משתחוים להדרת קודש

מִשְׁתַּחֲוִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ
	מִשְׁתַּחֲוִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ הַר אֲרִיאֵל; וּלְפִנַּת יִקְרַת מוּסַד הַהַרְאֵל; הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחֳרָת וְחַלּוּ נָא פְנֵי אֵל; הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל; ; תְּנוּ עֹז בָּאִיִּים וְכַבְּדוּ בָאוּרִים; וּמִמִּשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם הִבָּדְלוּ בְחוּרִים; וִהְיִיתֶם נְקִיִּים בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים; מֵעָוֹן פְּדוּיִם וּמִכָּל חֵטְא שְׁמוּרִים; זֶה לֵיל שִמּוּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; ; וְקִרְעוּ הַלְּבָבוֹת וְהַשְׁפִּילוּ גָבְהָם; וּשְׂאוּ זְכוּת אָבוֹת וְהִתְהַלְּכוּ לְנָגְהָם; וְקִרְאוּ מוּל עֲרָבוֹת בְּקוֹל כַּיָּם יִנְהָם; לְגִבּוֹר בַּקְּרָבוֹת לֹא נָם וְלֹא נִדְהָם; אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל; ; דַּלְתֵּי קַבָּלָה פְּתַח אֶל שׁוֹאֲלֵיהֶם; וּרְפוּאוֹת תְּעָלָה הַעֲלֵה לְמַחֲלֵיהֶם; וּפְנֵי חֵן וְחֶמְלָה הָאִירָה לָהֶם; וּבְסֵפֶר מְחִילָה תִּכְתֹּב מְיַחֲלֵיהֶם; וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; ; הִמָּצֵא לְיֶשַׁע עֶדְרְךָ הַנִּשְׁבֶּה; וּמִנְחָתוֹ תִשַׁע אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה; וְאִם הִרְבָּה רֶשַׁע פְּדוּת עַמְּךָ הַרְבֵּה; וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע גַּלֵּה אוֹר נֶחְבֶּה; וְאַל בְּאַפְּךָ תְּכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל;

מִשְׁתַּחֲוִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ הוא פיוט סליחה לליל יום הכפורים מאת רבי יהודה הלוי, הנאמר בקהילות הספרדים בסליחות ערבית יום הכפורים.

מבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה הפיוט הוא כעין שיר אזור, כל אזור הוא קטע פסוק שסופו "ישראל". משקלו של הפיוט הוא 5 + 5 הברות.^[1] בסוף כל בית עונה הקהל בפסוק מספר עמוס, פרק ד', פסוק י"ב: ”הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל”.^[2] בפיוט חמישה בתים, שהאקרוסטיכון בראשם הוא: 'מתודה'. ישנה גם נוסחה אחרת, בה האקרוסטיכון הוא 'יהודה', ולפיה נפתח הפיוט במילה "ישתחוו".^[3]

תוכן[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הבית הראשון, הפייטן פותח בתיאור עובדי ה' המשתחוים אל הר קדשו^[4] ואל יסוד המזבח. לאחר מכן, ובשני הבתים הבאים, הוא קורא אליהם להתקדש לכבוד יום הכפורים שיבוא למחרת, לקרוע הלבבות בתפילה בקול גדול, לכבד את היום לעיני כל, להיבדל מהגויים, להזכיר את זכות אבותם ולחזור בתשובה.

בשני הבתים האחרונים, פונה הפייטן אל אלוהים בתפילה שיאפשר לעם ישראל לשוב בתשובה, יענה לתפלתם ויגאלם. הפיוט נחתם בתחינה, בה קורא הפייטן לאל ומבקש כי גם אם עמו הרשיעו מאד - לא יכבה בכעסו את ”נֵר יִשְׂרָאֵל”.^[5]