תל אביב-יפו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בעיר. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו תל אביב (פירושונים).
| תל אביב-יפו | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 סמל עיריית תל אביב-יפו |
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 דגל עיריית תל אביב-יפו |
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| שם בערבית | تَلْ أَبِيبْ-يَافَا | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מחוז | תל אביב | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מעמד מוניציפלי | עירייה | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ראש העירייה | רון חולדאי | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| גובה ממוצע | 5 מטר | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| תאריך ייסוד | 1909 (תל אביב) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| סוג יישוב | עיר בעלת 200,000 תושבים ומעלה | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף יוני 2009: | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| - אוכלוסייה | 393,200 תושבים | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| - שינוי בגודל האוכלוסייה | 0.4% לשנה | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| - צפיפות אוכלוסייה | 7,592 תושבים לקמ"ר | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| תחום שיפוט | 51,788 דונם | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 תל אביב-יפו
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| דירוג חברתי-כלכלי | 8 מתוך 10 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| מדד ג'יני | 0.5083 | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| http://www.tel-aviv.gov.il | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
תל אביב-יפו (בקיצור: תל אביב; בערבית: تَلْ أَبِيبْ-يَافَا) היא עיר במחוז תל אביב בישראל, במישור החוף הדרומי, המרכזית מבין ערי גוש דן והשנייה בגודל אוכלוסייתה בישראל. תל אביב היא העיר היהודית הראשונה שהקימה התנועה הציונית מחוץ ליישוב הישן, וזכתה לפיכך לכינוי "העיר העברית הראשונה". היא מטרופולין המהווה את מרכז הכלכלה, התרבות, התקשורת והמסחר של ישראל. שוכנים בה מרכזי המערכת הבנקאית של ישראל, הבורסה לניירות ערך, שגרירויות ונציגויות בינלאומיות, מערכות העיתונים הגדולים בישראל, התיאטרון הלאומי, התזמורת הפילהרמונית ומרכזי תרבות ארציים נוספים. העיר הלבנה בתל אביב הוכרה בשנת 2003 כאתר מורשת עולמית.
בעיר חיים כ-392,000 תושבים ובולטת בה תופעת היוממות הגדולה בישראל - כמחצית מהעובדים בתל אביב גרים מחוצה לה. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2008 התגוררו במחוז תל אביב 1,224,800 איש, ואוכלוסיית המטרופולין מנתה 3,154,100 נפש בשנת 2007.
תל אביב-יפו שוכנת לחוף הים התיכון על אדמת כורכר. בשטחה זורמים נחל הירקון ונחל איילון. היא גובלת ממערב בים התיכון; מדרום בערים בת ים וחולון; ממזרח בערים רמת גן, גבעתיים, בני ברק ופתח תקווה; ומצפון בערים רמת השרון והרצליה.
עיר הנמל העתיקה יפו הייתה ראשיתה של העיר תל אביב-יפו. יפו נחשבת לאחת מערי הנמל העתיקות בעולם; היא נזכרת רבות בתנ"ך ובמקורות קדומים אחרים, ובמשך דורות שימשה שער כניסה ימי לארץ ישראל. לבד מיפו, התקיימו לאורך ההיסטוריה מספר ניכר של יישובים בשטחה של תל אביב. בשלהי המאה ה-19 החלו להתגורר בה תושבים יהודים, ואלה הקימו שכונות חדשות מחוץ ליפו הערבית, כמו שכונת מונטיפיורי במזרח ושכונות נווה צדק וכרם התימנים מצפון ליפו.
תל אביב נוסדה רשמית בשנת 1909 כשכונת "אחוזת בית", כשם האגודה שייסדה אותה. המטרה המוצהרת הייתה להקים עיר עברית לצד יפו הערבית, שתכלול את השכונות היהודיות החדשות. שנה מאוחר יותר, ב-1910, נקראה העיר החדשה תל אביב, ובתוך כארבעה עשורים צמחה לכרך שהיה גדול פי כמה מיפו. ב-1949, לאחר הקמת מדינת ישראל, אוחדו מוניציפלית שתי הערים ונוצרה עיריית תל אביב-יפו המנהלת את העיר המאוחדת, אף שבמובנים מסוימים עדיין נהוג להתייחס ליפו ולתל אביב כאל שתי ישויות אורבניות נפרדות. בשנת 2009 חגגה העיר מאה שנים להיווסדה.
[עריכה] שם העיר
העיר נבנתה ב-1909 על ידי האגודה אחוזת בית. בימיה הראשונים של האגודה התחבטו ראשיה באיזה שם יקראו לה. נבחרה ועדה שהביאה לפני אספה כללית של תושבי השכונה את הצעותיה לשם העיר. בין השמות שהועלו באספה: יפו החדשה, נוה יפו, אביבה, יפהפייה, עברייה ועוד. אחד השמות שהוצעו היה "הרצליה" כדי להנציח את שמו בנימין זאב הרצל. לבסוף, ב-21 במאי 1910[1], נבחרה ברוב קולות הצעתו של מנחם שינקין: "תל אביב" כשם התרגום העברי של נחום סוקולוב לספרו של הרצל, "אלטנוילנד", שפורסם שבע שנים לפני כן, ובו תיאר הרצל כיצד תיראה, לדעתו, המדינה היהודית לכשתקום (בשנת 1923 להערכתו). בהצבעה על בחירת השם תמכו 20 אנשים בשם "תל־אביב" ו-15 בשם "נוה יפו". האסיפה לא ידעה באותה עת כי שכונה בשם זהה כבר הוקמה במושבה נס ציונה (שם קיים עד היום רחוב תל אביב, שקדם לאחוזת בית).
מילולית, שם ספרו של הרצל הוא "ארץ עתיקה חדשה" בלשון הגרמנית. נחום סוקולוב, שתרגם את הספר לעברית, קרא לו בשם הציורי "תל־אביב": תל - האוצר הישן, עתיקות העבר, ואביב - המסמל עתיד, פריחה, לבלוב ותקווה. לאחר זמן מצאו כי תל אביב מוזכרת גם בספר יחזקאל, כמקום שבו ישבו הגולים לבבל ליד נהר כבר: "וָאָבוֹא אֶל הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב הַיֹּשְׁבִים אֶל נְהַר כְּבָר, וָאֵשֵׁב הֵמָּה יוֹשְׁבִים שָׁם" (יחזקאל ג' 15). ב-4 באוקטובר 1949 קיבלה ממשלת ישראל החלטה על איחוד העיר יפו עם תל אביב. בעקבות החלטה זו התכנסה כעבור יומיים מועצת העיר לדון בשם החדש לעיר המאוחדת. ראש העיר דאז ישראל רוקח התנגד לשינוי שם העיר המבטא את הגשמת החזון הציוני ורצה ששם העיר יישאר כפי שהוא ובחלוקתה של העיר המאוחדת לאזורים או רובעים ייקרא אחד מהם "יפו". חברי מועצת העיר היו חלוקים בדעתם באשר לשם. בהשפעת ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרצה מאוד בשם "יפו" כדי לחזק את הקשר של העיר למקורות התנ"כיים, הוחלט בסוף כפשרה לקרוא לעיר המאוחדת "תל אביב-יפו". למעט בפרסומים ומסמכים רשמיים או התבטאויות של פוליטיקאים מקומיים, נשמרו השמות "תל אביב" ו"יפו" מופרדים בשיח העממי והציבורי.
|
כרונולוגיה של תל אביב-יפו היסטוריה מוקדמת של יפו
תחילתה של העיר העברית - התקופה העות'מאנית 
המנדט הבריטי
תקופת המדינה
|
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] יפו
 |
ערך מורחב – יפו |
יפו היא אחת הערים העתיקות ביותר בארץ ישראל, המוזכרת עוד בתנ"ך כעיר שממנה יצא יונה הנביא למסעו. השרידים הקדומים ביותר מעידים על מקום יישוב כבר במאה ה-18 לפנה"ס. לראשונה נזכרת יפו בכתובים באגרות מצריות משנת 1470 לפנה"ס, המתפארות בכיבושה על ידי הפרעה תחותמס השלישי. עוד בעת העתיקה, שלטו ביפו הפלשתים, ממלכת ישראל המאוחדת תחת דוד המלך, האשורים, הפרסים והסלאוקים, כמו רוב חלקי ארץ ישראל שנכבשו לאורך השנים על ידי ממלכות ואימפריות שונות. בכל תקופה זו הייתה יפו יעד אסטרטגי חשוב כעיר נמל מרכזית לחוף הים התיכון.
בימי המשנה והתלמוד שגשגה ביפו קהילה יהודית וזאת ניתן להסיק מכיתובי המצבות בבית הקברות היהודי שנחשף מתחת לשכונת אבו כביר בשנת 1871 על ידי הארכאולוג הצרפתי שארל קלרמון גנו.
ב-1268, עת שלטו ביפו הצלבנים, כבש את העיר בייברס, הסולטן הממלוכי, הגלה את התושבים והרס את העיר. העיר עמדה חרבה עד המאה ה-17, שבמהלכה התיישבו בה נזירים פרנציסקנים והקימו בה אכסניה, במקום שבו נמצאת כיום כנסיית פטרוס הקדוש.
במהלך התקופה העות'מאנית בארץ ישראל ידעה יפו תקופות נוספות הן של שגשוג ובנייה מחדש והן של חורבן, עד המאה ה-19 בה החלה לפרוח. במהלך מאה זו גם חודשה הקהילה היהודית בעיר. עם חידוש ההתיישבות היהודית בארץ, בסוף המאה ה-19, היה נמל יפו נמל הקליטה הראשי לבאי העליות הראשונות. למקצת מהעולים הייתה יפו תחנת מעבר בלבד, אך רבים אחרים נשארו בה, והקהילה היהודית ביפו גדלה והגיעה ערב מלחמת העולם הראשונה ל-11 אלף איש - כשליש מאוכלוסיית העיר.
[עריכה] התיישבות מוקדמת בשטחה של תל אביב
לבד מיפו, התקיימו לאורך ההיסטוריה מספר ניכר של נקודות יישוב בשטח המהווה היום את תל אביב. ייחודי לאופי ההתיישבות העתיקה במרחב זה הוא העדר רצף התיישבותי באזור אחד מסוים. יישובים אלו שבו והתחדשו באזורים שונים על גדות הירקון. ברחבי שטחה של העיר, ובעיקר בקרבת נחל הירקון, נתגלו כמאה אתרים ארכאולוגיים מתקופות שונות[2]. כנחל הרחב ביותר לאורך מישור החוף, היווה הירקון עורק חיים אסטרטגי ואיפשר אף את כניסתן של סירות מסחר אל פנים היבשה. החל מימי הבית השני ואילך עד סוף התקופה הביזאנטית אין היישובים החדשים קשורים עוד בנחל הירקון כמקור לאספקת מים והם מתפשטים על פני כל שטחה של העיר, ובהם כאלה הרחוקים מן הירקון, כגון תל ברוך וגן הגת. חלק מן הממצאים שנתגלו בעיר מתוארכים לתקופה הכלקוליתית ורבים מתקופת הברונזה. בתקופות המאוחרות יותר של העת העתיקה, הוקמו בשטחים אלו נקודות יישוב רבות ככפרי לוויין של עיר הנמל יפו.
תל קסילה הוא אחד התלים הארכאולוגיים החשובים בתחומי העיר, והוא שוכן צפונה לירקון בתחומו של מוזיאון ארץ ישראל. במקום נמצאו ממצאים רבים של היישוב הפלשתי שפרח על התל החל במאה ה-12 לפנה"ס ועד תחילת המאה ה-10 לפנה"ס. מאז תקופת ממלכת ישראל המאוחדת ועד לסוף התקופה הביזנטית, התקיים על התל יישוב יהודי ואחר לסירוגין.
תל נפוליאון, הידוע גם כ"תל גריסה", שוכן בצפונה של העיר, מדרום לנחל הירקון וממזרח לנחל איילון. המקום היה מיושב החל משנת 2700 לפנה"ס לערך. היישוב התרחב באלף ה-2 לפנה"ס והגיע לשיאו במאה ה-18 ובמאה ה-17 לפנה"ס. על התל התגלו מספר מבנים מונומנטליים ומערכת לאספקת מים. באתר שבע טחנות, הסמוך לתל נפוליאון, הוקמו בתקופת העות'מאנית מספר טחנות קמח[3], והכפר הערבי הסמוך ג'רישה מעיד בשמו על כך שבאתר פעל מרכז אזורי של גריסת קמח[4]. טחנות קמח נבנו גם בעשר טחנות בקצה הצפון-מזרחי של העיר. האתר, שהיה הגדול מסוגו לאורך הירקון, היה פעיל בתקופה הרומית, ולאחר הפסקה ארוכה חידש את פעולתו במאה ה-19, עת נודע בשם "טאחונת אל הדר".
בתל כודאדי הסמוך לשפך הירקון, נחשפו שרידי שתי מצודות אשוריות מהמאה ה-8 לפנה"ס, אשר שימשו כשלוחה הקידמית של תל קסילה. המצודות הגנו על שפך הירקון, ובעת שלום שימשו כתחנת סחר. גן הגת הוא אתר ארכאולוגי נוסף בצפון תל אביב. בתקופה ההלניסטית פעלה במקום גת שהייתה בשימוש מהמאה ה-4 לפנה"ס עד המאה ה-2 לפנה"ס והיא מוגדרת כגת ציבורית משוכללת. בכיכר היל התגלו מערות קבורה ושרידי יישובים מהאלף הרביעי לפני הספירה, ומהמאות ה-8 עד ה-10 לפנה"ס. רוב המערות נאטמו כדי לשמרן. מערות קבורה התגלו גם באתר מערות אפקה השוכן מערבית לנתיבי איילון, מצפון לשכונת אפקה.
לפני קום המדינה שכנו בתחומי העיר מספר כפרים ערביים, ובהם שייח' מוניס (כיום שכונות רמת אביב ואפקה), ג'רישה וג'מאסין אל ע'רבי ליד הירקון, סומייל ברחוב אבן גבירול, ואבו כביר וסלמה בדרום העיר. מרבית הכפרים האלה נהרסו עד היסוד בעשורים שלאחר הקמת המדינה אולם שרידים מהם נותרו עד היום. בבתים הנטושים של ג'מאסין אל ערבי, סומייל וסלמה, אשר ננטשו על ידי יושביהם הערבים במהלך מלחמת העצמאות, השתכנו יהודים תושבי יפו, שהפכו בעצמם לפליטי המלחמה, ועולים חדשים. חלק ממשפחות יהודיות אלו הן בעלות חזקה ועדיין מתגוררות בשרידי הכפרים הללו. הליכים משפטיים לפינוייָם נמשכים לאורך שנים.
[עריכה] הקמת תל אביב
|
|
ערך מורחב – היסטוריה של תל אביב |
ראשוני היהודים שיסדו את ההתיישבות החדשה מחוץ ליפו היו יהודי תימן, שהקימו שכונות גדולות שהיוו תשתית ראשונה לייסודה של תל אביב. כבר בשנת 1881 הקימו יהודים בתים מחוץ לחומות יפו, אשר הפכו מעט מאוחר יותר לכרם התימנים. בשנת 1896 הקימו את שכונת מחנה יהודה, וב-1904 את שכונת מחנה יוסף. לימים התאחדו שתי האחרונות לשכונה אחת בשם שכונת שבזי. ב-1887 הוקמה גם שכונת נווה צדק. רק לאחר ביסוסן של שכונות גדולות אלו מחוץ ליפו, החלה היוזמה לייסוד שכונת אחוזת בית מתוך כוונה מוצהרת להקים עיר חדשה, וממנה צמחה העיר תל אביב. אחוזת בית נוסדה בשנת 1909 כשכונת בתים נמוכי קומה מוקפים בגינות, על ידי קבוצה של יהודים מיפו שהחליטה לצאת ממנה בשל הרצון לחיות חיים עבריים עצמאיים. קבוצת יהודים זו, שהתכנסה לראשונה ביולי 1906, התאגדה בשם "אגודת בוני בתים" (ששונה מאוחר יותר ל"אחוזת בית"). הקבוצה תכננה להקים שכונה חדשה ואיכותית מחוץ ליפו, על פי הדגם המערב אירופאי של סוף המאה ה-19.
יום יסודה הרשמי של העיר נחשב כ' בניסן ה'תרס"ט (11 באפריל 1909), ה' דחול המועד פסח. זה היום שבו התכנסה קבוצת המייסדים בחולות שמצפון ליפו כדי להגריל בין חבריה את המגרשים לבנייה. אבן הפינה למבנה הראשון, "גימנסיה הרצליה", הונחה בי' באב תרס"ט (28 ביולי 1909).[5]. מועד אחר ליסוד העיר הוא בסיון תרע"ט (19 ביוני 1909) "הונח ברב פאר ושמחה היסוד לשכונה העברית[6].
הגרלת המגרשים לבנייה נערכה על ידי עקיבא אריה ויס, יו"ר הוועד ויוזם העיר העברית הראשונה, בעזרת צדפים. חבר נוסף בקבוצת המייסדים היה מאיר דיזנגוף, ששימש כיושב ראש הוועד החל משנת 1911. אחוזת בית נועדה להיות שכונת מגורים בלבד, ולכן נאסרה בה פעילות כלכלית. היו בה רחובות מעטים ניצבים זה לזה. הרחוב הראשי בה היה רחוב הרצל, ובקצהו הצפוני נבנתה הגימנסיה העברית "הרצליה" (כיום - מקומו של "מגדל שלום מאיר"), שהייתה הגימנסיה העברית הראשונה. עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה היו בתל אביב הקטנה רק 140 בתים. בעת המלחמה נעצרה התפתחותה, והשלטונות הטורקיים גירשו את תושביה עם תושבי יפו היהודים.
[עריכה] תקופת המנדט הבריטי
עם הכיבוש הבריטי ב-1917 והחלתו של השלטון הצבאי הבריטי חזרו התושבים, ומשנת 1921 החלה תנופת התפתחותה של העיר. באותה שנה פרצו פרעות תרפ"א, בהן רצחו ערביי יפו 47 מיהודי העיר, בהם הסופר יוסף חיים ברנר. בעקבות מאורעות דמים אלה יצאו יהודים רבים מיפו ועברו לתל אביב. אז הוחלט גם לבטל את התקנות האוסרות פעילות כלכלית בתל אביב, כלכלת העיר החלה להתפתח ונוסד שוק הכרמל. מאז התפתחה העיר בקצב מזורז: מ-3,600 תושבים בשנת 1914 ל-34,000 בשנת 1925 ול-120,000 בשנת 1936. ב-12 בינואר 1934 זכתה תל אביב למעמד של עיר.
להתפתחות הגדולה של העיר תרמו גם העלייה הרביעית והעלייה החמישית (1924-1939) שבהן זרמו לעיר עולים רבים ממרכז אירופה. בתקופה זו היא החלה לקבל את הצביון הבורגני-בלייני שלה. בתל אביב נפתחו הקולנוע הראשון ו"קזינו גלי אביב" שהיה מוקד בילויים חשוב של התקופה. בתקופה זו אומץ סמל העיר, וסיסמתה "עוד אבנך ונבנית" שנלקחה מהפסוק: "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים" (ירמיהו ל"א, 3)
ב-1936 הייתה תל אביב לעיר הגדולה בארץ, למרכז המסחר והשיווק של התוצרת החקלאית, למרכז המלאכה והתעשייה הקלה ולמרכז השירותים הציבוריים, הכלכליים והתרבותיים של היישוב העברי.
במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט תקפו ערבים את פרוורי תל אביב. בעקבות שביתת הפועלים בנמל יפו הוקם ב-1936 נמל תל אביב, והוא תרם להתפתחות העיר, אף שהיה זה נמל קטן ולא משוכלל ביותר: אוניות לא יכלו לעגון בו, וכמו בנמל יפו, העברת הסחורות והנוסעים בוצעה באמצעות סירות.
ב-9 בספטמבר 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, הפציצו מטוסים של חיל האוויר האיטלקי את תל אביב, ו-112 בני אדם נהרגו. בתקופת ההעפלה והמאבק בשלטונות המנדט, בשנות ה-40, מילאה תל אביב תפקיד חשוב: אליה הגיעו אוניות המעפילים, בה נוסדה תעשיית הנשק במחתרת, וממנה פעלו ארגוני המחתרת. עם קום המדינה הייתה תל אביב העיר היהודית היחידה בארץ שמנתה מעל 100,000 תושבים.
[עריכה] תל אביב במלחמת העצמאות
|
|
ערך מורחב – תל אביב במלחמת העצמאות |
בשנת 1947 שוב פרצו קרבות בין היהודים והערבים לאורך גבולותיה הדרומיים והמזרחיים של העיר. הם נסתיימו סמוך להכרזת המדינה, עם כיבוש יפו בידי כוחות "ההגנה" והאצ"ל, ומרבית תושביה הערבים ברחו ממנה. ב-14 במאי 1948 הכריז דוד בן-גוריון על עצמאות המדינה במוזאון תל אביב הישן בשדרות רוטשילד. באותה עת הייתה ירושלים נצורה ומנותקת, ולפיכך שימשה תל אביב בירת המדינה ובה ישבו הממשלה והכנסת. ישיבות הכנסת הראשונות התנהלו בבית האופרה הישן ברחוב הרברט סמואל, במקום בו שוכן היום מגדל האופרה. רק בסוף שנת 1949 הוכרזה ירושלים כבירת ישראל, ומוסדות המדינה הועברו אליה.
עד לשנת 1948 שכנו סביב העיר כמה כפרים ערבים, אך אלה ננטשו במהלך קרבות מלחמת העצמאות, וזמן קצר לאחריה סופחו המבנים והשטח שלהם לתל אביב. לאחר מלחמת העצמאות, באוקטובר 1949 אוחדה יפו עם תל אביב והיא חלק משטחה המוניציפלי של העיר. מרבית תושביה הערבים של יפו נטשו אותה בזמן מלחמת העצמאות. כיום חיים בה 20,000 ערבים ישראלים, רובם צאצאי הערבים שנותרו בעיר למרות המלחמה.
[עריכה] לאחר קום המדינה
לאחר קום המדינה ידעה העיר מספר גדול של שינויים בהתפתחותה. מפריחה וגדילה מואצת בשנות ה-50, דרך עזיבת העסקים והסטת מוקד המגורים לטובת הפרוורים משנות השישים עד לשלהי שנות השמונים, והחל משנות התשעים פריחה מחודשת.
בשנת 1963 הגיעה אוכלוסיית תל אביב לשיא גודלה (394,400 איש). מאז החלה תופעה של צמצום מספר התושבים, שהגיעה לשיאה בשנת 1988, כשנספרו בעיר 317,800 תושבים בלבד. בשנת 1975 איבדה תל אביב את מקומה כעיר המאוכלסת בישראל לטובת ירושלים. מ-1989 ניכר גידול במספר התושבים, הנובעת מקליטת גל העלייה של ראשית שנות התשעים ומתופעה של חזרה לעיר.
ההתפתחות האורבאנית של העיר ידעה מספר מגמות בתקופה זו: התרחבות צפונה משנות ה-50 ועד שנות ה-70, תחילת התחדשות מרכז העיר בשנות ה-80, פיתוח מרכז העסקים שסביב נתיבי איילון החל משנות ה-90 במקביל להתחדשות ועיבוי עירוני מרכז העיר בשנות ה-2000. בשנות ה-60 נהרסו שכונות מצוקה בעיר ופינו את מקומן לשכונות חדשות. שכונת מנשייה היפואית נהרסה בתקופה זו והיה תכנון להרוס חלקים מנווה צדק ואף את יפו העתיקה. תוכניות אלה הפכו לתוכניות שימור, ויפו העתיקה אכן שוקמה ושומרה במאמץ רב של העירייה. אולם, החיבור האורבאני בין תל אביב ויפו נותר שנוי במחלוקת.
במלחמת המפרץ בשנת 1991 נורו לעבר ישראל טילי סקאד על ידי צבא עיראק. מרביתם כוונו לעבר תל אביב, בהיותה ריכוז האוכלוסייה הגדול במדינה, מלבד ירושלים, אליה נמנע הצבא העיראקי מלשגר טילים. תל אביב ספגה את שש הפגיעות הראשונות, ובמהלך המלחמה עזבוה רבים מתושביה והשתכנו ביישובים רחוקים מן המרכז. עקב כך נפגעה שגרת היום והכלכלה העירונית. החל בשנות ה-90 סבלה העיר ממספר פיגועי התאבדות קטלניים, ובהם הפיגוע בקו 5 (1994), הפיגוע בדיזנגוף סנטר (1996), הפיגוע בקפה אפרופו (1997) והפיגוע בדולפינריום (2001). פיגועים נוספים אירעו באוטובוס קו 4 ברחוב אלנבי וב"סי פוד מרקט" (שניהם בשנת 2002) ובשוק הכרמל (בשנת 2004). בתחנה המרכזית הישנה של תל אביב וברחוב נווה שאנן אירעו בתקופה זו חמישה פיגועים שונים; ובטיילת שניים (2003 ו-2005).
בשנות ה-90 ובעשור הראשון של המאה ה-21 נמשכו מגמות הגידול במספר התושבים והתחדשות מרכז העיר לצד התפתחותה המואצת של הרצועה שלאורך נתיבי איילון. נופה הפיזי של העיר החל להשתנות, כשמגדלי מגורים ומשרדים הוקמו באזורים שונים בעיר. מגמות שימור המבנים הישנים הואצו, ותושבי העיר התוודעו מחדש למושג העיר הלבנה, שזכה למעמד של אתר מורשת עולמית בשנת 2003. בתקופה זו הועצם דימויה של תל אביב כמרכז חיי התרבות של ישראל, במיוחד בתחום חיי הלילה. החל מסוף שנות התשעים הושם דגש על שיקום תשתיות העיר, במיוחד במרכזה, אשר התבלו והוזנחו במשך שנים.
תל אביב ממשיכה להוות את מרכזה הכלכלי והתרבותי של ישראל, ובשנת 2009 מציינת העיר 100 שנים להקמתה באירועים ומיזמים מיוחדים.
[עריכה] גאוגרפיה
תל אביב-יפו שוכנת במישור החוף, לצד הים התיכון. הטופוגרפיה שלה שטוחה באופן יחסי אך בכל זאת קיימים בה לא מעט מאפיינים טופוגרפיים שאף השפיעו על עיצובה. לאורך חוף תל אביב נמתחים שני רכסי כורכר מקוטעים מדרום לצפון.
הראשון נמצא לאורך החוף ומשתרע ממלון הילטון תל אביב בדרום עד החוף הצפוני ביותר, חוף הצוק. למעשה, משתרע רכס זה לאורך כל חוף השרון עד צפונית לנתניה. מקטעו הדרומי של רכס הכורכר שלאורך החוף משתרע מחוף פארק צ'ארלס קלור בדרום, דרך יפו העתיקה ועד החוף הדרומי ביותר בעיר, חוף גבעת עלייה. משם, ממשיך המצוק עד אזור פלמחים.
רכס כורכר מקביל, הרכס השני ברכסי מישור החוף, שוכן בחלקו בתחום העיר, וחלקו בתחומי הערים השכנות. גבעות בולטות ברכס זה, בתחום תל אביב, הן פארק וולפסון (54 מטר) וגבעת אוניברסיטת תל אביב. הפסגה הגבוהה של הרכס (84 מטר) מצויה בתחומי גבעתיים.
הנקודה הגבוהה ביותר בעיר מתנשאת לגובה של 62 מטר מעל פני הים, והיא נמצאת בקצה הצפון-מזרחי של שכונת המשתלה, על גבול רמת השרון. גבעה זו שייכת לרכס השלישי של רכסי הכורכר של מישור החוף.
במספר נקודות בולטות מבחינה טופוגרפית, נבנו בהיסטוריה המוקדמת של תל אביב ויפו כמה נקודות יישוב:
- יפו העתיקה הבנויה על גבעה בצמוד לחוף, אשר היוותה בשל כך נקודה אסטרטגית חשובה לכל אורך ההיסטוריה.
- שכונת כפר שלם הבנויה על חורבות סלמה.
- הכפר שייח' מוניס שהיה לימים לאוניברסיטת תל אביב.
- תל כביר.
- תל קסילה במוזיאון ארץ ישראל.
- תל נפוליאון סמוך לשפכו של נחל איילון אל הירקון.
גבעות נוספות בעיר, שנדמה כאילו נעלמו מתחת לבתיה, נמצאות באזור כיכר המדינה, אזור שדרות בן-גוריון בין גן העיר ובית חנה (והחווה החקלאית שפעלה בעבר באזור). כמו כן נבנה אזור לב העיר לאורך קו פרשת המים המרכזי של העיר שבמרכזו, החל מפינת רחוב אלנבי בערך וצפונה, שדרות רוטשילד ורחוב אחד העם. הנקודה הגבוהה ביותר בלב העיר היא מגדל המים הישן ליד פינת הרחובות אחד העם ומזא"ה.
בעיר עוברים שני נחלים: נחל הירקון הזורם ממזרח למערב וחוצה את כל רכסי הכורכר בדרכו אל הים ונחל איילון הזורם צפונה ונשפך אל הירקון. לשני נחלים אלו הייתה השפעה רבה על אופן התפתחותה של העיר ובמשך שנים רבות הם שימשו כגבולה הטבעי. נחל איילון, שמנע את התפשטות העיר מזרחה בשל היעדר אפשרות נוחה לבנות בשטחו, היה עד שנות ה-80 גבול ברור בין מרכז העיר ושכונותיה המזרחיות, וכן בין תל אביב ורמת גן וגבעתיים. משנות ה-70 ועד סוף שנות ה-80, הוסדרה זרימת מי האיילון בתעלת בטון ובכך התאפשרה פתיחת נתיבי איילון המהווים כיום את עורק התנועה החשוב ביותר של גוש דן. גם כיום, כאשר האזור המאורך מתפקד כנתיב תחבורה, ניכרת בו הטופוגרפיה עד מאוד.
בעיר שני קווי אפיק נוספים, בהם לא זורמים מים, אך המהווים אגני ניקוז שלהם השפעה נוספת על מבנה העיר. הראשון, הוא קו אפיק החוצה את קו פרשת המים של העיר דרך אוכף, אשר לאורכו הונחה בסוף המאה ה-19 מסילת הרכבת לירושלים. קו אפיק זה ניכר בעיקר בצדו המזרחי הזורם לנחל איילון ולאורכו סלול כיום רחוב הרכבת. אגן ניקוז שני נמצא באזור שמדרום לרחוב בוגרשוב ומצפון לכיכר ביאליק. אזור זה נודע כאזור שסבל מהצפות רבות, מהן סבלו תושבי שכונת הצריפים נורדיה בשנות ה-20 של המאה העשרים. העובדה כי שטח זה היה קשה ליישוב טרם הסדרת מערכות הניקוז העירוניות, הייתה הסיבה למיקומו של בית הקברות טרומפלדור במקום.
[עריכה] אקלים
האקלים השורר בתל אביב-יפו הוא אקלים ים תיכוני. בחורף קריר וגשום, בסתיו ובאביב הטמפרטורה גבוהה יותר ולעתים יורדים גשמים ובקיץ חם ולח ללא משקעים. בשנה יורדים בממוצע בעיר כ-530 מילימטרים של גשם, ב-56 ימי גשם. עונת הגשם 1992/1991 הייתה העונה הגשומה ביותר שנרשמה בעיר ובמהלכה נמדדו כ-1,064 מ"מ של גשם. מנגד, עונת הגשם 1999/1998 הייתה העונה היבשה ביותר שנרשמה בעיר, במהלכה נמדדו בעיר כ-238 מ"מ גשם בלבד. בחודש ינואר נעה הטמפרטורה בין כ-17.5°C (בממוצע) ביום לבין כ-9.5°C בלילה, כאשר בימים הקרים ביותר של החורף יורדות הטמפרטורות עד ל-13°C ביום ועד לכ-6°C בממוצע בלילה. שלג יורד בעיר לעתים נדירות מאד, ובהיסטוריה מתועד מקרה בודד ב-6 בפברואר 1950 עת שלג נערם על הקרקע בעיר. בקיץ הטמפרטורות הממוצעות עומדות על כ-30°C בממוצע ביום ועל כ-23°C בלילה, ומזג האוויר מלוות בלחות של 65% ביום ומעל 80% בלילה. הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנרשמה מאז קום המדינה בתל אביב הייתה כ-43.5 מעלות, בחודש מאי 1988.
האקלים בתל אביב-יפו חם וגשום יחסית לסביבתה, ומאופיין בתופעת אי החום העירוני, הנובעת בעיקר מריבוי כלי הרכב הנוסעים בעיר. כן מאופיינת העיר בתופעות שונות של מיקרו-אקלים, דוגמת הצללה ומנהרות רוח בין גורדי שחקים, משבי רוח בשעות אחר הצהרים, והבדלים של כ-4°C בין שדרות העיר לרחובות המקבילים להן. בשל הלחות הגבוהה, מאופיינת העיר בעומס חום גבוה יחסית בחודשי הקיץ. לאקלים התל אביבי נודעה השפעה מרחיקת לכת על סגנונות הבנייה שהתפתחו בעיר ועל אורח החיים של תושביה.
| מזג אוויר בתל אביב | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| חודש | ינו | פבר | מרץ | אפר | מאי | יונ | יול | אוג | ספט | אוק | נוב | דצמ | שנה |
| טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) | 17.5 | 17.7 | 19.2 | 22.8 | 24.9 | 27.5 | 29.4 | 30.2 | 29.4 | 27.3 | 23.4 | 19.2 | 24.0 |
| טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) | 9.6 | 9.8 | 11.5 | 14.4 | 17.3 | 20.6 | 23.0 | 23.7 | 22.5 | 19.1 | 14.6 | 11.2 | 16.4 |
| משקעים ממוצעים (מ"מ) | 126.9 | 90.1 | 60.6 | 18 | 2.3 | 0 | 0 | 0 | 0.4 | 26.3 | 79.3 | 126.4 | 530.3 |
| מקור: השירות המטאורולוגי הישראלי[7] | |||||||||||||
[עריכה] המתאר העירוני
ראשיתה של תל אביב באוסף שכונות לוויין מצפון ליפו. שכונות אלה הוקמו במתווה אופייני לסוף המאה ה-19 של רחובות צרים, ברוחב של כ-6 מ' בלבד בין חזיתות הבתים, ברשת שתי וערב, שלאורכם מגרשים קטנים ובתים צמודי קרקע. אחוזת בית שהוקמה ב-1909 נבנתה במתווה דומה אולם במרווחים גדולים יותר שאיפשרו בהמשך את התחדשות הרקמה העירונית ובניית בניינים במקומם של הבתים צמודי הקרקע. משהתאחדו כל השכונות ונוצרה העיר תל אביב, מתארה העירוני נעדר שלד עירוני מסודר, שכן כל שכונה התפתחה עד אז כישות עצמאית עם מאפיינים משלה. מארג הרחובות באזור דרום-מרכז העיר של היום משקף היטב מאפיין זה של היעדר יד תכנונית מכוונת. כאשר המשיכה העיר להתפתח צפונה ומזרחה בעזרתן של ידיים מכוונות, תוכננה התפתחות זו כהמשך לגרעין מארג הרחובות הקיים, שעל בסיסו נבנה שלד עירוני מסודר שיוכל לשאת את המשך התפתחות העיר.
עם תנופת הצמיחה של העיר בשנות ה-20, הוזמן מתכנן הערים הבריטי סר פטריק גדס להכין תוכנית מתאר לעיר העתידה לגדול לעיר בת כ-100,000 תושבים. תוכנית המתאר שיצר גדס, הידועה כתוכנית גדס, יצרה בין היתר את המערך הפיזי המשרת את מרכז תל אביב עד היום, והיה בה הבסיס הרעיוני שאיפשר את הרחבת העיר בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. ברוח רעיון עיר הגנים תכנן גדס רחובות ושדרות ממערב למזרח שיכניסו בריזה מהים, ורחובות מדרום לצפון שיאפשרו התפתחות מסחר בעיר. בין הרחובות הראשיים תוכננו בלוקים של מגורים, כאשר הבלוק הטיפוסי כולל בניינים בעלי חזית מסחרית בדפנות המזרחית והמערבית. בתוך הבלוק חוצים שלושה-ארבעה רחובות קטנים וצרים יחסית שלרוב אינם המשכיים לרחובות מסוג זה בבלוק שכן. כמעט כל הרחובות האלה הם רחובות חד-סטריים כיום. במרכז כל בלוק מתוכנן מבנה ציבור כגון בית ספר, קופת חולים או גינה ציבורית. בלוק טיפוסי זה הכולל עשרות בודדות של בנייני מגורים מתקיים עד היום. תוכנית גדס גם הפכה את תל אביב, שהתפתחה עד אותה עת "עם הגב לים", לעיר ההופכת את חוף ימה למשאב חשוב המשפיע רבות על המתווה העירוני.
במקביל לתוכנית גדס, שהרחיבה את העיר צפונה עד נחל הירקון, הוקמו בשנות ה-20 גם שכונות הפועלים נווה שאנן ופלורנטין בעלות מתאר עירוני שונה. נוה שאנן נבנתה בצורת מנורת תשעת קנים סביב רחוב לוינסקי ואילו שכונת פלורנטין נבנתה לפי תוכנית שתי וערב של רחובות בעלי בנייני מגורים טוריים עם חצרות פנימיות.
על אף השוני בין תכניות המתאר של שכונות הפועלים לבין אזור לב תל אביב והצפון הישן, בכל אזור זה נבנו בניינים בגישת הסגנון הבינלאומי (הידוע גם כסגנון הבאוהאוס). מי שהפך את עיר הגנים שתכנן גדס לעיר בעלת צורה פונקציונלית שלימים הוגדרה כעיר הלבנה, היה מתכנן הערים ומהנדס העיר, יעקב בן-סירה.
משנות ה-50 המשיכה תל אביב להתרחב והוקמו שכונות חדשות רבות. השכונות המזרחיות לרחוב אבן גבירול ולשטח תל אביב של תקופת המנדט, נבנו ברובן ברוח עיר הגנים של גדס במתווה עירוני דומה מאוד. במקביל, נבנו שכונות לוויין גם מצפון לירקון וממזרח לאיילון. שכונות אלה, כגון יד אליהו ורמת אביב הוקמו כשכונות גנים אף הן, אך במנותק מהרקמה העירונית הרחבה של מרכז העיר. אל שכונות אלה הצטרפו עם השנים עוד שכונות רבות שהתאפיינו בשלל גישות של תכנון עירוני, משכונות שיכונים ופרוורים המתאפיינים בבנייה פרטית ועד שכונות כדוגמת שכונת המשתלה המתפקדות כפרוורים צפופים ועצמאיים עם תכנון העומד בפני עצמו.
משמוצו כמעט כל עתודות הקרקע של תל אביב, החלה בשנות ה-80 מגמת הבנייה לגובה, שהתעצמה בשנות ה-90 וה-2000. מגמה זו כוללת שני כיוונים עיקריים: בניית מגדלים במקום בתים נמוכים במרכז העיר או על ידי עיבוי עירוני ומיצוי שטחים, בין השאר בעזרת ניוד אחוזי בנייה ובניית מגדלים בשטח הפתוח החשוב ביותר שהפך שימושי מאז סוף שנות ה-80 והוא אזור נתיבי איילון. בניית המגדלים לאורך נתיבי איילון והצירים המקושרים אליו ממזרח למרכז העיר השפיעו רבות על המתאר העירוני הכללי של העיר ואף הסיטו את מרכז העסקים הראשי של העיר מזרחה.
נכון לשנת 2007, 18% משטחי העיר היו שטחים ירוקים, שהם 9,122 דונם. פארק הירקון הוא השטח הירוק הגדול ביותר בעיר (כ-3,500 דונם) ושני לו פארק מנחם בגין ששטחו כ-1,000 דונם). לצדם מספר גנים ציבוריים ובהם מדרון יפו, פארק וולפסון, גן העצמאות, פארק צ'ארלס קלור וגן מאיר ההיסטורי. במרכז העיר קיימות עשרות גינות עירוניות קטנטנות לצד כ-6 שדרות ירוקות המתפקדות כגינות מאורכות במקביל לרחוב. בנוסף קיימות שתי כיכרות גדולות: כיכר רבין (מלכי ישראל) וכיכר המדינה.
[עריכה] תחבורה
|
|
ערך מורחב – תחבורה בתל אביב |
התחבורה בתל אביב-יפו היא ממערכות התחבורה העמוסות והמסובכות בישראל, עקב אופיה המטרופוליני של העיר. מדי יום נכנסים לעיר מאות אלפי יוממים, והעיר סובלת מעומסי תנועה כבדים וממחסור במקומות חניה. בעיות התחבורה מעצימות את מפגעי הרעש וזיהום האוויר, מכבידות על התושבים ועל בעלי העסקים, ומהוות נושא מרכזי בשיח הציבורי.
[עריכה] תשתיות כבישים
ציר התנועה העיקרי והחשוב בעיר הוא נתיבי איילון (כביש מספר 20) החוצה את העיר מצפון לדרום לאורך תוואי הזרימה של נחל איילון, ומתחבר אל כביש מס' 1 לירושלים בדרום, ואל כביש 5 בצפון. נתיבי איילון המקבילים לחוף ימה של העיר במרחק של כשני קילומטרים בלבד ממנו, משמשים ככביש חגורה מהיר לחלקה המרכזי של העיר, ובתחומה תשעה מחלפים לאורך הציר. אף על פי שהציר כולל חמישה נתיבי נסיעה לכל כיוון לאורך חלקו המרכזי, הוא מתקשה לעמוד בעומסי התנועה הכבדים שעמם עליו להתמודד. צירי כניסה חשובים נוספים אל העיר הם ציר היינה/שלבים מדרום, דרך בן צבי (כביש 44) מדרום מזרח, דרך לוד (כביש 461) ודרך ז'בוטינסקי-בגין (כביש 481) ממזרח, דרך משה סנה (כביש 482) מצפון מזרח, ודרך נמיר (כביש 2) מצפון (הידועה גם כ"דרך חיפה").
[עריכה] אוטובוסים
בעיר פועל מערך קווי אוטובוס עירוניים של חברות "דן", "אגד" ו"קווים", וכן פועלים בה התחנה המרכזית החדשה (שהיא תחנת האוטובוסים הגדולה בעולם), ומספר מסופי אוטובוס שהחשובים שבהם הם מסוף 2000 בסמוך לתחנת הרכבת תל אביב מרכז, מסוף כרמלית, מסוף רדינג, מסוף עתידים, מסוף תחנת הרכבת תל אביב אוניברסיטה ומסוף האוניברסיטה. בשל מיקומה הגאוגרפי במרכז הארץ ובלב גוש דן ובשל חשיבותה של העיר, יוצאים ממנה קווי אוטובוס לכל חלקי הארץ.
[עריכה] רכבת
קו רכבת חוצה את העיר מצפון לדרום ולאורכו 4 תחנות של רכבת ישראל - תחנת הרכבת תל אביב אוניברסיטה, תחנת הרכבת תל אביב מרכז, תחנת הרכבת תל אביב השלום ותחנת הרכבת תל אביב ההגנה. רכבת ישראל מפעילה שירותים פרווריים בין תל אביב לערים הסמוכות לה (בין בנימינה בצפון ואשקלון בדרום), וקווים בינעירוניים ליעדים רחוקים יותר (באר שבע, ירושלים, חיפה ונהריה).
[עריכה] פרויקטים בתכנון ובהקמה
מערכת להסעת המונים במטרופולין תל אביב נדונה כבר מקום המדינה ואמורה להיות אמצעי התחבורה הציבורי העיקרי בתוך העיר תל אביב ולפעול לקישור טוב יותר בין העיר לפרווריה. הקו הראשון במערכת, שתכלול ארבעה קווים, נמצא בהקמה, והעבודות מבוצעות על ידי חברת נת"ע - נתיבי תחבורה עירוניים. קו זה הידוע כקו האדום צפוי להיפתח בשנת 2014. כמו כן מתוכננים להבנות בעתיד מחלפים חדשים לאורך רחוב דרך מנחם בגין ורחוב המסגר.
[עריכה] מוניות
מוניות שירות נוסעות לאורך מספר קווי אוטובוס בתוך העיר כשחשובים שבהם הם קו מס' 4 לאורך רחוב בן יהודה ורחוב אלנבי, וקו מס' 5 לאורך רחוב דיזנגוף ושדרות רוטשילד. מספר קווי שירות מקשרים בין תל אביב לערים הסמוכות. בנוסף פועלות בעיר אלפי מוניות רגילות ("ספיישל").
[עריכה] כלי רכב
בתל־אביב 227,758 כלי רכב רשומים (כ- 14% מכלי הרכב הרשומים בישראל), ברשות 49.9% ממשקי הבית (נתוני 2006), כ-71% מהם הם כלי רכב פרטיים. בסך הכול קיימים בעיר כ- 278,000 מקומות חניה. לנוכח עומס התנועה וכמות כלי הרכב, קיימות בעיות חנייה ברוב אזורי העיר, בעקבותיהן נשקלים מגוון פתרונות נקודתיים לצד תוכניות מקיפות.
בשנים האחרונות הולכת וגוברת המגמה של שימוש באופניים בתוך העיר - אמצעי תחבורה הזוכה לעידוד העירייה.
[עריכה] תחבורה אווירית
נוסף על נמל התעופה הבינלאומי בן-גוריון השוכן בשטח גלילי מצפון לעיר לוד במרחק של כ-18 ק"מ ממרכז העיר, ממוקם שדה דב בצפונה של העיר ומטפל בתעבורת נוסעים פנים ארצית, בעיקר לאילת. שדה דב משמש גם לפעילות של חיל האוויר.
[עריכה] כלכלה, תעסוקה ומסחר
תל אביב היא מרכז החיים הכלכלי והפיננסי בישראל, בה פועלת הבורסה לניירות ערך היחידה בישראל ובה שוכנים משרדי ההנהלה של כל הבנקים המרכזיים. העיר היא מרכז תעסוקה ארצי ומספר המועסקים בתחומה עמד בשנת 2007 על 366,200 איש, שהם כ-14% מכלל המועסקים במדינה. כ-200,000 מאלה הם יוממים המגיעים אל העיר מיישובי גוש דן. העיר מרכזת מעל 30% מהתעסוקה במטרופולין, שהם 17% מהתעסוקה הארצית. נכון לסוף שנת 2005, מנה כוח העבודה בקרב תושבי העיר 211,200 איש, מתוכם 11,400 איש (5.4%) היו מובטלים. הכנסת השכירים בעיר נאמדת ב-121.7% יחסית לממוצע הארצי (2006).
מכיוון שתל אביב נבנתה על דיונות חול, פיתוח ענף החקלאות בה לא היה רווחי. גם פיתוח מסחר ימי נפסל משום שמוקדי המסחר בענף זה היו מרוכזים כבר בחיפה. מסיבה זו העיר התפתחה כמרכז מדעי וטכנולוגי, כאשר בשנות ה-80 של המאה ה-20 חל תהליך התעצמות בתחום זה, והעיר הפכה אט אט למרכז טכנולוגי בין התוססים במזרח התיכון. מטרופולין תל אביב במיוחד ידוע כמרכז היי טק ברמה בינלאומית, וברחבי העולם האזור אף זכה לכינוי "סיליקון ואדי" בעקבות עמק הסיליקון שבארצות הברית. "סיליקון ואדי" מדורג במקום השני לאחר עמק הסיליקון האמריקאי מבחינת חשיבותו בתחום[8]. במהלך השנים, חברות טכנולוגיה בינלאומיות רבות בחרו להקים את מפעליהן בעיר ובסביבתה.
כיום, מרכזת תל אביב 58% מהמשרות במטרופולין ו-38% מהתעסוקה הארצית בענפי הפיננסים והעסקים; בשירותי המסחר והפנאי מרכזת העיר 37% מהתעסוקה במטרופולין ו-22% מהתעסוקה הארצית; בענף התעשייה – 24% מהתעסוקה במטרופולין ו-12% מהתעסוקה הארצית. תל אביב מובילה במספר המועסקים בבנקאות, עם 51% מהמשרות, שהם 16,000 איש.
בעיר נמצאים משרדיהם של מספר ארגונים כלכליים, ובהם התאחדות התעשיינים בישראל, התאחדות המלאכה והתעשייה בישראל, התאחדות הקבלנים והבונים בישראל, איגוד לשכות המסחר, הרשות לעסקים קטנים ומכון התקנים הישראלי. עוד שוכנים בעיר משרדיהן של אין ספור חברות וגופים מסחריים שונים, ובשל מעמדה השנוי במחלוקת של ירושלים, נמצאות כל השגרירויות הזרות בישראל, על נספחיהן הכלכליים, בתל אביב, או בערים הסובבות אותה.
מרכז העסקים הראשי המסורתי של העיר שוכן באזור אחוזת בית ההיסטורי, ברחוב הרצל וברחובות החוצים אותו, בין רחוב אלנבי ממזרח לבין בתי המשרדים במנשייה ממערב. אזור זה נותר במידה רבה מרכז לפעילות הפיננסית והבנקאית בעיר. עם זאת האזור העסקי בתל אביב התרחב באופן משמעותי לכיוון מזרח וצפון-מזרח ועד מעבר לנתיבי איילון אשר שימשו כזרז לתהליך. חלקו הדרומי של רחוב אבן גבירול, שדרות שאול המלך, רחוב הארבעה, רחוב קרליבך ומתחם דרום הקריה הם כיום אזורים מסחריים-עסקיים, לפחות בחלקם.
בתל אביב רחובות רבים שלהם חזית מסחרית. הידועים שבהם הם רחובות האורך העיקריים: רחוב דיזנגוף, רחוב אלנבי, רחוב אבן גבירול ורחוב בן יהודה. בכיכר המדינה התפתח אזור מסחרי הנחשב ליוקרתי, ורחוב שינקין וחנויות ברחבי שכונת פלורנטין זוכים לפופולריות בקרב צעירים. בעיר פועלים מספר קניונים, ובהם דיזנגוף סנטר, גן העיר, קניון תל אביב בתחנה המרכזית החדשה, קניון רמת אביב, קניון עזריאלי, קניון ויצמן במרכז הרפואי תל אביב והקניון במגדלי תל אביב. בשכונות עבר הירקון, ובמידה רבה גם ביפו ובאזורי המגורים שממזרח לנתיבי איילון, נפוצים מרכזי קניות שכונתיים, שמרכזם בדרך כלל במרכול גדול. עם הבולטים במרכזים אלה נמנים המרכז המסחרי הגדול ברמת אביב ג' והאזור המסחרי שבין היכל הספורט יד אליהו לסינרמה.
[עריכה] תקשורת
בתל אביב שוכן מרכזה של התקשורת הכתובה בישראל, ושלושת היומונים הגדולים שוכנים בה. בית "ידיעות אחרונות" נמצא ברחוב יהודה ונח מוזס, שניים מבני משפחת מוזס שעמדו בראש העיתון. העיתון "מעריב" נמצא בבית מעריב ברחוב קרליבך, ומערכת העיתון "הארץ" נמצאת ברחוב שוקן, הקרוי על שמו של שלמה זלמן שוקן שרכש את העיתון בשנת 1935.
מבין העיתונים הכלכליים שוכנים בעיר העיתון "גלובס", העיתון "כלכליסט" מבית "ידיעות אחרונות" שמרכזו ברמת החי"ל, והעיתון "TheMarker" מבית "הארץ". עיתונים אחרים בתפוצה ארצית שמרכזם בעיר הם "מקור ראשון", "ישראל היום" ו"ישראל פוסט". עם העיתונים המקומיים היוצאים לאור בעיר נמנים "העיר" ומהדורת הבילוי שלו "עכבר העיר" מרשת שוקן, "זמן תל אביב" מבית מעריב ו"ידיעות תל אביב" מרשת ידיעות תקשורת. עם עיתוני העבר החשובים שיצאו לאור בעיר נמנים "הצופה", "דבר", "ישראלי" ו"חדשות".
הנהלת שתי הזכייניות של ערוץ 2, "רשת" ו"קשת", שוכנות בתל אביב, וכך גם אולפניה של הטלוויזיה החינוכית הישראלית שמשכנה ברמת אביב. אולפני תחנת רדיו תל אביב ממוקמים בנמל תל אביב וגלי צה"ל משדרים מרחוב יהודה הימית ביפו.
[עריכה] אתרים חשובים בעיר
[עריכה] אדריכלות ומבנים חשובים
|
|
ערך מורחב – אדריכלות בתל אביב |
במהלך כמאה ועשרים השנים של בנייה עברית בתל אביב ובסביבת יפו, התאפיינה הבנייה במספר סגנונות אדריכליים וגישות אורבניסטיות, הניכרים בה עד היום. כמרכז התרבותי והכלכלי של ישראל הן בתקופת היישוב והן בתקופת המדינה, הייתה האדריכלות בתל אביב החלוצה במובנים רבים באדריכלות הישראלית. כמטרופולין גדול ומרכז תרבותי נמצאים בעיר אתרים ומבנים רבים בעלי חשיבות היסטורית, אדריכלית ותרבותית.
לצד בנייה מאסיבית הנמשכת גם היום, שעיקר מאפייניה היא בנייתם של גורדי שחקים מן הגבוהים בארץ, מתבצעת מאז שנות ה-90 פעילות שימור מבנים מקיפה, בעיקר באזור לב תל אביב, יפו העתיקה, נוה צדק, דרום הקריה ומספר מקומות נוספים הידועים כתל אביב הקטנה.
[עריכה] העיר הלבנה
|
|
ערך מורחב – העיר הלבנה |
למרכזה ההיסטורי של תל אביב, מורשת אדריכלית חשובה כעיר בה הצליח באופן ייחודי הסגנון הבינלאומי של שנות ה-20 וה-30 בשילוב תכנון עירוני מתאים ויוצא דופן, לא רק בישראל אלא בעולם כולו. המרקם העירוני ואוסף הבתים של תקופה זו, המתאפיינים באדריכלות מודרנית בסביבה של עיר גנים, זכה לכינוי "העיר הלבנה". בשנת 2003 זכתה העיר הלבנה להכרה בינלאומית על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.
[עריכה] יפו העתיקה
|
|
ערך מורחב – יפו העתיקה |
מתחם יפו העתיקה הוא האזור שבו עיר הנמל יפו הייתה ממוקמת לאורך ההיסטוריה. כיום מתייחסים ליפו העתיקה כאל השטח שהיה מוקף בחומות במהלך המאה ה-19. המתחם ממוקם בראש גבעת הכורכר של יפו ובמדרונותיה, והוא נתחם במזרח ברחוב יפת ובדרום ברחוב לואי פסטר, הממוקמים בתוואי החפיר של חומות העיר.
המתחם כולל את בתי המגורים וסמטאות יפו העתיקה במדרונות המערבי והדרומי, את גן המדרון במדרון הצפוני, ואת גן הפסגה וכיכר קדומים בראשו ויש הכוללים גם את נמל יפו ואת טיילת חומות הים במתחם. יפו העתיקה היא רק שריד לעיר שהתקיימה במקום עד מלחמת העצמאות. רוב בתיה העתיקים נהרסו וחלק גדול מהבינוי העתיק שנשאר שוקם ושומר במסגרת פרויקט נרחב שהחל באמצע שנות ה-60.
[עריכה] רחובות העיר ושדרותיה
|
|
ערכים מורחבים – רחובות תל אביב-יפו, שדרות בתל אביב-יפו ושמות הרחובות בתל אביב-יפו |
בעיר כ-1,500 רחובות. חלק מרחובותיה ידועים בשל מאפייניהם הייחודיים בעיר ובארץ כולה, בעלי היסטוריה הקשורה בהתפתחות העיר, וחלקם הפכו לשם דבר בתרבות הישראלית. עם אלה נמנים רחוב דיזנגוף שנודע כרחוב הבילויים ובתי הקפה של המדינה, רחוב אלנבי בעל המעמד הממלכתי שלאורכו התקיימו מצעדי צה"ל ורחוב שינקין שהצמיח סביבו תרבות שלמה שזכתה לכינוי "שינקינאות". רחובות אחרים התפרסמו בזכות מאפיינים אחרים של הרחוב המוכרים לא רק לתושבי העיר כגון רחוב אחד העם כמרכזה הכלכלי של ישראל (בו שוכנת הבורסה לניירות ערך בתל אביב), רחוב הירקון כמרכז תיירותי, רחוב הארבעה הידוע בזכות מסעדותיו, רחוב לוינסקי הידוע בזכות שוק התבלינים ומאכלי הגורמה ואף רחובות קטנים כגון רחוב גורדון שהתפתח כאזור בולט של גלריות לאמנות בעלות שם כלל ארצי.
כמה מרחובותיה הידועים של העיר הם שדרות המהוות חלק מרכזי ובלתי נפרד משלד העיר ואף ממלאות תפקיד חשוב בחיי תושביה. השדרה הראשונה בעיר, שדרות רוטשילד, נחנכה כבר בימיה הראשונים של העיר ועודנה השדרה החשובה בה. שדרות ירושלים שביפו נחנכו אף הן, עוד טרם אוחדו הרשויות, בהוראת מושל יפו חסן בק שהתקנא בשדרה התל אביבית. שדרות מרכזיות נוספות שנחנכו מאז שנות ה-30 הן שדרות בן ציון, שדרות ח"ן, שדרות קק"ל (מ-1974 – שדרות בן-גוריון) ושדרות נורדאו. כמו כן קיימות שדרות נוספות, בעלות מאפיינים שונים, גם בחלקים נוספים וחדשים יותר של העיר.
מאז סוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 זוכות השדרות, ובראשן שדרות רוטשילד, להתחדשות עירונית ענפה ושיפוץ נרחב שגרם להחייאתן ולחיזוק מעמדן כחללים ציבוריים חשובים ביותר בעיר, לתרבות הפנאי ולאירועים מיוחדים. במהלך השיפוץ נוספו מדשאות, פרחים וספסלים, סומנו שבילי אופניים, הוסרו המשתנות הציבוריות המוזנחות שהיו בשדרה, נבנו מתקני משחקים, ומעברי הרחובות נהיו נוחים יותר. בעקבות השיפוץ, התמלאו השדרות באוכלוסיית האזור והפכו לאחד ממוקדיה המובילים של תל אביב.
[עריכה] חוף הים והטיילת
|
|
ערך מורחב – חוף תל אביב |
רצועת חופי תל אביב מתמשכת לאורך כ-14 קילומטרים על שפת הים התיכון, ומהווה מרכיב מרכזי בחיי תושבי תל אביב ובדימויה כעיר חוף. חלק ניכר מרצועת החוף משמש לפעילויות פנאי ונופש הפתוחות לציבור הרחב, בעיקר כחופי רחצה, טיילות ופארקים. חלק קטן משמש לפעילויות אחרות, שבחלקן סגורות לציבור. רצועת החוף כוללת גם ארבע מעגנות (רדינג, נמלי תל אביב ויפו, והמרינה).
רוב חופי הרחצה והטיילות מרוכזים ברצועה החוף המרכזית, שבין הירקון ליפו. חופי תל אביב כוללים את חופי הרחצה הראשונים שהוסדרו בארץ, כבר בשנות ה-20 של המאה העשרים.
[עריכה] שווקים
בתחומי תל אביב-יפו פועלים מספר שווקים בעלי מאפיינים שונים. השוק הוותיק ביותר בעיר הוא שוק הפשפשים ביפו המתמחה בעתיקות, חפצי בית ישנים ופרטי אמנות שונים. שוק זה הוא למעשה השוק הגדול היחיד שנשאר ביפו, אולם עד מלחמת העצמאות התקיימו ביפו מספר שווקים גדולים ופעילים באזור יפו העתיקה. עם אלה נימנו סוק א-דיר ממזרח לכיכר השעון ו"שוק הזרים" שברחוב יפת. השוק הגדול והפעיל בעיר כיום הוא שוק הכרמל הנמצא במרכזה. השוק פועל בכל ימות השבוע ומתמחה בעיקר במזון אך גם במוצרים נוספים. שוקי מזון גדולים ופעילים נוספים הם שוק לוינסקי הפועל בדרום העיר לאורך רחוב לוינסקי ושוק התקווה הפועל בשכונת התקווה. קרוב לשוק הכרמל פועל גם שוק בצלאל בו נמכרים בעיקר בגדים, ובעבר נודע בדוכני הפלאפל שבו. פעמיים בשבוע פועל במדרחוב נחלת בנימין יריד יוצרים ואמנים מפורסם הזוכה זה שנים לעידודה של העירייה. כמו כן פועלים באזורים שונים בעיר שווקים תקופתיים כגון יריד עתיקות בכיכר דיזנגוף וירידים שונים הנערכים באופן ארעי בכיכר רבין, נמל תל אביב, מרכז הירידים, בפארק הירקון ועוד.
בנוסף לשווקים אלו, פעל בעיר עד שנת 2006 השוק הסיטונאי בו נסחרו פירות וירקות בין סוחרים. שוק זה פונה והועבר לצריפין, ובשטח שבו שכן מתוכננת לקום שכונת מגורים משולבת עם מבני מסחר ותעסוקה, מבני ציבור ופארק.
[עריכה] דמוגרפיה וסטטיסטיקה
|
לפי ההערכה בשנת 2009 התגוררו בעיר כ-392,000 תושבים שהם כ-5.4% מתושבי ישראל ו-12.4% מכלל תושבי מטרופולין גוש דן. תל אביב-יפו היא עיר מעורבת, וכ-92% מתושביה הם יהודים, כ-4.3% הם ערבים והיתר בני קהילות אחרות. למעשה, רק יפו מתאפיינת באוכלוסייה יהודית-ערבית מעורבת והאוכלוסייה בעיר תל אביב עצמה (ללא יפו) היא רובה ככולה יהודית. לפי פסיקת בג"ץ משנת 2000[12] חויבה העירייה להציב שילוט דו-לשוני בכל חלקי העיר. מנתונים לא רשמיים שמקורם בהערכה, גרים בתל אביב גם כ-50,000 עובדים זרים, שאינם נמנים בנתוני הלמ"ס.
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון ליוני 2009, יש בתל אביב -יפו 393,200 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של 0.4%.
לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2007, העיר מדורגת 8 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשס"ז (2006/2007) היה 64.7%. השכר הממוצע של השכירים בשנת 2006 היה 7,786 ש"ח (ממוצע ארצי: 7,466 ש"ח).
הגידול השנתי בעיר עומד על 1.5% - 7,088 לידות ומאזן ניידות חיובי של 1,358 איש לעומת 3,561 פטירות בשנה. הגיל החציוני של תושבי העיר הוא 34.1 שנים לעומת 28.6 בכלל ישראל. 48.2% מתושבי העיר הם גברים ו-51.8% הן נשים.
בשנת 2007 היו בעיר 229,934 יחידות דיור, ורובן, 180,185, שימשו למגורים.
תל אביב היא העיר בעלת יוקר המחיה הגבוה בישראל ובין הגבוהים בערי העולם. בשנת 2008 דורגה תל אביב במקום ה-14 בעולם מבחינה זו, לאחר שעלתה אליו מן המקום ה-17 בשנת 2007[13].
לפי נתוני העירייה, בשנת 2025 צפוי מספר תושבי העיר לנוע בין 414,000 ל-449,100 איש (מידע נוסף ראו נתונים סטטיסטיים לשנים 2007-2008 באתר עיריית תל אביב).
[עריכה] הציבור הגאה בתל אביב
בתל אביב קהילה גאה דינמית ומשפיעה, בעלת ייצוג בולט בחיים התרבותיים, בחיי הלילה, ובזירה הפוליטית העירונית. היווצרותה של קהילה גאה בתל אביב התאפשרה בזכות אופיה הסובלני והפתוח של תל אביב, ועד היום מושכת העיר אלפי הומואים ולסביות צעירים, המוצאים בה "עיר מקלט". העיר תל אביב מכירה בזוגיות חד-מינית, מקיימת מתנ"ס לקהילה הגאה בגן מאיר, ומפיקה מדי שנה את מצעד הגאווה העירוני. בשנת 2009 מהווים אירועי הגאווה העירוניים חלק מחגיגות ה-100 והם יתקיימו במתכונת מורחבת. בעיריית תל אביב-יפו שני נציגים הומואים המייצגים קהלים רחבים בעיר.
[עריכה] בריאות
המרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי הוא המוסד הרפואי החשוב בתל אביב, ונמנה עם שלושת בתי החולים הגדולים במדינה. המרכז מטפל בכ-390,000 תושבי העיר ומעל למיליון איש הנכנסים אליה מדי יום. המרכז נמצא ברחוב ויצמן בעיר ומשתרע על שטח של 150,000 מ”ר. הוא מאגד בתוכו שלושה בתי חולים: בית החולים הכללי איכילוב ובצמוד לו מרכז השיקום ע"ש אידה סוראסקי, בית החולים ליס לנשים וליולדות ובית החולים דנה לילדים. בנוסף לתפקידו כמתקן רפואי הוא משמש מרכז הוראה ומחקר המסונף לפקולטה לרפואה ובית הספר לסיעוד באוניברסיטת תל אביב.
בית החולים הפרטי החשוב בעיר הוא בית חולים אסותא, ופעל בו גם בית ספר לאחיות. הוא הוקם ב-1934 על ידי קבוצת רופאים יוצאי גרמניה, אשר שמו דגש על הקמת מוסד רפואי עצמאי, שאינו מהווה חלק מהמערכות הבריאותיות המרכזיות של ההסתדרות הציונית הדסה וקופת חולים כללית שפעלו אותה עת ביישוב היהודי בארץ ישראל. בית החולים הוקם ברחוב ז'בוטינסקי על שטח של שמונה דונמים שנרכש מהכפר סומייל, והשם "אסותא" נבחר על ידי המשוררים שאול טשרניחובסקי ויעקב כהן. בית החולים אסותא פועל גם כיום במיקומו המקורי, ובנוסף הוא בעליו של ארבעה בתי חולים ושבע מרפאות ברחבי הארץ. מרכז אסותא הגדול ביותר נמצא כיום ברחוב יגאל אלון בעיר.
בעבר פעלו בתחומי תל אביב מספר בתי חולים נוספים. בית החולים הדסה הוקם בשנת 1918 ושכן רוב הזמן בבניין ברחוב בלפור 8 בדרום העיר. בית החולים הדסה שירת את תושבי העיר, יחד עם בית החולים אסותא, משך עשרות שנים, אך החל בשנות ה-80 החל פינויו ההדרגתי ומחלקותיו שולבו במרכז הרפואי תל אביב. ב-1992 נסגרה המחלקה האחרונה והבניין נהרס. כיום עומד במקומו מתחם רובע לב העיר. בית חולים נוסף ששולב במרכז הרפואי ת"א, הוא בית היולדות הקריה ששכן בקריה ונודע בשם "בית חולים הקריה". בית היולדות נוסד בשנת 1951, ושימש עד 1998 כבית היולדות של תל אביב. לאחר מכן נהרס הבניין ותחתיו קם המגדל של משרד הביטחון. ביפו פעל בית החולים דונולו שנקרא על שמו של שבתי דונולו, רופא ומקובל יהודי בן המאה ה-10. בית החולים דונולו פעל משנת 1948 עד לסגירתו בשנת 1980. את מקומו של בית חולים זה ירש המרכז הרפואי וולפסון בחולון. מוסד רפואי חשוב נוסף שפעל בתל אביב הוא קופת חולים זמנהוף ששימשה כמרפאה החשובה ביותר של קופת חולים כללית במרכז הארץ. המבנה ברחוב זמנהוף בנוי בסגנון הבינלאומי, ואף שהלך ואיבד מחשיבותו במשך השנים, ורוב המרפאות הועברו ממנו, נכון לשנת 2009 הוא עדיין פעיל.
[עריכה] אמנות ותרבות
כאמור, מהווה העיר תל אביב את לבה התרבותי של ישראל. בעיר מספר רב של מוסדות תרבות ובידור ובה מתגוררים המספר הרב ביותר של אנשי תרבות ורוח, אנשי תקשורת וכוכבי בידור לעומת ערים אחרות בישראל. במידה רבה, תל אביב היא מרכזה ומקורה של התרבות הישראלית והעברית המודרנית. לעיר דימוי של עיר נהנתנית המרוכזת בעצמה ובהנאות העולם, ולעתים מתוארים תושביה באופן ביקורתי כמתגוררים בבועה ומנותקים מהנעשה מחוץ לעירם.
מרבית התיאטראות צמחו בתל אביב כבר בימיה הראשונים כעיר ובעיקר בתקופת המנדט הבריטי. "הבימה", "האוהל" ו"המטאטא" היו מן התאטראות העבריים הראשונים וכולם צמחו בעיר בתקופה זו. בשנות ה-40 הוקם התיאטרון הקאמרי, התיאטרון העירוני הרשמי. בתל אביב הקים מרדכי גולינקין ב-1923 את האופרה הארצישראלית, שנסגרה ב-1940. בשנת 1947 הוקמה האופרה הישראלית, וב-1985 האופרה הישראלית החדשה, ששמה הרשמי הוא האופרה הישראלית ת"א-יפו. גם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שקונצרט הפתיחה שלה נערך באולם יריד המזרח בתל אביב ב-26 בדצמבר 1936, פועלת מתל אביב. בתל אביב ממוקמים גם האולמות המובילים לאמנות הבמה, ובהם המשכן לאמנויות הבמה, המשמש בית לתיאטרון הקאמרי ולאופרה, ומתחם הבימה הכולל את היכל התרבות, המשמש, מאז היווסדו בשנת 1957, כאולם הבית של התזמורת הפילהרמונית.
אמנים נוספים וכן חלוצי הספרות השירה העברית המודרנית פעלו ברובם בתל אביב: משוררים כגון חיים נחמן ביאליק, אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן ונתן אלתרמן, אמנים כדוגמת נחום גוטמן וראובן רובין ואנשי רוח נוספים היו לא רק אישים בעלי חשיבות לאומית אלא גם דמויות מקומיות חשובות והיו מעורבים בפעילות הציבורית של העיר תל אביב.
בתחום האמנות הפלסטית בולטת תל אביב-יפו בריכוז הגדול של גלריות ומוזיאונים לאמנות. בשנת 1932 נפתח בתל אביב מוזיאון תל אביב לאמנות, ששכן אז ב"בית דיזנגוף". בתחילת שנות ה-40 של המאה ה-20 בלטו תערוכות כלליות שהוצגו בבית "הבימה" והיוו במה להצגת מיטב האמנות של אותה תקופה. בשנת 1952 נחנך "ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו", שנבנה כתוספת למוזיאון תל אביב לאמנות. בשנת 1971 נחנך המבנה הנוכחי של מוזיאון תל אביב לאמנות.
לאחר קום המדינה התפתח במרכז העיר, ברחובות שסביב רחוב גורדון, מרכז של גלריות לאמנות. בין הגלריות בלטו "גלריה גורדון", "גלריה גבעון" ו"גלריית הקיבוץ", "גלריה ג'ולי מ." ועוד. בשנות התשעים של המאה ה-20 החלו להיפתח גלריות במקומות נוספים בעיר, בעיקר בחלקה הדרומי. בעשור הראשון של המאה ה-21 החלו להיערך גם ירידי אמנות גדולים כגון פסטיבל "אמנות הארץ", שנערך בשטח תחנת הכוח רדינג (2000-2006), "ArTlv" (בשנת 2008) ו"צבע טרי" (2008, 2009) ועוד.
עם מוסדות האמנות והתרבות המרכזיים בעיר נמנים:
[עריכה] חינוך
בסך הכל, פועלים בתל אביב-יפו למעלה מ-150 מוסדות חינוך. ידועה במיוחד היא הגימנסיה העברית "הרצליה" שהוקמה ביפו בשנת 1905 והייתה בית הספר התיכון העברי הראשון בעולם. עם ייסודה של אחוזת בית בשנת 1909, הועברה הגימנסיה לרחוב הרצל ונקראה על שמו של חוזה המדינה. הבניין הישן של בית הספר היה בנוי בסגנון אקלקטי והוא הוקם בקצה רחוב הרצל באופן שהציב אותו ואת החינוך בתודעת תושבי תל אביב כמוסד בעל חשיבות עליונה. ב-1962 הועבר בית הספר למבנה חדש ברחוב ז'בוטינסקי, והמבנה הישן נהרס בצעד שנוי במחלוקת ופינה את מקומו למגדל שלום מאיר.
המוסד החינוכי החשוב בעיר כיום הוא אוניברסיטת תל אביב. המוסד הוא אוניברסיטת המחקר הגדולה בישראל והמוסד היהודי להשכלה גבוהה הגדול בעולם. על-פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת הלימודים תשס"ו למדו בה כ-28,000 סטודנטים. ההכרזה על הקמת אוניברסיטת תל אביב התקיימה ב-6 ביוני 1956, אך למעשה הקמתה נעשתה בשלבים ונמשכה כעשר שנים, אגב איחוד מוסדות שונים. גרעין האוניברסיטה הוקם ב-1 בדצמבר 1953 באבו כביר סמוך ליפו, עם פתיחת "המכון האוניברסיטאי למדעי הטבע". בשנת 1960 זכתה האוניברסיטה להכרה ראשונה מטעם המועצה להשכלה גבוהה ובהדרגה הוכרו חוגים נוספים שלה מבחינה אקדמית. ב-4 בנובמבר 1964 נחנך הקמפוס הקבוע של האוניברסיטה ברמת אביב, וב-1969 זכתה אוניברסיטת תל אביב להכרה מלאה של המועצה להשכלה גבוהה והוכרה כתאגיד לפי החוק להשכלה גבוהה.
מוסדות אקדמיים אחרים הם המכללה האקדמית תל אביב יפו ואפקה - המכללה האקדמית להנדסה בתל אביב, ועם המוסדות להכשרת מורים נמנים מכללת לוינסקי לחינוך שנוסדה בשנת 1912 וסמינר הקיבוצים.
עם בתי הספר התיכוניים הבולטים נמנים שבח מופת, עירוני א', עירוני ד', עירוני ה', עירוני י' (אליאנס) ותיכון חדש. בתל אביב פועלות מספר ישיבות, ועםן נמנות הישיבה לאמנויות ולמדעים בר-אילן, ישיבת היישוב החדש, ישיבת אורות אביב, ישיבת חידושי הרי"מ ישיבת מעלה אליהו וישיבה גבוהה נוספת אשר ממוקמת בשכונת נחלת יצחק בראשות הרב מיכה הלוי אשר משמש כרב השכונה. בתי ספר בעיר המתמקדים בנושאים ייחודיים הם בית הספר לטבע ובית הספר לאמנויות תל אביב.
[עריכה] ספורט
[עריכה] כדורגל
בעיר פועלות מספר קבוצות בולטות בכדורגל הישראלי: הפועל תל אביב, מכבי תל אביב ובני יהודה תל אביב (קבוצתה של שכונת התקווה) המשחקות בליגת העל. קבוצות נוספות בעיר הן בית"ר שמשון תל אביב (הליגה הלאומית), מכבי יפו (ליגה ב'), , הפועל כפר שלם (ליגה א'), , הפועל בני יפו ובית"ר עזרא, ושתי קבוצות נשים: הפועל תל אביב ואס"א תל אביב המשחקות בליגת העל לנשים. כמו כן קבוצת הצופים האורתודוקסים. בעיר קיימים מספר אצטדיוני כדורגל שהגדול שבהם הוא אצטדיון בלומפילד והוותיק שבהם, שאינו פעיל כיום, הוא אצטדיון המכביה ההיסטורי.
[עריכה] כדורסל
בתחום הכדורסל קיימות בעיר שתי קבוצות בולטות במיוחד: מכבי תל אביב המשחקת בליגת העל וביורוליג, והפועל תל אביב המשחקת בליגה הארצית (נכון לעונת 09/10) והייתה מהקבוצות הבולטות בארץ בעבר. בתל אביב נמצא גם אולם הכדורסל הגדול בישראל - היכל הספורט יד אליהו, מגרש הבית של קבוצת מכבי. החל משנת 2007 פועלת בתל אביב גם קבוצת הכדורסל הפועל אוסישקין שהוקמה כתוצאה מסכסוך בין הנהלת הפועל תל אביב לאוהדי הקבוצה.
הישגיה של מכבי תל אביב, הכוללים זכייה ברוב הגדול של אליפויות הארץ בכדורסל וכן הישגים רבים באירופה (כולל מספר זכיות ביורוליג ובמפעל שקדם לו הסופרוליג) זיכו את העיר בגאווה רבה, שהשתקפה באמירתו המפורסמת של אלכס גלעדי משנת 1977, כאשר נודע שמכבי זוכה באליפות אירופה לראשונה: "גביע אירופה לתל אביב!". עד סוף שנות ה-80 היו הקבוצות התל אביביות הדומיננטיות גם בכדורסל הנשים, ושלוש קבוצות מהעיר - מכבי, הפועל ואליצור (שעברה לחולון ב-1991) - זכו במרבית התארים. נכון לעונת 2007/08 משחקות בליגת העל בכדורסל נשים שלוש קבוצות מתל אביב (מתוך תשע) - הפועל תל אביב, בני יהודה ומכבי תל כביר.
[עריכה] כדוריד
בתחום הכדוריד קיימות בעיר שתי קבוצות: אס"א תל אביב המשחקת באולם "עלית" אשר נמצא באוניברסיטת תל אביב, ומכבי תל אביב המשחקת באולם הדר יוסף. שתי הקבוצות משחקות בליגת העל בכדוריד.
[עריכה] כדורמים
בתחום הכדורמים קיימת קבוצת אס"א תל אביב אלופת המדינה 4 פעמים ומחזיקת גביע המדינה 5 פעמים. בעבר פעלו בעיר גם מכבי תל אביב,הפועל תל אביב וברית מכבים עתיד.
[עריכה] ענפים נוספים
בתחום הכדורעף פועלת בעיר קבוצת מכבי תל אביב בכדורעף. כמו כן, פועלות בה עוד מספר קבוצות רשמיות בענפים :קט רגל, פוטבול טריאתלון וריצה. באזור שפך הירקון פועל מרכז דניאל עמיחי ללימודי חתירה וימאות בו פעילים ספורטאים רבים.
[עריכה] משחקי המכביה הראשונים
בתל אביב התקיימו משחקי המכביה הראשונים שהחלו להיערך בשנת 1932. אצטדיון המכביה שבמתחם שפך הירקון היה מוקד הפעילות של המשחקים עד שעברו לרמת גן. טקס המכביה הראשונה נפתח חגיגית בבית-העם בהשתתפות אישי ציבור ובראשם ראש העיר מאיר דיזנגוף. למחרת הוביל דיזנגוף רכוב על סוסו את מצעד הספורטאים, שמנה 390 ספורטאים, ויצא מהגימנסיה הרצליה עד אצטדיון המכביה מרחק של כ-5 קילומטרים. בסיום התחרויות נערך מצעד הסיום בכיוון ההפוך, מאצטדיון המכביה לגימנסיה.
[עריכה] תיירות
תל אביב היא אחת הערים המתוירות בישראל. בעיר פעלו בשנת 2007 46 בתי מלון, שבהם 6,067 חדרים. 899,700 אורחים לנו בהם בשנת 2007, מהם 67% הם תיירים, וסך הלינות הסתכם ב-2,499,700[14].
בעיר מספר מוקדי תיירות, אך חלק ניכר מן התיירים המגיעים אל העיר באים לשם פעילות עסקית או כבסיס לתיור בכל רחבי הארץ. מוקד התיירות החשוב ביותר הוא חוף הים המושך אליו את מרבית התיירות ולאורכו גם בנויים גם מרבית המלונות של העיר, לרבות הרצועה העירונית הצמודה אל הים בין רחוב בן יהודה ורחוב הירקון. מוקדי תיירות נוספים הם יפו העתיקה, נוה צדק וסיורי "העיר הלבנה" אותם מנסים העירייה ועסקי תיירות שונים למנף מאז הכרתה כאתר מורשת עולמית.
ההיסטוריה של התיירות בעיר מתחילה במבני חאן ואכסניות ביפו, שאירחו בעיקר את באי נמל יפו עוד במאה ה-19. כמה מן האכסניות והמלונות הוקמו ביפו על ידי נוצרים צליינים כגון המושבה האמריקאית-גרמנית. עם צמיחתה של תל אביב בשנות ה-20 הוקמו בעיר מספר בתי מלון שנועדו לארח בעיקר בריטים שהגיעו לארץ ישראל לפעילויות שונות כחלק מענייני המנדט הבריטי. הידוע שבהם הוא מלון פלטין, שהיה המלון המרכזי בעיר בתקופה זו. במהלך שנות ה-30 הוקמו עוד מספר בתי מלון באזור לב העיר של היום. יריד המזרח שפעל בתקופה זו, ובעיקר היריד של 1934, תרם רבות לצמיחת התיירות בעיר והיה יעד אליו הגיעו בתקופה של מספר שבועות כ-600,000 מבקרים - יותר ממספר התושבים היהודים בכל הארץ בתקופה זו.
בשנות ה-50 וה-60 החלה מגמה של בניית בתי המלון לאורך החוף והפיכתו של חוף הים למוקד תיירות חשוב. מלון דן תל אביב שנפתח ב-1953 ונבנה מחדש במתכונתו הנוכחית ב-1964, היה המלון הראשון על קו החוף, והגדיר מחדש את תפישתה התיירותית של רצועת החוף. אחריו נבנו עוד מספר רב של בתי מלון רבי קומות הפונים אל הים בהם גם מלון הילטון תל אביב שנבנה ב-1965 במרכז גן העצמאות ובצמוד לחוף. בשנות ה-70 נבנו עוד מספר בתי מלון באזור שכונת מנשייה, בין תל אביב ויפו, אשר נהרסה כליל, אולם צמיחת אזור זה לא נמשכה וכיום ניצבים באזור מספר מלונות ומגדלים נוספים המנותקים מן הרצף העירוני והתיירותי של שאר העיר.
[עריכה] החיים הדתיים
[עריכה] יהדות
|
|
ערך מורחב – יהדות אורתודוקסית בתל אביב |
בתל אביב כמה מאות בתי כנסת[15], אולם רובם אינם פועלים או פועלים במתכונת מצומצמת. בית הכנסת הגדול בתל אביב נמצא ברחוב אלנבי, במרכז הישן של העיר. בעבר היו בתל אביב גם מספר חצרות אדמו"רים. לאחר קום המדינה, עברו רבים מתושביה הדתיים והחרדים של תל אביב לערים אחרות, והעיר כמעט התרוקנה מאוכלוסייה דתית. בעיר נותרו קהילות דתיות שונות, ושלוחות קטנות של חצרות חסידיות. הן מפעילות בתי כנסת שבהם מתקיימים תפילות ושיעורי תורה, מוסדות חינוך, וכן צרכנייה המוכרת מוצרים כשרים בלבד.
בתל אביב קיימים בתי כנסת אחדים בעלי אופי ייחודי:
- בית הכנסת לעולי לוב הוא בית הכנסת העתיק בעיר ושוכן בלב יפו העתיקה. המבנה הוקם בשנת 1740 כחלק מהחאן היהודי היחיד שפעל ביפו עבור עולים יהודים. כעבור שנים אחדות השתלטו ערביי יפו על המבנה, והתירו ליהודים להתפלל בו בכמה ימים בשנה בלבד, ולאחר מכן אסרו עליהם כליל את השימוש בו. במשך השנים שימש המבנה לצרכים שונים, כולל בית חרושת לסבון, עד שחזר לבעלות יהודית לאחר מלחמת העצמאות. קהילה גדולה של יוצאי לוב הפכה את המבנה למרכזה הרוחני, אך כיום כמעט ולא מתקיימות במקום תפילות בשל שינויים בהרכב הדמוגרפי של השכונה.
- בית כנסת רבי מאיר בעל הנס של יהודי סלוניקי הוקם בשנת 1936 ליד נמל תל אביב על ידי הסבלים ופועלי הנמל יוצאי סלוניקי שהתגוררו באזור הנמל. על קירות בית הכנסת נמצא לוח זיכרון המנציח את עשרת מייסדי בית הכנסת. כיום מתפללים בבית הכנסת בנוסח ספרדי-ירושלמי מעורב. במקום בין השאר שני ספרי תורה עתיקים בני מאות שנים, האחד מבגדד והאחר מאיטליה, וגם פרוכת נושנה בצבעי תכלת וזהב.[16]
- איחוד שיבת ציון ברחוב בן יהודה - נוסד על ידי יוצאי גרמניה בשנת 1938. בית הכנסת משמש גם כמרכז קהילתי לחבריו. בהקמתו הודגש "מטרת אגודתנו היא לדאוג לחבריה שיסתדרו בארץ בקרב היישוב העברי, וימצאו הספקה גמורה לצרכיהם בענייני דת, לאומיות, תרבות ועזרה סוציאלית"[17] במסגרת בית הכנסת מתקיימת פעילות תורנית ותרבותית ענפה לחוגי המתפללים, כולל הפעלת תנועת נוער, ובזמנה פעלה בו חברא קדישא מקומית.
- בית הכנסת והמרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה שוכן באוניברסיטת תל אביב, והוקם ביוזמתם ובמימונם של נורברט ופולט צימבליסטה משווייץ, החברים בחבר הנאמנים של האוניברסיטה, ותוכנן על ידי האדריכל השווייצרי מריו בוטה. המרכז הוקם בשנים 1997-1998 במטרה להביא להבנה ולקירוב לבבות בין הזרמים היהודיים הדתיים השונים ובין חילונים לדתיים. מבנה המרכז ייחודי והוא עשוי בצורת שני מגדלים זהים שגובהם 13.5 מטר; המגדלים רבועים בבסיסם והם הופכים אט אט לעגולים. במגדל המזרחי שוכן בית הכנסת ובמערבי אולם ההרצאות והכנסים. אולם מבואה נמוך יותר מחבר בין שני המגדלים, והמבנה נדמה לספר תורה למתבונן בו מדרום ומצפון.
- בית הכנסת אוהל מועד הוא אחד מבתי הכנסת הראשונים של תל אביב ומשמש עד היום את העדה הספרדית בעיר. בית הכנסת תוכנן על ידי האדריכל יוסף ברלין בשנות ה-20 של המאה העשרים ונחנך ברחוב שד"ל 5 בתל אביב בשנת 1931, לאחר שש שנות בנייה. במרכז המבנה נמצאת כיפה הבנויה מ-15 מדרגות מתומנות המסמלות את 15 המעלות שהיו בבית המקדש ועליהן שרים את "שיר המעלות". הכיפה המרשימה נתמכת בארבע קשתות הבנויות כמניפות. בימי המנדט הבריטי שימש בית הכנסת כסליק וגם כמקום אימונים של האצ"ל והלח"י.
קיימים בעיר גם מספר גרעינים תורניים המנסים לחזור ולהקים קהילות דתיות[18]. רבה הנוכחי של העיר הוא הרב ישראל מאיר לאו שהיה הרב הראשי לישראל. בעבר כיהנו בעיר רבנים חשובים כגון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הרב שלמה גורן, הרב עובדיה יוסף, הרב שלמה עמר וכן הרב אברהם יצחק הכהן קוק שכיהן ביפו.
[עריכה] נצרות ואסלאם
כ-8% מתושבי העיר אינם יהודים - מחציתם ערבים והיתר בני קהילות אחרות. עם זאת, לפי נתונים לא רשמיים גרים בתל אביב גם כ-50,000 עובדים זרים, שאינם במניין הלמ"ס. בעיר פועלות מספר כנסיות. הידועות שבהן שוכנות ביפו ומשרתות את תושבי העיר הערבים-נוצרים כמו גם את אוכלוסיית העובדים הזרים הנוצרית. בדרומה של תל אביב, בעיקר באזור התחנה המרכזית הישנה פועלות כנסיות קטנות מאולתרות. עם הכנסיות הפעילות ביפו נמנות כנסיית פטרוס הקדוש וכנסיית אנטוניוס הקדוש - שתיהן קתוליות-פרנציסקניות, כנסיית גאורגיוס הקדוש וכנסיית מר מיכאל - שתיהן יווניות-אורתודוקסיות, כנסיית עמנואל הלותרנית וכנסיית פטרוס הקדוש הרוסית פרבוסלבית.
ביפו שוכנים כמה מסגדים ששירתו בעבר את האוכלוסייה המוסלמית בעיר. המסגד המרכזי והחשוב ביותר כיום הוא מסגד מחמודיה ממערב לכיכר השעון, וההערכה היא כי זהו המסגד השלישי בגודלו בארץ ישראל, אחרי מסגד אל אקצה בירושלים והמסגד במערת המכפלה בחברון. מסגד בולט נוסף הוא מסגד חסן בק במנשייה.
[עריכה] עיריית תל אביב-יפו
|
|
ערך מורחב – עיריית תל אביב-יפו |
עיריית תל אביב-יפו היא גוף השלטון המקומי, במעמד של עירייה, האחראי לניהול השוטף של תל אביב ויפו. ככל רשות מקומית, עוסקת העירייה בעניינים מוניציפליים מסוג הסדרת שרותי חינוך, תרבות, רווחה, תשתיות, ניקיון ותברואה וכדומה. שטח העיר מחולק ל-תשעה רובעים מנהליים.
ואלה הם ראשי העירייה שכיהנו בתל אביב:
| מספר | ראש העירייה | מספר קדנציות | משך הכהונה | סיעה |
| 1 | מאיר דיזנגוף | 1 | 1922 - 1925 | הציונים הכלליים |
| 2 | דוד בלוך-בלומנפלד | 1 | 1926 - 1928 | אחדות העבודה |
| 3 | מאיר דיזנגוף | 2 (לא כולל הראשונה) | 1928 - 1936 | הציונים הכלליים |
| 4 | משה שלוש | מ"מ | 1936 | הציונים הכלליים |
| 5 | ישראל רוקח | 4 | 1936 - 1952 | רשימת המרכז המאוחד |
| 6 | חיים לבנון | 1 + מ"מ | 1953 - 1959 | הציונים הכלליים |
| 7 | מרדכי נמיר | 1 | 1959 - 1969 | מפא"י |
| 8 | יהושע רבינוביץ | 1 | 1969 - 1974 | המערך |
| 9 | שלמה להט | 4 | 1974 - 1993 | הליכוד |
| 10 | רוני מילוא | 1 | 1993 - 1998 | הליכוד |
| 11 | רון חולדאי | 2, מכהן בקדנצייה השלישית | 1998 - | תל אביב 1 |
העירייה שוכנת בבית עיריית תל אביב-יפו שבכיכר רבין מ-1965 אז עברה אליו ממשכנה הקודם בכיכר ביאליק. ראש העיריה הנוכחי הוא רון חולדאי.
עד 1921 ניהלו את ענייני תל אביב והשכונות היהודיות ביפו ועדים שנבחרו באסיפות כלליות של התושבים. בשנה זו חתם הנציב העליון הרברט סמואל על "פקודת מועצת עיריית תל אביב" שהקנתה לעיר העברית מעמד מוניציפלי עצמאי ובלתי תלוי בעיריית יפו הערבית. ראש העיר הראשון היה מאיר דיזנגוף וב-24 בינואר 1924 נערכו הבחירות הראשונות למועצת העיר.
ב-1950, לאחר מלחמת העצמאות, אוחדה יפו אל תוך עיריית תל אביב ושמה שונה ל"עיריית תל אביב-יפו".
[עריכה] תל אביב בבולי דואר ישראל
 |
 |
 |
 |
 |
 |
| תחנת הכח מ-1923 תאריך ההופעה: 06/06/1991 |
יובל ת"א תאריך ההופעה: 04/05/1959 |
ת"א בת 40 תאריך ההופעה: 22/03/1951 |
סמל העיר תאריך ההופעה: 15/12/1965 |
חמישים לדאר ת"א תאריך ההופעה: 18/10/1970 |
פסל של יצחק דנציגר בפארק הירקון תאריך ההופעה: 07/02/1995 |
 |
 |
 |
 |
 |
| בית מגורים 1933 תאריך ההופעה: 06/06/1991 |
בי"ס עמל תאריך ההופעה: 06/08/1974 |
הספרייה - אוניברסיטת ת"א תאריך ההופעה: 06/08/1974 |
בית ההסתדרות הציונית תאריך ההופעה: 13/05/1952 |
בית הכנסת אוהל מועד תאריך ההופעה: 23/08/1983 |
[עריכה] תמונות פנורמיות
[עריכה] ערים תאומות
לתל אביב 26 ערים תאומות[19] והן[20]:
|
|
[עריכה] לקריאה נוספת
|
עיינו גם בפורטל  פורטל תל אביב-יפו הוא שער לכל הנושאים הקשורים בעיר תל אביב-יפו. הפורטל מציג את ההיסטוריה של תל אביב ושל יפו, אתרים בעיר, אישים, רחובות, שכונות ואנקדוטות מעניינות אודותיה. |
- ארכיון תל אביב, תיק סמל העיר, ב' 1199 1/6/2/1, 876, 01.1951-03.1958
- ארכיון תל אביב, תיק סמל העיר, ג' 1199 1/6/2/1, 876, 04.1958-08.196
- ארכיון תל אביב, תיק סמל העיר א' 1199 א' 1/6/2/1 12.1933-12.1950
- גילה אוריאל, ימים של זהב, תל אביב יפו, ה'תרס"ט- ה'תשנ"ט, הוצאת ירון גולן, 1999.
- מאיר כהן ומרגלית מעוז, העיר תל אביב ומאיר דיזנגוף (1936-1861) יחידת לימוד בהוראת ישראל לחטיבות ביניים ולבתי ספר על יסודיים, מאור לך, מחנה ישראל.
- אורי דביר, נקודת חן - תל אביב יפו, מודן הוצאה לאור בע"מ.
- אילן שחורי " חלום שהפל לכרך - תולדותיה של ת"א ", הוצאת ת"א שלי, גרסה מעודכנת 2009.
- יעקב שביט וגדעון ביגר, ההיסטוריה של תל אביב משכונות לעיר (1936-1909), הוצאת רמות אוניברסיטת תל אביב, 2001.
- בתיה כרמיאל , אריחים מעוטרים, מוזיאון א"י תל אביב, המוזיאון לתולדות תל אביב יפו.
- בצלאל של שץ 1906 - 1929, הוצאת מוזיאון ישראל, י-ם, קטלוג מס' 232, חורף תשמ"ג.
- מעוז עזריהו, תל אביב והעיר האמיתית - מיתוגרפיה היסטורית, אוניברסיטת בן-גוריון , עמודים 29-33, 338
- נחום גוטמן, עיר קטנה ואנשים בה מעט - סיפורים על ראשיתה של אחוזת בית היא תל־אביב. הוצאת עם עובד ודביר, 1959.
- נתן דונביץ', תל אביב: חולות שהיו לכרך. הוצאת שוקן, 1959.
- שלמה שבא, הו עיר הו אם, הוצאת זמורה ביתן מודן, 1977, והוצאת החברה האמריקאית-ישראלית למו"לות בע"מ וקרן תל אביב לספרות ולאמנות, 1979
- יחיעם פדן, תל־אביב - מדריך הרחובות. הוצאת עיריית ת"א-יפו, 2005
- עופר רגב, טיול קטן בעיר גדולה - מסלולי טיול בתל אביב יפו, הוצאת משרד הביטחון, 1999
- ענת הלמן, אור וים הקיפוה: תרבות תל אביבית בתקופת המנדט, הוצאת אוניברסיטת חיפה, 2008.
- תמי רזי, ילדי ההפקר: החצר האחורית של תל אביב המנדטורית, הוצאת עם עובד, ספריית ספיר, 2009.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- עיריית תל־אביב-יפו
- תל אביב 100 - אנציקלופדיית העיר תל אביב וסיפורי שכונות העיר
- תל אביב במבט חדש - תמונות מרחבי העיר וסקירת גורדי השחקים
- עיריית תל אביב יפו - מדריך הרחובות
- אילי תימור, הא"ב של תל אביב, אתר ynet
- חזקי שוהם, אינדיבידואליסטית, נהנתנית, קפיטליסטית, ליברלית, באתר הארץ
- האתר לחקר ההיסטוריה של תל אביב - תל אביב שלי
- חיים מזר, עיר ללא הפסקה : השתקפותה של תל אביב בפזמונים, בבלוג של אלי אשד באתר "רשימות"
- גיליון פסח תל אביב 100, באתר הארץ, 08/04/09
[עריכה] הערות שוליים
- ^ ניתן לשכונה השם "תל אביב" (אתר עיריית תל אביב)
- ^ על פי מידע שהוצג בתערוכת "ההיסטוריה הסודית של תל אביב" המוצגת במוזיאון ארץ ישראל במהלך שנת המאה.
- ^ מכון אבשלום
- ^ רשות נחל הירקון
- ^ אתר עירית תל אביב
- ^ ל. חזן - י. פלר, דברי ימי הציונות, הוצאת קריית ספר, ירושלים, תשי"א עמ' 159"
- ^ השירות המטאורולוגי הישראלי
- ^ Economist.com
- ^ עד 1948 הערכה
- ^ מ-1948 הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
- ^ נתונים סטטיסטיים
- ^ [בג"ץ 4112/99 http://elyon1.court.gov.il/files/99/120/041/a10/99041120.a10.HTM עדאלה ואח' נ' עיריית תל אביב יפו ואח'].
- ^ יוקר המחיה בתל אביב - גבוה מאשר בניו יורק
- ^ על פי נתוני 2007 - [1]
- ^ המועצה הדתית תל אביב פירסמה רשימה של בתי כנסת בעיר, ברשימה כ-300 בתי כנסת.
- ^ ראובן גפני, אנו בונים פה נמל (וגם בית כנסת)
- ^ ראובן גפני, איחוד שיבת ציון
- ^ בהם, ישיבת יפו.
- ^ לא כולל את העיר עזה, אשר הברית ביניהן הוקפאה בשנת 2008 עקב ירי הרקטות על ישובי הדרום.
- ^ רשימת הערים על פי עיריית תל אביב.
 |
||
|---|---|---|
| ערים | אור יהודה · בני ברק ·בת ים · גבעתיים · הרצליה · חולון · קריית אונו · רמת גן · רמת השרון · תל אביב-יפו |  |
| מועצות מקומיות | אזור · כפר שמריהו | |
