תל אביב-יפו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תל אביב-יפו (בערבית: تَلْ أَبِيبْ-يَافَا‎) היא עיר במחוז תל אביב, המרכזית בגוש דן והשנייה באוכלוסייתה בישראל. תל אביב היא מטרופולין המהווה את מרכז הכלכלה, התרבות והמסחר של ישראל. כמקום השוקק חיים כל שעות היממה, זכתה לכינוי "עיר ללא הפסקה". לאור העובדה שתל אביב הייתה העיר היהודית הראשונה שהוקמה במסגרת התנועה הציונית שלא כחלק מהיישוב הישן, היא זכתה לכינוי "העיר העברית הראשונה". בעיר ממוקמים גם מרכזי המערכת הבנקאית, מחנה הקריה, הבורסה לניירות ערך, שגרירויות ונציגויות בינלאומיות ומערכות העיתונים הגדולים. בעיר חיים כ-388,700 תושבים ומספר היוממים בה הוא הגדול מבין הערים בישראל. ראש העירייה הנוכחי הינו רון חולדאי.

תל אביב-יפו שוכנת לחופי הים התיכון על אדמת כורכר, בגובה ממוצע של 30 מטר מעל פני הים. בשטחה זורמים נחל הירקון ונחל איילון. תל אביב-יפו גובלת ממערב בים התיכון; מדרום בערים בת ים וחולון; ממזרח בערים רמת גן, גבעתיים, בני ברק ופתח תקווה; ומצפון בערים רמת השרון והרצליה.

ראשיתה של העיר הידועה כיום כתל אביב-יפו בעיר הנמל העתיקה יפו. יפו, הנחשבת אחת מערי הנמל העתיקות בעולם, נזכרת רבות בתנ"ך ובמקורות קדומים אחרים, ולאורך דורות שימשה כשער כניסה ימי לארץ ישראל. בשלהי המאה ה-19 החלו ניצני התיישבות יהודית תוך הקמת שכונות חדשות מצפון ליפו הערבית, ככרם התימנים ונווה צדק. תל אביב נולדה באופן רשמי כשכונה בשם "אחוזת בית" בשנת 1909, שנוסדה תוך מטרה מוצהרת להקים לראשונה עיר עברית לצידה של יפו, ואליה הצטרפו השכונות היהודיות שקדמו לה. העיר החדשה נקראה תל אביב, ובתוך ארבעה עשורים צמחה לכרך שהאפיל בגודלו על יפו. ב-1949, לאחר הקמת מדינת ישראל, אוחדו מוניציפלית שתי הערים ונוצרה עיריית תל אביב-יפו המנהלת את העיר המאוחדת, אף שבמובנים מסוימים עוד נהוג להתייחס ליפו ולתל אביב כשתי ישויות נפרדות.

תוכן עניינים 1 שם העיר 2 היסטוריה 2.1 יפו 2.2 הקמת תל אביב 2.3 תקופת המנדט הבריטי 2.4 לאחר קום המדינה 3 גאוגרפיה 4 אקלים 5 דמוגרפיה וסטטיסטיקה 6 המתאר העירוני 6.1 שטחים ירוקים 7 תחבורה 7.1 תחבורה ציבורית 8 עסקים, מסחר ותעסוקה 9 אתרים חשובים בעיר 9.1 אדריכלות ומבנים חשובים 9.1.1 העיר הלבנה 9.2 יפו העתיקה 9.3 רחובות העיר ושדרותיה 9.4 חוף הים 9.5 שווקים 10 אמנות, תרבות וחינוך 10.1 מוזיאונים 10.2 מוזיקה ואמנויות הבמה 10.3 מוסדות חינוך והשכלה 11 ספורט 11.1 כדורגל 11.2 כדורסל 11.3 ענפים נוספים 11.4 משחקי המכביה הראשונים 12 תיירות 13 עיריית תל אביב-יפו 14 תל אביב בבולי דואר ישראל 15 תמונות פנורמיות 16 ערים תאומות 17 הערות שוליים 18 קישורים חיצוניים 19 לקריאה נוספת

[עריכה] שם העיר

בימיה הראשונים של אחוזת בית, ב-1910 לערך, התחבטו ראשיה, האגודה שהקימה את העיר ב-1909, באיזה שם יקראו לה. עקב כך נבחרה ועדה שהביאה לפני אספה כללית של תושבי השכונה את הצעותיה לשם העיר. בין השמות שהועלו באספה: יפו החדשה, נוה יפו, אביבה, יפהפייה, עברייה ועוד. אחד השמות שאף הוצעו היה "הרצליה" כדי להנציח את שמו בנימין זאב הרצל. לבסוף נבחרה ברוב קולות הצעתו של מנחם שינקין: "תל - אביב" כשם התרגום העברי לספרו של [הרצל, "אלטנוילנד", שפורסם שבע שנים לפני כן, ובו תיאר הרצל כיצד תיראה, לדעתו, המדינה היהודית לכשתקום (בשנת 1923 להערכתו). בהצבעה על בחירת השם תמכו 20 אנשים בשם "תל־אביב" ו-15 בשם "נוה יפו"^[1]. האסיפה לא ידעה באותה עת כי שכונה בשם זהה כבר הוקמה במושבה נס ציונה (עד היום קיים בעיר רחוב תל אביב, אשר קדם לאחוזת בית).

מילולית, שם ספרו של הרצל הוא "ארץ עתיקה חדשה" בלשון הגרמנית. נחום סוקולוב, שתרגם את הספר לעברית, קרא לו בשם הציורי "תל־אביב": תל - האוצר הישן, עתיקות העבר, ואביב - המסמל עתיד, פריחה, לבלוב ותקווה. לאחר זמן מצאו כי תל אביב מוזכרת גם בספר יחזקאל ג' ט"ו, כמקום שבו ישבו הגולים לבבל ליד נהר כבר.

ב-4 באוקטובר 1949 קיבלה ממשלת ישראל החלטה על איחוד העיר יפו עם תל אביב. בעקבות החלטה זו התכנסה כעבור יומיים מועצת העיר לדון בשם החדש לעיר המאוחדת. ראש העיר דאז ישראל רוקח התנגד לשינוי שם העיר המבטא את הגשמת החזון הציוני ורצה ששם העיר יישאר כפי שהוא ובחלוקתה של העיר המאוחדת לאזורים או רובעים ייקרא אחד מהם "יפו". חברי מועצת העיר היו חלוקים בדעתם באשר לשם. בהשפעת ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרצה דווקא מאוד בשם "יפו" כדי לחזק את הקשר של העיר למקורות התנ"כיים, הוחלט בסוף כפשרה לקרוא לעיר המאוחדת "תל אביב-יפו". למעט בפרסומים ומסמכים רשמיים או התבטאויות של פוליטיקאים מקומיים, נשמרו השמות "תל אביב" ו"יפו" מופרדים בשיח העממי והציבורי.

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] יפו

ערך מורחב – יפו

יפו היא אחת הערים העתיקות ביותר בארץ ישראל המוזכרת עוד בתנ"ך כעיר ממנה יצא יונה הנביא למסעו. השרידים הקדומים ביותר מעידים על מקום ישוב כבר מן המאה ה-18 לפנה"ס. לראשונה נזכרת יפו בכתובים באגרות מצריות משנת 1470 לפנה"ס, המתפארות בכיבושה על ידי הפרעה תחותמס השלישי. עוד בעת העתיקה, שלטו ביפו הפלשתים, ממלכת ישראל המאוחדת תחת דוד המלך, האשורים, הפרסים והסלאוקים, כמו רוב חלקי ארץ ישראל אשר נכבשו לאורך השנים על ידי ממלכות ואימפריות שונות. בכל תקופה זו הייתה יפו יעד אסטרטגי חשוב כעיר נמל מרכזית לאורך חוף הים התיכון.

ב-1268, עת שלטו ביפו הצלבנים, כבש את העיר בייברס, הסולטן הממלוכי, הגלה את התושבים והרס את העיר. העיר עמדה חרבה עד המאה ה-17 אז התיישבו בה נזירים פרנציסקנים נוספים והקימו בה אכסניה, במקום שבו נמצא כיום כנסיית סנט פיטר.

במהלך התקופה העות'מאנית בארץ ישראל, ידעה יפו תקופות נוספות הן של שגשוג ובנייה מחדש והן של חורבן עד המאה ה-19 בה החלה לפרוח. במהלך מאה זו גם חודשה הקהילה היהודית בעיר. עם חידוש ההתיישבות היהודית בארץ, בסוף המאה ה-19, היה נמל יפו נמל הקליטה הראשי לבאי העליות הראשונות. למקצת העולים הייתה יפו תחנת מעבר בלבד, אבל רבים אחרים נשארו בה, והקהילה היהודית ביפו גדלה והגיעה ערב מלחמת העולם הראשונה ל-11 אלף איש - כשליש מאוכלוסיית העיר.

[עריכה] הקמת תל אביב

ערך מורחב – היסטוריה של תל אביב

ראשוני היהודים שיסדו את ההתיישבות החדשה מחוץ ליפו היו יהודי תימן, שהקימו שכונות גדולות שהיוו תשתית ראשונה לייסודה של תל אביב. כבר בשנת 1881 הקימו יהודים בתים מחוץ לחומות יפו, אשר הפכו מעט מאוחר יותר לכרם התימנים. בשנת 1896 הקימו את שכונת מחנה יהודה, וב-1904 את שכונת מחנה יוסף. לימים התאחדו שתי האחרונות לשכונה אחת בשם שכונת שבזי. ב-1887 הוקמה גם שכונת נווה צדק. רק לאחר ביסוסן של שכונות גדולות אלו מחוץ ליפו, החלה היוזמה לייסוד שכונת "אחוזת בית" מתוך כוונה מוצהרת להקים עיר חדשה, וממנה צמחה העיר תל אביב. אחוזת בית נוסדה בשנת 1909 כשכונת בתים נמוכי קומה מוקפים בגינות, על ידי קבוצה של יהודים ספרדים מיפו שהחליטה לצאת ממנה בשל הרצון לחיות חיים עבריים עצמאיים. קבוצת יהודים זו, שהתכנסה לראשונה ביולי 1906, התאגדה בשם "אגודת בוני בתים" (ששונה מאוחר יותר ל"אחוזת בית"). הקבוצה תכננה להקים שכונה חדשה ואיכותית מחוץ ליפו, על פי הדגם המערב אירופאי של סוף המאה ה-19.

ב-11 באפריל 1909, כ' בניסן התרס"ט, התכנסה קבוצה זו בחולות שמצפון ליפו כדי להקים באופן רשמי את העיר החדשה. ביום זה ערך עקיבא אריה ויס, יו"ר הוועד ויוזם העיר העברית הראשונה, את הגרלת המגרשים לשכונה, בעזרת צדפים. חבר נוסף בקבוצת המייסדים היה מאיר דיזנגוף, ששימש כיושב ראש הוועד החל משנת 1911. "אחוזת בית" נועדה להיות שכונת מגורים בלבד, ולכן נאסרה בה פעילות כלכלית. היו בה רחובות מעטים ניצבים זה לזה. הרחוב הראשי בה היה רחוב הרצל, ובקצהו הצפוני נבנתה הגימנסיה העברית "הרצליה" (כיום - מקומו של "מגדל שלום מאיר"), שהייתה הגימנסיה העברית הראשונה. עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה היו בתל אביב רק 140 בתים. בעת המלחמה נעצרה התפתחותה והשלטונות הטורקיים גירשו את תושביה עם תושבי יפו היהודיים.

[עריכה] תקופת המנדט הבריטי

עם הכיבוש הבריטי ב-1917 ותחילת המנדט חזרו התושבים, ומשנת 1921 החלה תנופת התפתחותה של העיר. באותה שנה פרצו פרעות תרפ"א, בהן רצחו ערביי יפו 47 מיהודי העיר, בהם הסופר יוסף חיים ברנר. בעקבות מאורעות דמים אלה יצאו יהודים רבים מיפו ועברו לתל אביב. אז הוחלט גם לבטל את התקנות האוסרות פעילות כלכלית בתל אביב, כלכלת העיר החלה להתפתח ואף נוסד שוק הכרמל. מאז התפתחה העיר בקצב מזורז: מ-3,600 תושבים בשנת 1914 ל-34,000 בשנת 1925 ול-120,000 בשנת 1936.

להתפתחות הגדולה של העיר תרמו גם העלייה הרביעית והעלייה החמישית (1924-1939) שבהן זרמו לעיר עולים רבים ממרכז אירופה. בתקופה זו היא החלה לקבל את הציביון הבורגני-בלייני שלה. בתל אביב נפתחו הקולנוע הראשון ו"קזינו גלי אביב" ששהיה מוקד בילויים חשוב של התקופה.

ב-1936 הייתה תל אביב לעיר הגדולה בארץ, למרכז המסחר והשיווק של התוצרת החקלאית, למרכז המלאכה והתעשייה הקלה ולמרכז השירותים הציבוריים, הכלכליים והתרבותיים של היישוב היהודי.

במאורעות 1936-1939 תקפו ערבים את פרוורי תל אביב. בעקבות שביתת הפועלים בנמל יפו הוקם ב-1936 נמל תל אביב, והוא תרם להתפתחות העיר, אף שהיה זה נמל קטן ולא משוכלל ביותר: אוניות לא יכלו לעגון בו, וכמו בנמל יפו, העברת הסחורות והנוסעים בוצעה באמצעות סירות.

ב-9 בספטמבר 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, הפציצו מטוסים של חיל האוויר האיטלקי את תל אביב, ו-112 בני אדם נהרגו.

בתקופת ההעפלה והמאבק בשלטונות המנדט, בשנות ה-40, מילאה תל אביב תפקיד חשוב: אליה הגיעו ספינות המעפילים, בה נוסדה תעשיית הנשק במחתרת, וממנה פעלו ארגוני המחתרת. עם קום המדינה, הייתה תל אביב העיר היהודית היחידה בארץ שמנתה מעל 100,000 תושבים.

בשנת 1947 שוב פרצו קרבות בין היהודים והערבים לאורך גבולותיה הדרומיים והמזרחיים של העיר. הם נסתיימו סמוך להכרזת המדינה, עם כיבוש יפו בידי כוחות "ההגנה" והאצ"ל, ומרבית תושביה הערבים ברחו ממנה. ב-14 במאי 1948 הכריז דוד בן-גוריון על עצמאות המדינה במוזאון תל אביב הישן בשדרות רוטשילד. באותה עת הייתה ירושלים נצורה ומנותקת, ולפיכך שימשה תל אביב בירת המדינה ובה ישבו הממשלה והכנסת. ישיבות הכנסת הראשונות התנהלו בבית האופרה הישן ברחוב הרברט סמואל, במקום בו שוכן היום מגדל האופרה. רק בסוף שנת 1949 הוכרזה ירושלים כבירת ישראל, ומוסדות המדינה הועברו אליה.

עד לשנת 1948 שכנו סביב העיר כמה כפרים ערבים. הגדולים שבהם הם סומייל (אל-מסעודייה), סלמה ושייח מוניס. במהלך קרבות מלחמת העצמאות ננטשו הכפרים, וזמן קצר לאחר המלחמה סופחו המבנים והשטח שלהם לתל אביב. לאחר מלחמת העצמאות, באוקטובר 1949 אוחדה יפו עם תל אביב והיא חלק משטחה המוניציפלי של העיר. מרבית תושביה הערבים של יפו נטשו אותה בזמן מלחמת העצמאות. כיום חיים בה 20,000 ערבים ישראלים, רובם צאצאי הערבים שנותרו בעיר למרות המלחמה.

[עריכה] לאחר קום המדינה

לאחר קום המדינה ידעה העיר מספר גדול של שינויים בהתפתחותה. מפריחה וגדילה מואצת בשנות ה-50, דרך עזיבת העסקים והסטת מוקד המגורים לטובת הפרברים משנות השישים עד לשלהי שנות השמונים, והחל משנות התשעים פריחה מחודשת.

בשנת 1963 הגיעה אוכלוסיית תל אביב לשיא גודלה (394,400 איש). מאז החלה תופעה של צמצום מספר התושבים, שהגיעה לשיאה בשנת 1988, כשנספרו בעיר 317,800 תושבים. בשנת 1975 איבדה תל אביב את מקומה כעיר המאוכלסת בישראל לטובת ירושלים. מ-1989 ניכרת תופעה של גידול במספר התושבים, הנובעת מקליטת גל העלייה של ראשית שנות התשעים ומתופעה של חזרה לעיר.

ההתפתחות האורבאנית של העיר ידעה מספר מגמות בתקופה זו: התרחבות צפונה משנות ה-50 ועד שנות ה-70, תחילת התחדשות מרכז העיר בשנות ה-80, פיתוח מרכז העסקים שסביב נתיבי איילון החל משנות ה-90 במקביל להתחדשות ועיבוי עירוני מרכז העיר בשנות ה-2000.

בשנות ה-60 נהרסו שכונות מצוקה בעיר לטובת בנייה של שכונות חדשות. שכונת מנשייה היפואית נהרסה בתקופה זו ואף היה תכנון להרוס חלקים מנווה צדק ואף את יפו העתיקה. תוכניות אלה הפכו לתוכניות שימור ואכן שוקמה ושומרה יפו העתיקה במאמץ רב של העירייה. אולם, החיבור האורבאני בין תל אביב ויפו נותר שנוי במחלוקת.

כיום, ממשיכה תל אביב להוות את מרכזה הכלכלי והתרבותי של ישראל.

[עריכה] גאוגרפיה

תל אביב-יפו שוכנת במישור החוף, לצד הים התיכון. הטופוגרפיה שלה שטוחה באופן יחסי אך בכל זאת קיימים בה לא מעט מאפיינים גאוגרפים שאף השפיעו על עיצובה.

לאורך חוף תל אביב מצויים שני רכסי כורכר מקוטעים. הראשון מצוי לאורך החוף ממלון הילטון תל אביב בדרום עד החוף הצפוני ביותר, חוף הצוק. למעשה, משתרע רכס זה לאורך כל חוף השרון עד צפונית לנתניה. מקטעו הדרומי של רכס הכורכר שלאורך החוף משתרע מחוף פארק צ'ארלס קלור בדרום, דרך יפו העתיקה ועד החוף הדרומי ביותר בעיר, גבעת עלייה. משם, ממשיך המצוק עד אזור פלמחים.

רכס כורכר מקביל, הרכס השני ברכסי מישור החוף, מצוי בחלקו בתחום העיר, וחלקו בתחומי הערים השכנות. גבעות בולטות ברכס זה, בתחום תל אביב, הן פארק וולפסון (54 מ'), וגבעת אוניברסיטת תל אביב (שיח מוניס). הפסגה הגבוהה של הרכס (84 מ') מצויה בתחומי גבעתיים.

הנקודה הגבוהה ביותר בעיר, 62 מ' מעל פני הים, נמצאת בקצה הצפון-מזרחי של שכונת המשתלה. גבעה זו שייכת לרכס השלישי של רכסי הכורכר של מישור החוף. במספר נקודות בולטות מבחינה טופוגרפית, נבנו בהיסטוריה המוקדמת של תל אביב ויפו וסביבתיהן כמה נקודות יישוב:

• יפו העתיקה הבנויה על גבעה בצמוד לחוף, אשר היוותה נקודה אסטרטגית חשובה בשל כך לכל אורך ההיסטוריה.
• שכונת כפר שלם הבנוייה על חורבות סלמה.
• שייח מוניס שבה בנויה האוניברסיטה.
• תל כביר.

גבעות נוספות בעיר, שמפאת הבנייה נראה כי נעלמו תחת העיר, נמצאות באזור כיכר המדינה, אזור שדרות בן-גוריון בין גן העיר ובית חנה (והחוה החקלאית שפעלה בעבר באזור). כמו כן נבנה אזור לב העיר לאורך קו פרשת המים המרכזי של העיר שבמרכזו, החל מפינת רחוב אלנבי בערך וצפונה, שדרות רוטשילד ורחוב אחד העם. הנקודה הגבוהה ביותר בלב העיר היא מגדל המים הישן ליד פינת אחד העם ורחוב מזא"ה.

בעיר עוברים שני נחלים: נחל הירקון הזורם ממזרח למערב וחוצה את כל רכסי הכורכר בדרכו אל הים ונחל איילון הזורם צפונה ונשפך אל הירקון. לשני נחלים אלו הייתה השפעה רבה מאוד על אופן התפתחות העיר ובמשך שנים רבות היו גם גבולה הטבעי של העיר. נחל איילון, שמנע את התפשטות העיר מזרחה בשל היעדר אפשרות נוחה לבנות בשטחו, היה עד שנות ה-80 גבול ברור בין מרכז העיר ושכונותיה המזרחיות וכן בין תל אביב ורמת גן. משנות ה-70 ועד סוף שנות ה-80, הוסדרה זרימת מי האיילון בתעלת בטון ובכך התאפשרה פתיחת נתיבי איילון המהווים כיום את עורק התנועה החשוב ביותר של גוש דן. גם היום, כאשר האזור המאורך מתפקד כנתיב תחבורה, ניכרת בו הטופוגרפיה עד מאוד.

בעיר שני קווי אפיק נוספים, בהם לא זורמים מים אך מהווים אגני ניקוז, שלהם השפעה נוספת על מבנה העיר. הראשון, הוא קו אפיק החוצה את קו פרשת המים של העיר דרך אוכף, אשר לאורכו הונחה בסוף המאה ה-19 מסילת הרכבת לירושלים. קו אפיק זה ניכר בעיקר בצידו המזרחי הזורם לנחל איילון ולארוכו סלול כיום רחוב הרכבת. אגן ניקוז שני נמצא באזור שמדרום לרחוב בוגרשוב ומצפון לכיכר ביאליק. אזור זה נודע כאזור שסבל מהצפות רבות, מהן סבלו תושבי שכונת הצריפים נורדיה בשנות ה-20. העובדה כי שטח זה היה קשה ליישוב, טרם הסדרת מערכות הניקוז העירוניות, הייתה הסיבה למיקומו של בית הקברות טרומפלדור באזור זה.

[עריכה] אקלים

האקלים השורר בתל אביב-יפו הוא אקלים ים תיכוני. בחורף קריר וגשום, בסתיו ובאביב הטמפרטורה גבוהה יותר ולעתים יורדים גשמים ובקיץ חם ולח ללא משקעים. בשנה יורדים בממוצע בעיר כ-530 מילימטרים של גשם, ב-56 ימי גשם.

בחודש ינואר נעה הטמפרטורה בין כ-17.5 מעלות צלזיוס (בממוצע) ביום לבין כ-9.5 מעלות צלזיוס בלילה, כאשר בימים הקרים ביותר של החורף יורדות הטמפרטורות עד ל-13 מעלות ביום וכ-6 מעלות (בממוצע) בלילה. שלג יורד בעיר לעתים נדירות מאד, כאשר בהיסטוריה מתועד מקרה אחד של שלג שנערם, ב-6 בפברואר 1950.

בקיץ הטמפרטורות הממוצעות הן כ-30 מעלות בממוצע ביום וכ-23 מעלות בלילה, מלוות בלחות של 65% ביום ומעל 80% בלילה.

תל אביב-יפו חמה וגשומה יחסית לסביבתה, ומאופיינת בתופעת אי החום העירוני, הנובעת בעיקר מכמות כלי הרכב שנוסעים בעיר. כן מאופיינת העיר בתופעות שונות של מיקרו-אקלים, דוגמת הצללה ומנהרות רוח בין גורדי שחקים, בריזה בשעות אחר הצהרים, והבדלים של כארבע מעלות בין שדרות העיר לרחובות המקבילים להן. בשל הלחות הגבוהה, מאופיינת העיר בעומס חום גבוה יחסית בחודשי הקיץ.

מזג אוויר בתל אביב
חודש	ינו	פבר	מרץ	אפר	מאי	יונ	יול	אוג	ספט	אוק	נוב	דצמ	שנה
טמפרטורה יומית מקסימלית ממוצעת (C°)	17.5	17.7	19.2	22.8	24.9	27.5	29.4	30.2	29.4	27.3	23.4	19.2	24.0
טמפרטורה יומית מינימלית ממוצעת (C°)	9.6	9.8	11.5	14.4	17.3	20.6	23.0	23.7	22.5	19.1	14.6	11.2	16.4
משקעים (מ"מ)	126.9	90.1	60.6	18	2.3	0	0	0	0.4	26.3	79.3	126.4	530.3
מקור: השירות המטאורולוגי הישראלי‏‏[2]

[עריכה] דמוגרפיה וסטטיסטיקה

תל אביב-יפו היא עיר מעורבת. כ-92% מתושבי העיר יהודים, כ-4% ערבים, והיתר בני קהילות אחרות. למעשה, רק יפו מתאפיינת באוכלוסייה יהודית-ערבית מעורבת והאוכלוסייה בעיר תל אביב עצמה (ללא יפו) היא רובה ככולה יהודית. לפי פסיקת בג"ץ משנת 2000‏‏^[3] חויבה העירייה להציב שילוט דו-לשוני בכל חלקי העיר.

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לדצמבר 2006, יש בתל אביב-יפו 384,400 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎2%‏. רוב תושבי תל אביב-יפו הם יהודים. היחס בין נשים לגברים הוא 1,073 נשים לכל 1,000 גברים.

לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2006, העיר מדורגת גבוה (8 מתוך 10) בדירוג החברתי-כלכלי. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת תשס"ו (2005/2006) היה 64.4%. השכר הממוצע של השכירים בשנת 2005 היה 7,700 ש"ח (ממוצע ארצי: 7,324 ש"ח).

נכון לסוף שנת 2005, כח העבודה בעיר הוא 202,400 איש, מתוכם 5.9% מובטלים. הכנסת השכירים בעיר נאמדת ב-118.8% יחסית לממוצע הארצי.

מנתונים לא רשמיים (מוערכים) גרים בתל אביב גם כ-50 אלף עובדים זרים, שאינם במניין הלמ"ס. נכון לשנת 2007, תל אביב מדורגת במקום ה-17 בעולם בדירוג יוקר המחיה השנתי של חברת הייעוץ מרסר, מה שמהווה עלייה של 7 מקומות ביחס לדירוג של שנה שעברה.

הגיל החציוני של תושבי העיר הוא 34 שנים לעומת 28.4 בכלל ישראל.

ראו גם: שנתון סטטיסטי לשנת 2007 וסטטיסטיקות נבחרות.

[עריכה] המתאר העירוני

תל אביב קמה תחילה כאוסף שכונות לווין מצפון ליפו. שכונות אלה הוקמו במתווה אופייני לסוף המאה ה-19 של רחובות צרים, ברוחב של כ-6 מ' בלבד בין חזיתות הבתים, ברשת שתי וערב שלאורכם מגרשים קטנים ובתים צמודי קרקע. אחוזת בית שהוקמה ב-1909 נבנתה במתווה דומה אולם במרווחים גדולים יותר אשר איפשרו בהמשך את התחדשות הרקמה העירונית ובניית בניינים במקומם של הבתים צמודי הקרקע. משהתאחדו כל השכונות ונוצרה העיר תל אביב, מתארה העירוני נעדר שלד עירוני מסודר, שכן כל שכונה התפתחה עד אז כישות עצמאית עם מאפיינים משלה. מארג הרחובות באזור דרום-מרכז העיר של היום משקף היטב מאפיין זה של היעדר יד תכנונית מכוונת. כאשר המשיכה העיר להתפתח צפונה ומזרחה בעזרתן של ידיים מכוונות, תוכננה התפתחות זו כהמשך לגרעין מארג הרחובות הקיים, שעל בסיסו נבנה שלד עירוני מסודר שיוכל לשאת את המשך התפתחות העיר

עם תנופת הצמיחה של העיר בשנות ה-20, הוזמן מתכנן הערים הבריטי סר פטריק גדס להכין תוכנית מתאר לעיר העתידה לגדול לעיר בת כ-100,000 תושבים. תוכנית המתאר שיצר גדס, הידועה כתוכנית גדס, יצרה בין היתר את המערך הפיזי המשרת את מרכז תל אביב עד היום, והיה בה הבסיס הרעיוני שאיפשר את הרחבת העיר בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. ברוח רעיון עיר הגנים תכנן גדס רחובות ושדרות ממערב למזרח שיכניסו בריזה מהים, ורחובות מדרום לצפון שיאפשרו התפתחות מסחר בעיר. בין הרחובות הראשיים תוכננו בלוקים של מגורים, כאשר הבלוק הטיפוסי כולל בניינים בעלי חזית מסחרית בדפנות המזרחית והמערבית. בתוך הבלוק חוצים שלושה-ארבעה רחובות קטנים וצרים יחסית שלרוב אינם המשכיים לרחובות מסוג זה בבלוק שכן. כמעט כל הרחובות האלה הם רחובות חד-סטריים כיום. במרכז כל בלוק מתוכנן מבנה ציבור כגון בית ספר או קופת חולים או או גינה ציבורית. בלוק טיפוסי זה הכולל עשרות בודדות של בנייני מגורים מתקיים עד היום. תוכנית גדס גם הפכה את תל אביב שהתפתחה עד אותה עת "עם הגב לים" לעיר ההופכת את חוף ימה למשאב חשוב המשפיע רבות על המתווה העירוני.

במקביל לתוכנית גדס שהרחיבה את העיר צפונה עד נחל הירקון, הוקמו בשנות ה-20 גם שכונות הפועלים נווה שאנן ופלורנטין בעלות מתאר עירוני שונה. נוה שאנן נבנתה בצורת מנורת תשעת קנים סביב רחוב לוינסקי ואילו שכונת פלורנטין נבנתה לפי תוכנית שתי וערב של רחובות בעלי בנייני מגורים טוריים עם חצרות פנימיות.

על אף השוני בין תכניות המתאר של שכונות הפועלים לבין אזור לב תל אביב והצפון הישן, בכל אזור זה נבנו בניינים בגישת הסגנון הבינלאומי (הידוע גם כסגנון הבאוהאוס). מי שהפך את עיר הגנים שתכנן גדס לעיר בעלת צורה פונקציונלית שלימים הוגדרה כעיר הלבנה, היה מתכנן הערים ומהנדס העיר, יעקב בן-סירה.

משנות ה-50 המשיכה תל אביב להתרחב והוקמו שכונות חדשות רבות. השכונות המזרחיות לרחוב אבן גבירול ולשטח תל אביב של תקופת המנדט, נבנו ברובן ברוח עיר הגנים של גדס במתווה עירוני דומה מאוד. במקביל, נבנו שכונות לווין גם מצפון לירקון וממזרח לאיילון. שכונות אלה, כגון יד אליהו ורמת אביב הוקמו כשכונות גנים אף הן, אלא במנותק מהרקמה העירונית הרחבה של מרכז העיר. אל שכונות אלה הצטרפו עם השנים עוד שכונות רבות שהתאפיינו בשלל גישות של תכנון עירוני, משכונות שיכונים ופרברים המתאפיינים בבנייה פרטית ועד שכונות כדוגמת שכונת המשתלה המתפקדות כפרברים צפופים ועצמאיים עם תכנון העומד בפני עצמו.

משמוצו כמעט כל עתודות הקרקע של תל אביב, החלה משנות ה-80 מגמת הבנייה לגובה שהתעצמה בשנות ה-90 וה-2000. מגמה זו כוללת שני כיוונים עיקריים: בניית מגדלים במקום בתים נמוכים במרכז העיר או על ידי עיבוי עירוני ומיצוי שטחים, בין השאר בעזרת ניוד אחוזי בנייה ובניית מגדלים בשטח הפתוח החשוב ביותר שהפך שימושי מאז סוף שנות ה-80 והוא אזור נתיבי איילון. בניית המגדלים לאורך נתיבי איילון והצירים המקושרים אליו ממזרח למרכז העיר השפיעו רבות על המתאר העירוני הכללי של העיר ואף הסיטו את מרכז העסקים הראשי של העיר מזרחה.

[עריכה] שטחים ירוקים

נכון לשנת 2007, 18% משטחי העיר היו שטחים ירוקים, שהם 9,122 דונם. פארק הירקון הוא הגן הגדול ביותר בעיר ולצידו מספר גנים עירוניים בהם פארק וולפסון, גן העצמאות, פארק צ'ארלס קלור וגן מאיר ההיסטורי. במרכז העיר קיימות מאות גינות עירוניות קטנות לכן מספר שדרות ירוקות המתפקדות כגינות מאורכות במקביל לרחוב.

[עריכה] תחבורה

ערך מורחב – תחבורה בתל אביב

מדי יום נכנסים לתל אביב למעלה ממיליון יוממים, והעיר סובלת מעומסי תנועה כבדים וממחסור במקומות חניה. בעיות התחבורה מעצימות את מפגעי הרעש וזיהום האוויר, מכבידות על התושבים ועל בעלי העסקים, ומהוות נושא מרכזי בשיח הציבורי.

עיריית תל אביב ומשרד התחבורה מנסים להתמודד עם עומסי התנועה והחניה במספר דרכים, המושפעות מהתמודדות של מטרופולינים בעולם עם בעיות דומות. המדיניות המוצהרת כוללת את עידוד השימוש בתחבורה ציבורית בעיר, שבמרכזה יישום התוכנית להפעלת רכבת קלה שתחצה את העיר במספר קוים ותכנון מחודש של מערך קוי האוטובוסים.

כן נוקטת העירייה מדיניות של עידוד הנסיעה באופניים, ושל ההליכה ברגל. במסגרת מדיניות זו, החלה העירייה לרשת את העיר בשבילי אופניים לאורך השדרות וצירים ראשיים, ולפנות את המדרכות ממכשולים לטובת הולכי הרגל.

בתל אביב 227,758 כלי רכב רשומים (כ-14% מכלי הרכב בישראל), ברשות 49.9% ממשקי הבית (נכון ל-2006). בסך הכול קיימים בעיר 278,000 מקומות חניה. מספר מקומות החנייה אמנם גדול ממספר תושבי העיר, אך בשל היותה של תל אביב מרכז מסחרי, תרבותי וחברתי המושך מבקרים רבים, לעתים קרובות יש מחסור במקומות חנייה בעיר.

ציר התנועה העיקרי והחשוב בעיר הוא נתיבי איילון (כביש מספר 20) החוצה את העיר מצפון לדרום לאורך תוואי הזרימה של נחל איילון, ומתחבר אל כביש מס' 1 לירושלים.

[עריכה] תחבורה ציבורית

בעיר פועל מערך אוטובוסים עירוניים של חברות "דן", "אגד" ו"קווים", וכן פועלים בה התחנה המרכזית החדשה, מסוף ארלוזורוב ומספר מסופי אוטובוס משניים. מתל אביב יוצאים ממנה קווי אוטובוס לכל חלקי הארץ. מוניות שירות נוסעות לאורך מספר קווי אוטובוס בתוך העיר ומספר קווי שירות מקשרים בין תל אביב לערים הסמוכות. בנוסף פועלות בעיר אלפי מוניות רגילות ("ספיישל").

קו רכבת חוצה את העיר מצפון לדרום ולאורכו 4 תחנות של רכבת ישראל. רכבת ישראל מפעילה שירותים פרווריים בין תל אביב לערים הסמוכות וקווים בינעירוניים ליעדים רחוקים יותר.

שדה התעופה דב בצפון העיר משמש לתעבורת נוסעים אווירית פנים ארצית, בעיקר לאילת, ולפעילות צבאית.

[עריכה] עסקים, מסחר ותעסוקה

בתל אביב-יפו מועסקים כ-330,000 איש, מתוכם כ-200,000 יוממים המגיעים אליה מיישובי גוש דן. העיר מרכזת מעל 30% מהתעסוקה במטרופולין, שהם 17% מהתעסוקה הארצית. בענפי הפיננסים והעסקים מרכזת תל אביב 58% מהמשרות במטרופולין ו-38% מהתעסוקה הארצית; בשירותי המסחר והפנאי מרכזת העיר 37% מהתעסוקה במטרופולין ו-22% מהתעסוקה הארצית; בענף התעשייה - 24% מהתעסוקה במטרופולין ו-12% מהתעסוקה הארצית. תל אביב מובילה במספר המועסקים בבנקאות, עם 51% מהמשרות, שהם 16,000 איש. הכנסת השכירים בתל אביב מגיעה ל-123.7% בהשוואה לממוצע הארצי ונתח הבלתי מועסקים בה עומד על 7.7%.

[עריכה] אתרים חשובים בעיר

[עריכה] אדריכלות ומבנים חשובים

ערך מורחב – אדריכלות בתל אביב

במהלך כמאה ועשרים השנים של בנייה עברית בתל אביב ובסביבת יפו, התאפיינה הבנייה במספר סגנונות אדריכליים וגישות אורבניסטיות, הניכרים בה עד היום. כמרכז התרבותי והכלכלי של ישראל הן בתקופת היישוב והן בתקופת המדינה, הייתה האדריכלות בתל אביב החלוצה במובנים רבים באדריכלות הישראלית. כמטרופולין גדול ומרכז תרבותי נמצאים בעיר אתרים ומבנים רבים בעלי חשיבות היסטורית, אדריכלית ותרבותית.

לצד בנייה מאסיבית הנמשכת גם היום, שעיקר מאפייניה היא בנייתם של גורדי שחקים מן הגבוהים בארץ, מתבצעת מאז שנות ה-90 פעילות שימור מבנים מקיפה, בעיקר באזור לב תל אביב, יפו העתיקה, נוה צדק, דרום הקריה ומספר מקומות נוספים.

[עריכה] העיר הלבנה

ערך מורחב – העיר הלבנה

למרכזה ההיסטורי של תל אביב, מורשת אדריכלית חשובה כעיר בה צלח באופן ייחודי סגנון האדריכלות הבינלאומי של שנות ה-20 וה-30 בשילוב תכנון עירוני מתאים ויוצא דופן, לא רק בישראל אלא בעולם כולו. המרקם העירוני ואוסף הבתים של תקופה זו, אשר מתאפיינים באדריכלות מודרנית בסביבה של עיר גנים לכינוי "העיר הלבנה". העיר הלבנה של תל אביב זכתה להכרה בינלאומית על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית בשנת 2003.

[עריכה] יפו העתיקה

ערך מורחב – יפו העתיקה

מתחם יפו העתיקה הוא האזור שבו עיר הנמל יפו הייתה ממוקמת לאורך ההיסטוריה. כיום מתייחסים ליפו העתיקה כאל השטח שהיה מוקף בחומות במהלך המאה ה-19. המתחם ממוקם בראש גבעת הכורכר של יפו ובמדרונותיה, והוא נתחם במזרח ברחוב יפת ובדרום ברחוב לואי פסטר, הממוקמים בתוואי החפיר של חומות העיר.

המתחם כולל את בתי המגורים וסמטאות יפו העתיקה במדרונות המערבי והדרומי, את גן המדרון במדרון הצפוני, ואת גן הפסגה וכיכר קדומים בראשו ויש הכוללים גם את נמל יפו ואת טיילת חומת הים במתחם. יפו העתיקה הינה רק שריד לעיר שהתקיימה במקום עד מלחמת העצמאות. רוב בתיה העתיקים נהרסו וחלק גדול מהבינוי העתיק שנשאר שוקם ושומר במסגרת פרויקט נרחב שהחל באמצע שנות ה-60.

[עריכה] רחובות העיר ושדרותיה

ערכים מורחבים – רחובות העיר, השדרות ושמותיהם

בעיר כ-1,500 רחובות. חלק מרחובותיה ידועים בשל מאפייניהם הייחודיים בעיר ובארץ כולה, בעלי היסטוריה הקשורה בהתפתחות העיר וחלקם הפכו לשם דבר בתרבות הישראלית כגון