משקל (שירה)
המשקל הוא ממאפייניה של השירה. מבחינים בין שתי שיטות עיקריות של משקל שירי: השיטה הסילבית והשיטה הסילבו-טונית.
תוכן עניינים |
השיטה הסילבית [עריכה]
השיטה הסילבית היא הנהוגה בשירים ערביים, ומהם הגיעה גם לשירת ספרד. השיטה הסילבית מקפידה רק על מספר שווה של הברות בטורים השיריים. השיטה הסילבית של שירת ספרד הקפידה בנוסף לכך גם על רצף מסוים של תנועות וחצאי-תנועות (שוואים נעים).
להלן דוגמה מובהקת, מתוך השיר "לבי במזרח" של רבי יהודה הלוי, לשירת ספרד ולשיטה הסילבית (לשם נוחות המשתמש חצאי-ההברות מודגשים, וההברות השלמות מופרדות במקווים):
ל-בי במז-רח וא-נו-כי בסוף מערב / איך אטעמה את אשר או-כל ואיך יערב?
אי-כה אש-לם נד-ריי ואס-ריי בעוד / צי-ון בח-בל אדום וא-ני בכ-בל ערב?
יי-קל בעי-ניי עזוב כל טוב ספ-רד כמו / יי-קר בעי-ניי ראות עפ-רות דביר נחרב!
השיטה הסילבית הטהורה היא השלטת בשירה הצרפתית, שכן בצרפתית קיים חופש רב בבחירת מקום ההטעמה במשפט. המשקל הרווח בשירה הצרפתית הוא החרוז האלכסנדרוני - משקל של תריסר הברות בכל שורה עם הפסק (צזורה) באמצע.
השיטה הסילבו-טונית [עריכה]
בניגוד לשיטה הסילבית, המקפידה רק על שוויון במספר ההברות בכל טור (שורה) בשיר, השיטה הסילבו-טונית מקפידה גם על סדר מסוים של הטעמות (הדגשות). בכל שורה בשיר שכתוב לפי שורה זו ישנה תבנית מסוימת של הטעמות (הקרויה רגל), החוזרת על עצמה מספר פעמים (הברות לא-מוטעמות נוספות או חסרות בסוף השורה אינן נחשבות); משקל השיר נקבע לפי סוג הרגל שבשימוש ולפי מספר הרגליים בשורה. השיטה הסילבו-טונית הומצאה עוד ביוון העתיקה והיא מכירה שישה סוגי רגליים:
רגליים דו-הברתיות [עריכה]
- טרוכיאוס - הרגל הטרוכיאית מורכבת מהברה אחת מוטעמת והברה אחת לא-מוטעמת לאחריה. בשל היותו משקל מלעילי, הטרוכיאוס אינו טבעי לעברית.
- דוגמה לשימוש בטרוכיאוס (מכאן והלאה ההברות המוטעמות מודגשות): "כי סערת עליי, לנצח אנגנך / שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתים" (נתן אלתרמן)
- יאמב (ימבוס) - הרגל היאמבית מורכבת מהברה אחת לא-מוטעמת והברה אחת מוטעמת לאחריה.
- דוגמה לשימוש בימבוס: "אדון עולם אשר מלך / בטרם כל יציר נברא / לעת נעשה בחפצו כל / אזי מלך שמו נקרא" (אדון עולם)
- ספונדיאון - הרגל הספונדאית מורכבת משתי הברות מוטעמות - במקור, ביוונית עתיקה ובלטינית, שהיו נוהגות בהן תנועות קצרות וארוכות, ניתן היה להחליף הברה מוטעמת בהברה לא-מוטעמת עם תנועה ארוכה. כיוון שבעברית המדוברת כיום אין הבדל ממשי בין תנועות קצרות וארוכות, הספונדיאון הוא משקל שאינו פרגמטי לשפה. הדוגמה היחידה לספונדיאון היא קריאות עידוד דו-הברתיות, שבהן לרוב מודגשות שתי ההברות, כמו: "ד-ני!", "יו-סי!"
רגליים תלת-הברתיות [עריכה]
- דקטיל (דקטילוס) - הרגל הדקטילית מורכבת מהברה מוטעמת אחת ושתיים לא-מוטעמות לאחריה. כיוון שהדקטיל הוא משקל פרה-מלעילי, הוא אינו מתאים לעברית, אך משוררים שכתבו במשקל אשכנזי השתמשו בו לעתים.
- דוגמה לשימוש בדקטיל: "בן לו היה לי / ילד קטן / שחור תלתלים ונבון" (רחל המשוררת)
- אמפיברך (אמפיברכוס) - הרגל האמפיברכית מורכבת מהברה לא-מוטעמת, הברה מוטעמת והברה לא-מוטעמת.
- דוגמה לשימוש באמפיברכוס: "בלה ומופקרת, כשמש הזאת, / מי, מי המציאך לחרכני בחנק?.." (אלכסנדר פן)
- דוגמה נוספת היא הפואמה "המתמיד" שכתובה במשקל אשכנזי מלעילי: "עוד יש ערים נכחדות בתפוצות הגולה / בהן יעשן במסתר נרנו הישן" (חיים נחמן ביאליק)
- אנאפסט - הרגל האנאפסטית מורכבת משתי הברות לא-מוטעמות ואחת מוטעמת בסוף.
- דוגמה לשימוש באנאפסט: "כמה טוב שישנם מאמרי חקירות / הטורחים להסביר ליהודים / מה גרם למפא"י להפסיד בבחירות - / לולא הם, לא היינו יודעים" (נתן אלתרמן)
הגדרת המשקל השירי [עריכה]
שיר שקול מוגדר הן לפי המשקל המשמש בכל אחת מהרגליים, והן לפי מספר הרגליים בטור, המצוין באמצעות תחילית יוונית בתוספת המילה 'מטר'. כך שיר שיש בו שתי רגליים בטור הוא דימטר, שלוש רגליים - טרימטר, וכך (לפי הסדר) טטרמטר, פנטמטר, הקסמטר וכן הלאה. כך למשל בפנטמטר יאמבי (משקל קלאסי הנקרא 'חרוז לבן' ובו נכתבו רבים ממחזות שייקספיר) יש בכל טור חמש רגליים, שכל אחת מהן שקולה כיאמבוס; בהקסמטר אנאפסטי (משקל נפוץ בשירה היוונית) יש בכל טור שש רגליים, שכל אחת מהן במשקל אנאפסט.
חריגות מהשיטה הסילבו-טונית [עריכה]
אף על פי שהשיטה הסילבו-טונית מכתיבה ככלל מספר רגליים שווה בכל טור, היו משוררים אשר השתמשו בטורים בעלי מספר רגליים שונה. כך, למשל, אלתרמן בדוגמה המצוטטת לעיל חורז שתי שורות ארבע-רגליות ושתי שורות תלת-רגליות - אך מספר הרגליים בכל זוג של שורות חורזות שווה בכל זאת. היו גם כאלה שחרגו עוד יותר ממסגרת זו ואף בשורות חורזות השתמשו במספר רגליים שונה, אם כי רצף ההטעמות נשאר זהה - כגון מושל המשלים המפורסם איוון קרילוב והמשורר הרוסי אלכסנדר גריבויידוב במחזהו בן-האלמוות "חכם ורע לו".
השיטה הטונית הטהורה [עריכה]
בשיטה זו אין מספר קבוע של הברות לשורה, אך נשמר מספר קבוע של הטעמות. שיטה זו נדירה יחסית בימינו, אך רווחה בשירת המקרא, בשירה העתיקה, הבלתי כתובה, של השבטים הטאוטונים ובשירת המזרח הקדום. אפשר למצוא דוגמאות של משקל זה גם בשירי ערש אנגליים.
ראו גם [עריכה]
לקריאה נוספת [עריכה]
רונית שושני, "משקל כמותי ומבנה פרוזודי בשיר מתקופת רב אשי (353–427/8 לספה"נ)", בקורת ופרשנות 31 (תשנ"ה), עמ' 5–23.
