, צרכנים לשעבר ובעלי בריתם. האירוע המוכר הראשון של התנועה התקיים ב-18 בספטמבר 1993 בטורונטו שבקנדה. הוא אורגן על ידי אנשים שהזדהו כניצולי הפסיכיאטריה, צרכנים של שירותי בריאות הנפש ומטופלים לשעבר, ונקרא "יום הגאווה לניצולי הפסיכיאטריה".

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האירוע בא כתגובה לדעות קדומות מצד הקהילה המקומית ביחס לאנשים המתמודדים עם מגבלה נפשית שהתגוררו בבתי מחסה באזור פארקדייל בעיר. מאז התקיים מדי שנה, להוציא 1996. בשנות התשעים המאוחרות אורגנו אירועים דומים ברחבי העולם, ביניהם מצעד שיגעון בלונדון, וכן באוסטרליה, דרום אפריקה וארצות הברית. הארגון האמריקני לסנגור צרכני בריאות הנפש, MindFreedom International, דיווח כי אירועים אלה משכו אליהם אלפי משתתפים, והארגון מקדם ועוקב אחרי אירועים אלה ברחבי העולם.

פעילי מצעד השיגעון מנכסים מושגים כמו "שיגעון", "מחלת נפש", "אוטיזם" וכדומה, בניסיון לתקן את השימוש השגוי, הרווח בציבור ובתקשורת ביחס אליהם. באמצעות סדרת קמפיינים בתקשורת המונים מנסים הפעילים לחנך מחדש את הציבור בנושאים כגון הפרעות נפש, חוויותיהם של צרכני מערכת בריאות הנפש ומגפת ההתאבדות הגלובלית. אחד מיוזמי מצעד השיגעון הוא פיט שונסי, שלאחר מכן שם קץ לחייו. בין מייסדי התנועה האחרים: רוברט דלר, ו"פריקי פיל" מרפי.

הספר Mad Pride: A celebration of mad culture מתעד את ימיה הראשונים של התנועה. On Our Own: Patient-Controlled Alternatives to the Mental Health System (לבדנו: חלופות למערכת בריאות הנפש בשליטת מטופלים) שפורסם ב-1978 על ידי ג'ודי צ'מברלין הוא יצירה מכוננת של התנועה, אף שפורסמה לפני הקמתה.

לימודי שיגעון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כפי שנאמר ב-Mad matters: a critical reader in Canadian mad studies (השיגעון משמעותי: מקראה ביקורתית ללימודי שיגעון קנדיים מאת ל'פרנסואה, מנזיס וראומה, 2013): "לימודי שיגעון ניתנים להגדרה כוללנית כפרויקט של חקירה, ייצור ידע ופעילות פוליטית המוקדשים לביקורת ולהתעלות על צורות ההתנהגות, ההתנהלות, ההתייחסות והקיום שהם ממוקדי חשיבה פסיכיאטרית. המקראה "השיגעון משמעותי" מציעה דיון ביקורתי בלימודי בריאות הנפש ושיגעון בדרך המציגה את מאבקיהם, דיכוים, חתרנותם ונקודת מבטם של מתמודדי הנפש בניסיון לאתגר את התפיסות השולטות בתחום בריאות הנפש. לימודי שיגעון הוא תחום מתפתח, רב-תחומי שבו ריבוי קולות, של אקטיביזם, תאוריה, פראקסיס ולימוד.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2000 התפרסם ספר "מצעד שיגעון: חגיגה של תרבות שיגעון" (Mad Pride: A celebration of mad culture) שהושק במצעד השיגעון ב-11 במאי 2000. העיתונאית גבריאל גלייזר תיעדה את מצעד השיגעון בניו יורק טיימס. גלייזר ציינה כי "בדיוק כשם שפעילים לזכויות הקהילה הגאה ניכסו את מילת הגנאי קוויר כתווית של כבוד, גם פעילים אלה מכנים את עצמם משוגעים בגאווה, וטוענים כי מצבם לא מונע מהם לנהל חיים פרודוקטיביים." תנועת מצעד השיגעון אוזכרה גם בהפינגטון פוסט.

תרבות שיגעון ואירועים רלוונטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד שיגעון הצמיח אירועים תרבותיים חוזרים בטורונטו, לונדון וערים אחרות ברחבי העולם. אירועים אלה כוללים בדרך כלל מוזיקה, הקראת שירה, הקרנת סרטים ואירועי תיאטרון רחוב, כדוגמת "דחיפת מיטות" שתכליתה לעורר מודעות למידת הבחירה המועטה המתאפשרת בטיפולים בבריאות הנפש ולשימוש הנפוץ בכוח במוסדות אשפוז פסיכיאטריים. אירועי התרבות במצעד לובשים צורות מגוונות.

דחיפת מיטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר טורונטו מציינת את שבוע מצעד השיגעון, ושיאו הוא אירוע דחיפת המיטות. זוהי שנתו ה-14 של הפסטיבל. סדרה של אירועי דחיפת מיטות מתקיימים ברחבי לונדון מדי שנה. תוכנית של ערוץ הטלוויזיה האמריקני איי.בי.סי ושמה "צפיית שיא: האאוטסיידר" שידרה כתבה על אודות מצעד השיגעון שהתקיים ב-25 באוגוסט 2009. בין היתר כללה התוכנית ראיונות עם שחקן הקולנוע והטלוויזיה האמריקני ג'ו פנטוליאנו והאקטיביסט דייוויד וו. אוקס, יו"ר תנועת MindFreedom International .

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2004 וב-2005 יזמו האקטיביסטים צביאל רופא ודליה וירצברג-רופא שני מצעדי שיגעון בתל אביב בסיוע עמותת אנוש. הם נקראו "צועדים בראש מורם", והסלוגן שלהם היה: "אם תכירו אותי, תשתגעו עליי".