ונציה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ונציה
Venezia
CoA Città di Venezia.gif
Collage Venezia.jpg
מדינה / טריטוריה Flag of Italy.svg  איטליה
מחוז Flag of Veneto.svg  ונטו
ראש העיר ג'יורג'ו אורסוני
שטח 412 קמ"ר
תאריך ייסוד המאה החמישית לספירה
אוכלוסייה
 ‑ בעיר
 ‑ במטרופולין
 ‑ צפיפות

270,660‏  (נכון ל-2009)
1,600,000‏
646 נפש לקמ"ר (נכון ל-2009)
קואורדינטות 45°26′N 12°19′E / 45.433°N 12.317°E / 45.433; 12.317קואורדינטות: 45°26′N 12°19′E / 45.433°N 12.317°E / 45.433; 12.317
אזור זמן UTC +1
http://www.comune.venezia.it
ונציה והלגונה שלה
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
Venezia canal.jpg
תעלה בוונציה
מדינה Flag of Italy.svg איטליה
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותיים בשנת 1987, לפי קריטריונים 1, 2, 3, 4, 5, 6
ונציה ב-1920

ונציה (איטלקית Venezia; ונטית Venesia) היא בירת מחוז ונטו ובירת נפת ונציה באותו המחוז שבצפון-מזרח איטליה. העיר שוכנת בלגונה שלשפך הנהר פוֹ לחוף הים האדריאטי. בימי תפארתה הייתה העיר בירת רפובליקת ונציה, מעצמה ימית שהגיעה לשיא כוחה בימי הביניים, ונודעה לה חשיבות רבה באמנות הרנסאנס ובמסעות הצלב. העיר הייתה מרכז סחר חשוב בין מזרח ומערב, במיוחד סחר התבלינים. ידועה גם כ"עיר המים", "עיר הגשרים" וכ"מלכת הים האדריאטי".

המרכז ההיסטורי של ונציה בנוי מבנים על יסודות מכלונסאות עץ שנבנו על 118 איים, המקושרים ביניהם בכ-400 גשרים. בין האיים עוברות כ-170 תעלות מים, שהשיט בהן הוא אופן התחבורה העיקרי בעיר. ונציה היא אחד מיעדי התיירות הפופולריים ביותר בעולם. כשלושה-עשר מיליון תיירים פוקדים את העיר בכל שנה. נכון ל-2009 מתגוררים בוונציה רבתי 270,000 תושבים, מרביתם תושבי העיר מסטרה, בעוד שבמרכז ההיסטורי של המטרופולין מתגוררים כ-60,000 תושבים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רפובליקת ונציה

על פי אגדה עממית, שאמיתותה מוטלת בספק, העיר נוסדה ב-25 במרץ בשנת 421, על ידי שלושה שליחים רשמיים מהעיר פדובה הסמוכה, אשר צוו להקים תחנת מסחר באי ריאלטו שבלגונה. על פי השערה סבירה יותר, איי הלגונה אוכלסו במאה החמישית לספירה על ידי פליטים שנמלטו מאימת כיבושיו של אטילה ההוני בצפון איטליה. על פי גרסה מקובלת, ראשונים הגיעו פליטים מעיר החוף האדריאטי אלטינו אל האי טורצ'לו, בו נמצאו הבניינים העתיקים ביותר בלגונה.

עד המאה ה-7 שלטו באיי הלגונה מספר טריבונים עד להקמת רפובליקת ונציה ואיחודם תחת שלטון דוג'ה נבחר בשנת 697. בראש הרפובליקה עמד הדוג'ה שהיה מוגדר כ"ראשון בן שווים", אך בפועל שלטו בעיר משפחות אצולה בשלטון אוליגרכי. מתוך משפחות אלו נבחרו עשר, ששימשו כ"מועצת העשרה", שהייתה המקבילה לממשלה וטיפלה בענייני ביטחון ובקשרי חוץ. העיר צברה מוניטין רב בשנים 811 עד 827, כאשר המושל המקומי של האימפריה הביזנטית העתיק את מקום מושבו לאי ריאלטו בלגונה. בשנת 828 התחזק מעמדה לאחר ששרידיו, כביכול, של מרקוס השליח נגנבו מאלכסנדריה והועברו לעיר על ידי סוחרים ונציאנים. בעקבות זאת אימצה הרפובליקה הוונציאנית את סמל האריה המכונף, סמלו של השליח מרקוס, אשר הוכרז כפטרונה המגן של העיר.

מפה ישנה של ונציה

עם היחלשות האימפריה הביזנטית והתחזקותה של העיר, הפכה ונציה לעיר מדינה עצמאית בעלת צי רב עצמה, ושלטה על נתח משמעותי מהמסחר בין מזרח הים התיכון לאירופה ובמושבות רבות. בין השאר היא שלטה על מרבית חופי הים האדריאטי ועל האי כרתים. על כן רפובליקת ונציה היוותה גורם מדיני וכלכלי חשוב בשלהי ימי הביניים ולאורך הרנסאנס. מלבד המסחר המפותח, העיר נודעה בזכות ייצור התחרות הוונציאניות באי בוראנו, ייצור מוצרי זכוכית יוקרתיים באי מוראנו וייצור ספינות.

החל מהמאה ה-16 החלה קרנה של ונציה לרדת. הטורקים החלו לכבוש את מושבותיה בים התיכון ולשלוט בסחר בו. מצפון איימו המעצמות האירופאיות על ונציה. במאי 1797 נכבשה העיר על ידי נפוליאון ומיד בינואר 1798 היא סופחה לאוסטריה. בשנים 1805 עד 1814 שבה ונציה לשלטון נפוליאון ואחר כך חזרה לשלטון האוסטרי. לאחר מלחמת שבעת השבועות, בשנת 1866 סופח חבל ונטו ובו ונציה לממלכת סרדיניה, כחלק מאיחוד איטליה שהחל לאחר מלחמת שחרור באוסטריה.

השפעה תרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזכות חשיבותה הכלכלית ושליטתה הימית ואף לאחר ירידתה ממעמד של מעצמה, הייתה ונציה לאורך השנים מרכז תרבותי חשוב. אמנים בולטים רבים צמחו בעיר - בהם ג'ובאני בליני (1430 - 1516), ג'וֹרג'וֹנֶה (1477 - 1510) וֶרוֹנֶזֶה (1528 - 1588), טינטוֹרֶטוֹ (1518 - 1594), ג'וֹבאני-בטיסטה טְיָיפוֹלוֹ, טיציאן (1486 לערך - 1576) ואנדראה פלדיו (1508 - 1580). אמנים נוספים ביקרו בעיר ופעלו בה תקופות קצרות, בהם אל גרקו, לאונרדו דה וינצ'י, רובנס.

השפעתה התרבותית של ונציה לא הייתה רק בשדה האמנותי: בזכות השלטון המתירני ששרר בה, ביחס לשאר אירופה, התפתחה בה תרבות השעשועים. תרבות מתירנית זו אף הובילה את העיר למספר עימותים עם האפיפיורים. האופי נטול העכבות של העיר משך אליה את האצולה האירופית, אשר נהגה לנפוש בה, ולהשתתף בנשפים, במשתאות ובמשחקי הימורים. האווירה ההדוניסטית של העיר הונצחה בספרים ומחזות רבים, בהם המחזה הסוחר מוונציה והרומן הערים הסמויות מעין ואחד מגיבורי התרבות הידועים של ונציה הוא ג'קומו קזנובה (1725 - 1798) ששמו יצא בעולם כמאהב.

תמונה של "התעלה הגדולה" של טרנר משנת 1835

בהקשר זה, ידוע קרנבל המסכות של ונציה הנחוג בהפסקות מאז ימי הביניים ועד ימינו. הקרנבל, שאותו חוגגים כיום במשך שבוע בפברואר, היה בעבר ארוך יותר: הוא החל מיד לאחר חג המולד ונמשך עד יום רביעי של האפר, אך במקרים רבים ניתן אישור ללבוש מסכות בעיר כבר מ-1 באוקטובר, כך שהחגיגות ארכו חודשים ארוכים ולעתים נמשכו אף בזמן התענית. במהלך הקרנבל ערכו בני האצולה נשפים ראוותניים של הוללות, בהם הנוכחים הסתירו את זהותם האמיתית מאחורי מסכות ובכך הסירו מעליהם עכבות חברתיות רבות. כיום מתקיימים בוונציה מדי שנה גם פסטיבל סרטים וביאנלה אמנותית.

בשנת 1987 הכריז אונסק"ו על ונציה ועל הלגונה שבה היא נמצאת כאתר מורשת עולמית.

שקיעת ונציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אקווה אלטה

בגלל הקרקע הרכה באיי העיר פותחה בוונציה שיטת בנייה ייחודית: הואיל ולבניית בתי קבע דרושים יסודות יציבים, נבנו הבתים על אוסף צפוף של כלונסאות עץ - קורות מחודדות שננעצו אנכית בקרקע הרכה (חלק מהקתדרלות נבנו על כמה מיליוני קורות), כך שחלקן התחתון חדר דרך שכבות הבוץ והגיע לשכבות חול וחומר יציבות יותר. על הכלונסאות הונחו לוחות עץ מסיביים, ומעליהם משטחי שיש, שמהווים את יסודות הבניינים. עליהם נבנו בנייני אבן או לבנים. עמידות קורות העץ היא טובה משום שהן כמעט אינן חשופות לחמצן ובמהלך מאות השנים עברו קורות העץ תהליך של התאבנות.

גאות המציפה את כיכר סן מרקו

יסודות הבניינים של ונציה עמדו בתנאים הקשים של הים האדריאטי במשך מאות שנים, אולם בהדרגה החלה העיר לשקוע: משקלם העצמי של הבתים גרם לקורות העץ שמתחתם להינעץ עמוק יותר בקרקע הלגונה, וב-300 השנים האחרונות שוקעת העיר לאיטה, בקצב של כמה סנטימטרים לכל מאה שנים. התופעה הוחמרה במהלך המאה ה-20, אז נחפרו בעיר בארות רבות ששאבו את מי האקוויפר שמצוי מתחתיה, וגרמו לשקיעה של קרקעית הלגונה. בשנות ה-60 של המאה ה-20 נאסרה חפירת בארות כאלו, ושקיעת העיר אכן הואטה.

מלבד השקיעה מאיימות על העיר גם גאויות מן הים האדריאטי, המכונות אקווה אלטה, אשר מציפות את רחובות העיר בחודשי החורף. העיר בנויה כך שההצפות לא יפגעו בתשתיות - כך לדוגמה, במדרכות יש חריצים המאפשרים למי הגאות לעלות דרכם, וכך נמנעת הצטברות מים שעלולה הייתה להרים את המרצפות ממקומן. מפלס המים נמדד באופן קבוע, וכאשר הוא עולה יתר על המידה מופעלת אזעקה ברחבי העיר. הוונציאנים רגילים להצפות האלה וערוכים בהתאם: בזמן הצפה, במות מוגבהות מונחות במרכזי הרחובות המוצפים ומאפשרות תנועת הולכי רגל. כמו כן מצוידים ונציאנים רבים במגפיים גבוהים הדומים למגפי דייגים ומגיעים עד לירכיים, ואלה מאפשרים להם ללכת גם בתוך המים מבלי להירטב. כאשר ההצפות חמורות אין אפשרות לנוע בעיר בסירות, כי מפלס המים הגבוה מונע מעבר מתחת לגשרים.

האזורים הנמוכים בעיר (במיוחד אזור כיכר סן מרקו) עלולים להיות מוצפים 100 פעמים בשנה. כתוצאה מההצפות התכופות זנחו תושבים רבים את קומת הקרקע בביתם והם גרים בקומות העליונות. כדי למנוע את הבעיה הכריזה ממשלת איטליה במאי 2003 על "פרויקט משה", שעלותו כ-3 מיליארד אירו, ובמסגרתו יניחו על קרקעית הלגונה מחסומים מתנפחים מיוחדים בפתחי התעלות, כך שבעת הצפת העיר הם יתנפחו ויחסמו את המים. הפרויקט צפוי להסתיים בשנת 2014[1].

אוכלוסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיריית ונציה פועלת לעצירת מגמת הירידה המתמשכת במספר התושבים של ונציה רבתי. מ-368,000 איש ב-1968, ירד מספר התושבים הרשומים ל-271,000 ב-2004, מתוכם גרו 63,353 במרכז ההיסטורי של העיר (לעומת השיא של 1951 - 171,000), וכ-32,000 גרים בשאר האיים. מגמת הירידה חריפה במיוחד במרכז העתיק, שמספר תושביו ירד בשליש תוך כמה עשרות שנים. מאז 1981 איבדה ונציה כ-78,000 תושבים - 22.4% מתושביה. אפילו ביבשת פחת מספר התושבים ב-15%.

הסיבה העיקרית לירידה במספר התושבים היא יוקר המחיה. מוצרי הצריכה ושאר הסחורות לחנויות, מגיעות לעיר בספינות אל מסוף המטענים בכיכר רומא או ברכבות אל מסוף המטענים בכניסה לעיר. משם, הסחורות נשלחות בסירות מיוחדות, נמוכות סיפון, בסיוע עבודת ידיים, אל יעדם ברחבי העיר. תהליך זה מייקר משמעותית את עלות המחיה. כמו כן, תחזוקת ושיפוץ בניינים בעיר השוקעת דורשת משאבים רבים. דרישות הפיקוח הקפדניות של העירייה, שנועדו לשמור על המראה ההיסטורי של העיר, קובעות שורה ארוכה של הנחיות. לא פחות מכך, קיימת אכיפה קפדנית ומחמירה של ההוראות. התוצאה מתבטאת במספר הדירות והבתים הריקים בוונציה. לירידה בכמות התושבים נלווית עלייה בגילם הממוצע. שיעור התושבים מתחת לגיל 29 ירד מ-37% בשנת 1984 ל-24% בשנת 2004. הגידול הטבעי הוא שלילי. בדומה למגמה הכללית באירופה ובאיטליה, הייתה עלייה בגילאי 65 ומעלה וירידה בגילאי 14 ומטה.

רובעי העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקת ונציה לרבעים
אוכלוסיית ונציה לפי אזורים - המרכז ההיסטורי (כחול), לידו (ירוק) והרבעים היבשתיים (אדום)

העיר ונציה עצמה מחולקת באופן מסורתי לשישה רבעים המכונים "ססייטרי" (sestieri; יחיד "ססטיירה" - Sestiere), כל מחוז מנוהל בידי נציג מורשה וצוותו:

מחוזות העיר מורכבים מקהילות. שמספרן הכולל בשנת 1033 היה 70, אך הן צומצמו בידי נפוליאון בונפרטה וכעת קיימות 38 קהילות בלבד. קהילות אלה התרחשו לפני חלוקת העיר למחוזות, אשר נוצרו בשנת 1170. איים אחרים בלגונת ונציה לא מהווים חלק כלשהו במחוזות העיר וכוללים היסטוריה אוטונומית משל עצמם.

איים אחרים בלגונת ונציה היו בעבר יישובים עצמאיים ולא חלק מהעיר ונציה, ולכן הם אינם חלק מרובעי העיר.

בכל רובע שיטת מיספור בתים שונה, כאשר המספור מתחיל בקצה אחד של הרובע ומסתיים בקצהו השני (ולא, כמקובל בערים מודרניות, מספור בסדר רץ במעלה הרחוב בו ממוקם הבית).

מאז 21 באפריל 2005 מחולק מטרופולין ונציה לשש עיריות, שהחליפו את החלוקה לשלושה עשר הרבעים שהייתה תקפה מאז שנת 1997‏‏‏[2]:

קודם לשנת 1997 חולק אזור המטרופולין ל-18 רבעים.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ונציה היא עיר שכלכלתה מתבססת מאוד על תיירות ומספר התיירים השנתי בעיר עולה פי 25 על מספר תושבי העיר. בשנת 2004 נמנו שבעה מיליון לינות של תיירים באזורי התיירות, כשני שליש מהן במרכז ההיסטורי. הלינות בעיר הגיעו לשיא של 12 מיליון בשנת 2001, אך פיגועי ספטמבר 2001 גרמו לירידה חדה של 50% במספר התיירים בשנים 2002 ו-2003. מאז אירועים אלו, התיירות בעיר מתאוששת בקצב איטי.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצד שמאל ואפורטו בכניסה לתחנה ושתי תחנות להעלאת נוסעים והורדתם

המרכז ההיסטורי של ונציה מקושר ליבשת בגשר מהעיר מסטרה. החל מינואר 1846 החלו להגיע לעיר הרכבות. אבל רק בשנת 1933, מוסוליני חנך את "גשר החופש" באורך של 4 ק"מ, אשר אפשר חיבור יבשתי בין מסטרה לבין הכיכר הגדולה רומא (Piazzale Roma). במקביל לגשר עוברים צינורות מים, כבלי חשמל וטלפון, אשר התוואי שלהם מסומן בכלונסאות עץ, עליהן שילוט ותאורה בולטת, על מנת למנוע פגיעה מכלי שיט.

המכוניות המגיעות לעיר מורשות לחנות רק בחניוני ענק בכניסה לעיר, חלקם בקומות תת-קרקעיות אחדות מתחת לפני הים. מאחר שוונציה מהווה ארכיפלג מתבצעת רוב התחבורה הפנימית בעיר באמצעות סירות. באופן מסורתי השיט בעיר נעשה בגונדולות, סירות ונציאניות מיוחדות, בעלות קרקעית שטוחה ומבנה צר ומאורך שנועד לאפשר שיט בתעלות הצרות של העיר. כיום משמשות הגונדולות בעיקר כאטרקציה תיירותית והן אחד מסמלי העיר. רק חברי איגוד משיטי הגונדולות, שהם בני משפחות המחזיקות בחזקה זו מימים ימימה, מורשים להפעיל גונדולה.

בעיר פועלת גם תחבורה ציבורית, הגובה תעריפי נסיעה גבוהים מתיירים, כדי לכסות את ההוצאות הכרוכות בתחזוקת העיר, ובמטרה לווסת את מספר התיירים המבקרים בה. בין כלי התחבורה הציבורית הפועלים בעיר, נמנים:

  • ואפורטו (Vaporetto) - מעבורות מיוחדות, כעין אוטובוס מים, שמשייטות בתעלה הגדולה ובין האיים, ועוצרות בתחנות קבועות.
  • טרגטו (Traghetto) - סירות פתוחות שמעבירות נוסעים מצידה האחד של התעלה הגדולה לצידה השני, בנקודות מרוחקות מגשר.
  • מוניות - סירות סגורות אשר שטות לפי הזמנת הנוסע ומגיעות גם לשדה התעופה הסמוך לעיר.
  • באי לידו יש גם תחבורה ציבורית באוטובוסים.

במרכז ונציה עוברת "התעלה הגדולה", עורק התחבורה הראשי של העיר. התעלה היא בצורת האות S, ומשני צידיה ארמונות מפוארים, שבהם גרו בעבר המשפחות החשובות של העיר. בקצה הדרומי-מזרחי של התעלה הגדולה נמצאת כיכר סן מרקו, מרכז המסחר והשלטון העתיק של העיר, ובה בזיליקת סן מרקו, ארמון הדוג'ים והקמפנילה. ונציה כולה מרושתת במאות תעלות, היוצאות מהתעלה הגדולה ומשמשות כעורקי תחבורה.

תנועת הולכי הרגל בעיר והמשאות הקלים הנישאים על ידי כלי רכב קלים מתבצעת ברחובות הצרים של העיר תוך שימוש ב-400 גשרים הנמתחים מעל התעלות . בין הגשרים המפורסמים, שבעזרתם ניתן לעבור בתעלה הגדולה מן הגדה האחת לאחרת, ניתן למנות: גשר ריאלטו (הנזכר במחזהו של שייקספיר "הסוחר מוונציה"), גשר האקדמיה (Ponte dell'Accademia) וגשר היחפנים (Ponte degli Scalzi). באוגוסט 2007 הוצב גשר חדש רביעי במספר, ליד הכיכר הגדולה של רומא (Piazzale Roma) של האדריכל הספרדי סנטיאגו קלטרווה (Santiago Calatrava). ‏[3], ונקרא גשר החוקה.

אם "התעלה הגדולה" היא "הרחוב הראשי" הרי התעלה המקבילה לה, העמוקה והרחבה יותר, תעלת ג'ודקה (Canale della Giudecca) היא הכביש המהיר של העיר ומהווה עורק תחבורה ימי מרכזי בה. התחבורה המהירה מהכניסה לעיר לאיי ונציה מתנקזת דרכה ואוניות גדולות המבקרות בעיר עוברות דרכה בעזרת ספינות גרר מיוחדות. נכון ל-2007 מתכננים לבנות מתחת לתעלה זו רכבת תחתית.

הקהילה היהודית בוונציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הגטו היהודי בוונציה
שלט המורה על כיוון הגטו היהודי בוונציה
בית הקברות היהודי באי לידו של ונציה

ונציה מוזכרת בפירוש רש"י לספר ישעיהו (פרק מב פסוק י), בו נותן רש"י את ונציה כדוגמה לעיר שבה נוסעים בסירה מבית לבית.

מאז ימי הביניים התגוררו יהודים בוונציה ברובע מיוחד בפאתי העיר, שכונה "גטו", משום שהיה בו בית יציקה (באיטלקית: ג'טו). כינוי זה השתרש בשפה ומאז הפך השם גטו למונח רווח לכל רובעי היהודים באירופה ובעקבות כך לכינוי לרובעי מיעוטים בכלל. יהודי ונציה עסקו במסחר ובבנקאות, והיחס כלפיהם היה אמביוולנטי. הגטו היה נסגר בשעות הלילה והיציאה ממנו הייתה בפיקוח. לאחר שכבש נפוליאון את העיר בשנת 1797 נפתחו שערי הגטו והיהודים הורשו לגור בכל העיר.

הקהילה היהודית בוונציה מונה כיום כ-540 חברים, רובם גרים ברחבי העיר ולא בגטו. בגטו הוונציאני חמישה בתי כנסת אשר שניים מהם פעילים עד היום: בית הכנסת הלבנטיני, הפתוח בחורף בשל ההסקה המותקנת בו ובית הכנסת הספרדי, המרווח יותר, הפתוח בקיץ. במבנה בית הכנסת האשכנזי נמצא מוזיאון, שבו אוספי תשמישי קדושה. בבתי הכנסת מתקיימות כיום תפילות רק בשבתות ובחגים, ובמהלך השבוע מתקיימים בהם סיורים של המוזיאון היהודי של ונציה. לחב"ד יש בגטו חנות ספרים עבריים ותשמישי קדושה, וישיבה . בכיכר המרכזית של הגטו, שבה ניתן להתפלל גם בימי חול. מקווה יחיד מסוגו בעולם, עם אספקת מי ים, נמצא בבית האבות שבגטו. ונציה היא אחת הערים הבודדות באירופה ובגולה בכלל שבה קיים עירוב, המתיר טלטול בשבת‏[4].

בית הקברות היהודי שוכן באי "לידו", הסמוך לוונציה. בית הקברות הפסטורלי נוסד בשנת 1385. חלקו החדש יותר משמש לקבורה גם כיום.

להרחבה, ראו גם יהודי ונציה וקשרי המסחר עם האימפריה העות'מאנית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קתי ניומן, ונציה שוקעת - הבעיה המרכזית של ונציה אינה הצפות מי הגאות אלא ההצפה בתיירים, נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 135, אוגוסט 2009

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 'Moses project' to secure future of Venice. The Telegraph, 6/12/2008
  2. ^ Suddivisioni amministrative
  3. ^ ראו ידיעה מעיתון הארץ מטה
  4. ^ מפה מיוחדת, עם הסבר, מוצגת בכניסה לבית הכנסת הספרדי מראה את גבולות העירוב - מפת תחום העירוב מאתר הגטו היהודי.


Flag of Italy.svg
סמל אונסק"ו
אתרי מורשת עולמית באיטליה

אגריג'נטוהמרכז ההיסטורי של אורבינוהטרולי באלברובלואסיזיארמון קזרטה, אקוודוקט ונוויטלי וסן לאוצ'וג'נובה • האזורים הארכאולגיים בפומפיי, הרקולנאום וטורה אנונציאטההאיים הליפרייםהבזיליקה של אקוויליההגן הבוטני בפדובהההרים הקדושיםהווילה הרומאית בקזאלההמעונות המלכותיים של בית סבויהסו נוראז'י די ברומיניהנקרופוליס בצ'רווטרי והנקרופוליס בטרקוויניההפארק הלאומי צ'ילנטו וואלו די דיאנו (כולל פאסטום, וליה וצ'רטוזה די פאדולה) • ואל ד'אורצ'העיירות שלהי הבארוק של הוואל די נוטו (דרום-מזרח סיציליה)ציורי הסלע בוואל קמוניקהוילה אדריאנהוילה ד'אסטהויצ'נצה והווילות הפלדיאניות בוונטוונציהורונהכנסיית סנטה מריה דלה גרציה והסעודה האחרונה מאת לאונרדו דה וינצ'ימודנהקסטל דל מונטההסאסי במטרההמרכז ההיסטורי של נאפוליהמרכז ההיסטורי של סיינהסירקוזה והנקרופוליס בפנטליקההמרכז ההיסטורי של סן ג'ימיניאנופורטוונרה וצ'ינקואה טרהפיאצה דיי מיראקוליהמרכז ההיסטורי של פיינצההמרכז ההיסטורי של פירנצההמרכז ההיסטורי בפרארהקרספי ד'אדההחוף האמאלפיטאניהמונומנטים הנוצריים המוקדמים ברוונההמרכז ההיסטורי של רומא ורכוש הכס הקדוש הנהנה ממעמד אקסטרה טריטוריאלי ובזיליקת פאולוס הקדוש מחוץ לחומותמנטובה וסביונטהנופי הרכבת הרטית באלבולה ובברנינה (בשיתוף עם שווייץ) • הרי הדולומיטיםמוקדי הכח של הלומברדים באיטליהבתי הכלונסאות הפרהיסטוריים בהרי האלפים (עם חמש מדינות אחרות) • הר אטנההווילות והגנים של משפחת מדיצ'י בטוסקנה * נוף הכרמים של פיימונטה: מונפראטו ורוארו