חזרה בתשובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ביהדות, חזרה בתשובה היא תהליך שבו יהודי משנה את דרכיו ומעמיק את אמונתו הדתית. הכוונה במילה "תשובה" בהקשר זה אינה מענה, אלא שיבה. הביטוי "חזרה בתשובה" נגזר מביטוי רחב יותר המופיע בתפילת שמונה עשרה: "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך". ביהדות נקבעו ימים מיוחדים לתשובה, מתוך תפיסה שהכול אמורים לחזור בתשובה מעת לעת, כי לכל אחד ואחד יש דברים שהוא אמור לתקן ולשפר. בספרות ההלכתית מקובל בהקשר זה גם הביטוי לעשות תשובה.

בעידן המודרני, המשמעות הנפוצה ביותר של המונח היא המעבר מאורח חיים חילוני לאורח חיים דתי. לפי התפיסה הדתית, אדם חילוני שמשנה את אורח חייו ונהייה דתי, הרי הוא שב למקורותיו או למצבו הטבעי. בתחילה היה שמור הכינוי "חוזר בתשובה" למי ששינו את אורחות חייהם מהקצה החילוני לקצה הדתי. כיום, משמעות המושג התרחבה ומכילה גם את מי שעברו ממצב של הקפדה מוגבלת על מצוות הדת למצב של הקפדה מוגברת, תהליך שנקרא בעבר "עשיית תשובה".[דרוש מקור] חלק גדול מהתומכים בחזרה בתשובה מרבים לכנות מעבר זה בשם התחזקות והעוברים אותו מכנים עצמם מתחזקים. תהליך החזרה בתשובה הפוך מזה של יציאה בשאלה, שבו אדם יהודי דתי נעשה חילוני. אלה שעברו את תהליך החזרה בתשובה נקראים בציבור הדתי בעלי תשובה.

החזרה בתשובה בהגות היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תשובה

יסודות התשובה מצויים כבר במקרא ובנביאים, פעמים רבות: "ושבת עד ה' אלוהיך"‏[1], "שובה ישראל עד ה' אלוהיך"‏[2] ובעוד פסוקים רבים. ממקורות אלו עולה, כי התשובה באה כתיקון לחטא שגרם לריחוק מהאל, ומטרתה היא להשיב ולקרב את האדם אל בוראו ולגרום לו לחזור לדרך הטובה. יש הטוענים כי בתשובה האדם שב למקורו ולעצמיותו, כיוון ש"האלוהים עשה את האדם ישר" ובצלמו, והאדם החוטא, הריהו מתרחק מעצמו.

אל מול ההשקפה הגורסת כי אדם שחטא הוא חסר תקנה, ואל מול המחשבה האנושית הפשוטה, כי את הנעשה אין להשיב, עולה רעיון התשובה:

Cquote2.svg

ואתה בן אדם, אמור אל בית ישראל: כן אמרתם לאמור כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה? אמור אליהם: חי אני נאום ה' אלוהים, אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה. שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בני ישראל. ואתה בן אדם אמור אל בני עמך צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו

Cquote3.svg
יחזקאל, פרק ל״ג, פסוקים י׳-י״ב

תהליך התשובה ההלכתי כולל ארבעה שלבים: עזיבת החטא, חרטה על המעשה, וידוי והתחייבות לעתיד שלא לחזור עליו. במסורת התלמודית וכן במסורת החסידית, מבטאת התשובה עליה של האדם לאחר "נפילה" רוחנית, ולכן מונעת על ידי רגשות אשם, חרטה ווידוי.

חז"ל ראו בתשובה תהליך חשוב ביותר והבחינו בין שלושה סוגי תשובה:

  1. תשובה למראית עין, המאופיינת בביטויים חיצוניים בלבד ואיננה תשובה אמיתית. ועדיין, אין לדחות תשובה זו כיוון ש"מתוך שלא לשמה - בא לשמה"‏[3].
  2. תשובה מיראה, הנובעת מתחושת חרטה של החוטא על מעשיו, לעתים מתוך פחד מעונש אלוהי על מעשיו.
  3. תשובה מאהבה. זו התשובה ברמה הגבוהה ביותר, ונובעת מתוך רצון פנימי. "איזו תשובה גמורה? זו שבאה לידו דבר שעבר בו, ואפשר לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכישלון כוח"‏[4].

הוגים בימי הביניים פיתחו את הדיון בסוגים השונים של התשובה, ויצרו הבחנות משנה רבות. כך תוארו סוגים שונים של תשובה מיראה, המאפיינים אנשים ברמת התפתחות רוחנית שונה. במקורות רבים, ובעיקר בחסידות, מדובר על כך שהתשובה אינה באה רק כתיקון לחטא, אלא היא מנסה לגשר על הפער הקיים בין האדם לבוראו, מעצם קיומו של האדם כיצור אנושי. מכאן עולה התפיסה לפיה, התשובה הינה תהליך תמידי, יומיומי, המלווה את האדם בכל חייו.

היקף התופעה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנתוני מדגם חברתי שנערך בשנת 2009 על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי:

  • 35% מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת דיווחו בשנת 2009 כי מידת דתיותם השתנתה במהלך חייהם.
    אחוז אלו שנעשו דתיים יותר במהלך חייהם (21%) גבוה מאחוז אלו שנעשו פחות דתיים (14%).
  • 5% מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת הגדירו את עצמם כחוזרים בתשובה; 22% מהחרדים הגדירו את עצמם כך.
  • 70% מהחוזרים בתשובה הם ילידי ישראל והיתר ילידי חו"ל.

מתוך כ-200 אלף אזרחים ישראלים בוגרים המגדירים את עצמם כחוזרים בתשובה, 58.1 אלף גדלו בבית חילוני.
למעלה מרבע מהמגדירים עצמם חוזרים בתשובה ציינו כי הם מקיימים הלכה למעשה אורח חיים מסורתי בלבד.

סיבות לחזרה בתשובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנתוני הסקר עולה כי:

  • 49% מהחוזרים בתשובה דיווחו כי מה שגרם לשינוי זה אצלם הוא לימוד ורכישת ידע חדש.
  • 25% חזרו בתשובה בהשפעת המשפחה או הסביבה.
  • 17% בעקבות משבר אישי.

חיי החוזרים בתשובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוזר בתשובה מ"חיי חטא" לחיים דתיים חווה שינוי קיצוני במערכת המושגים שבתוכה הוא חי, כפי שזו באה לידי ביטוי בהלכות חייו, דפוסי התנהגותו, דרכי החשיבה שלו, הופעתו ודיבורו. האדם דוחה זהות אחת שלו, ויוצר לעצמו זהות אחרת. בכך חש החוזר בתשובה כי הוא חוזר אל שורשיו הרוחניים, האתניים ואפילו הגאוגרפיים.

רבים מהחוזרים בתשובה מפחיתים את עיסוקיהם הקודמים, ומקדישים זמן ניכר ללימוד תורה, אשר לעתים גורר ירידה ברמת החיים מבחינת צריכה כלכלית, אך למרות זאת מדווחים כי חייהם החדשים הפכו מלאי משמעות וסיפוק בהשוואה לחייהם טרם החזרה בתשובה.

הסביבה החילונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך החזרה בתשובה (כמו לחלופין תהליך של יציאה בשאלה) יוצר לעתים קרעים במשפחת החוזר בתשובה, במיוחד כאשר אחד מבני הזוג, או בן או בת חוזרים בתשובה, כאשר אחרים במשפחתם אינם מעוניינים ללכת בדרכם. במקרים של חזרה בתשובה של בן זוג, עשוי העימות להגיע עד כדי גירושין בין בני זוג ומאבק על אופי חינוך הילדים אחרי הגירושין. במקרים של חזרת בן או בת בתשובה, נוצר לעתים נתק בין הילד והוריו. לעתים ביוזמת ההורים, שמבחינתם הילד "חצה את הקווים", ולעתים ביוזמת החוזרים בתשובה עצמם המבקשים להתנתק מעברם.

השתלבות בחברה החרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף הרטוריקה היהודית הדתית המחשיבה את החוזרים בתשובה, היחס של החברה החרדית האשכנזית (בניגוד לחברה החרדית ספרדית ולחברה הדתית-לאומית) הוא אמביוולנטי. מצד אחד החברה החרדית מתגאה בחוזרים בתשובה, אך מצד שני לא תמיד תקבל אותם כשווים. הסיבה לכך, בדרך כלל, היא כי החוזר בתשובה מגיע מרקע שונה, מושגים ומנטליות אחרים, ותהליך הכרת מושגי החברה החרדית שהינה סגורה ובעלת קודים משלה עלול לארוך שנים רבות.

בתחום השידוכים, למשל, ניתן לראות אמביוולנטיות זו. לא תמיד ירצו משפחות חרדיות "שורשיות" להשתדך עם ילדי חוזרים בתשובה וקל וחומר עם בעלי תשובה ממש. אחת הסיבות היא כאמור, רקע שונה ומנטליות אחרת. נוסף לכך, לא ידוע תמיד על שורשיו של החוזר בתשובה (דבר הנוגע לנשואים אסורים, יהדות וכדומה). בנוגע לבעלי תשובה יש חשש שבעל התשובה יחזור בו וישוב לאורח חייו החילוני. ככלל, מעטים הם בעלי התשובה המשתדכים עם חרדים ותופעה זו נובעת בדרך כלל מרצון הדדי של שני הצדדים.

בעבר היה ניסיון לשלב את בעלי התשובה בתוך הקהילות החרדיות הוותיקות. ספרי הלכה ומנהגים אפילו שונו בעקבות תופעת החזרה בתשובה. כך לדוגמה, הוסרו המלצות שלא להתחתן עם מי שאימותיהם לא הקפידו על טהרת המשפחה.[דרוש מקור]

אולם, למרות הניסיונות פערי המנטליות עמדו לעתים בעוכרי החוזרים בתשובה. לעתים קרה שמשפחות שניסו להשתלב בקהילות החרדיות לא הפנימו את קודי ההתנהגות החרדים, דבר שגרם חיכוך בינם לבין הקהילה, שלא תמיד כל חבריה סבלניים. בנוסף לכך, העובדה שחלק מהחוזרים בתשובה שמרו על קשר עם ידידים מהעבר ועם קרובי משפחה לא דתיים חשפה אותם ואת ילדיהם להשפעות זרות. בנוסף לכך, היו טענות מצד חוזרים בתשובה כי מפלים אותם בקבלה למוסדות חינוך בשידוכים ולעתים אף בקבלה לערים חרדיות.

למרות זאת, ככלל, החוזרים בתשובה נטמעים בחברה החרדית ולא מקימים קהילות נפרדות. אמנם קיימים מקרים בודדים של הקמת קהילות נפרדות לבעלי תשובה. כדוגמת קהילת "שדה צופים" בביתר או קהילת "אביר יעקב" בתל אביב.

"תנועת התשובה"[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-70 וה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]

תופעת החזרה בתשובה צברה תאוצה בישראל ובארצות הברית החל מסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. התפתחות "תנועת התשובה" החלה בקרב שלוש קבוצות אוכלוסייה שונות: "בעלי תשובה" מארצות הברית, ישראלים ממוצא אירופי בני המעמד הבינוני וישראלים יוצאי שכונות מצוקה:

  • בעלי תשובה מארצות הברית: בעקבות המאבק לשוויון מעמדם וזכויותיהם של השחורים בארצות הברית בשנות ה-60, החלו קבוצות מיעוטים שונות לחדש את זיקתם האתנית-דתית. יהודים רבים אשר התנתקו מהמורשת היהודית-דתית החלו לחפש אלמנטים אשר יקרבו אותם אל המסורת. דור ילדי הפרחים בשנות ה-60 וה-70, שהיה פתוח להתנסויות שונות בתחום האישי, יצר פתח ליהודים רבים לנסות ולחפש משמעות בכיוון היהודי-מסורתי. מלחמת ששת הימים (1967) העצימה את תופעת החזרה בתשובה, כיון שהרבה יהודים מחו"ל, ובמיוחד מארצות הברית, הגיעו לבקר בישראל ונשארו בה.
  • ישראלים בני המעמד הבינוני: מלחמת ששת הימים, 1967, ומלחמת יום הכיפורים, 1973, היוו אירועים מכוננים בחברה הישראלית. תחושה של הרואיות מצד אחד, ושבריריות כאוטית מצד שני, גרמו לישראלים רבים לתהות על קיומם, זהותם ועצם משמעות חייהם. רבים מאותם מחפשי דרך מצאו באמונה הדתית מענה לשאלותיהם הן מהבחינה האישית והן מהבחינה הלאומית.
  • ישראלים יוצאי שכונות מצוקה: התהיות הקיומיות, כמו במקרה של ישראלים בני המעמד הבינוני, נתנו את אותותיהם גם בקרב הישראלים יוצאי שכונות המצוקה. אלא שכאן חברה סיבה נוספת אשר היוותה זרז לחזרה בתשובה, והיא תסכולם של יוצאי ארצות האסלאם ממעמדם בחברה הישראלית. המסורת היוותה אפיק דרכו היו יכולים למצוא נחמה מתחושות הניכור, הנחיתות הכלכלית והקיפוח החברתי.

מתחילת שנות ה-70 החלה פעילות ממוסדת של ארגוני החזרה בתשובה. ארגונים חרדים אלה ליוו את גל החזרה בתשובה בעקבות מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים, ושמו להם למטרה להחזיר בתשובה תוך שימוש באמצעים מודרניים. כך קמו ארגונים כמו: "אל המקורות" שהוציאה את כתב העת מחשבת, "נעשה ונשמע", "תורה ואמונה", ו"ערכים". המשותף לכולם היה ניסיון להחזיר בתשובה באמצעות טיעונים להוכחת היהדות‏[5]. גל חזרה בתשובה נוסף התרחש בשנות ה-80, ודעך לקראת סופו של עשור זה.

ייחודית לתנועת החזרה בתשובה בישראל בשנים אלו הייתה התמיכה הרחבה שהעניקו מוסדות המדינה למאמצי ההחזרה בתשובה, אם במתן גישה נוחה למחזירים בתשובה, ואם באמצעות תמיכה כספית. מסוף שנות השבעים ואל תוך שנות השמונים היה מקובל לשלוח חיילים לימי עיון וכנסים שמטרתם החזרה בתשובה. משרד הביטחון אף עודד שליחתם של מאות יתומי צה"ל בגיל מצוות לשהות בכפר חב"ד. המטרה המוצהרת הייתה הכנת היתומים לבר מצווה, אך במהלך אירוחם הוכנסו אלמנטים של החזרה בתשובה.

מאמצע שנות ה-90 ועד ימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב אמנון יצחק, ראש ארגון "שופר" העוסק בהחזרה בתשובה

החל מאמצע שנות ה-90 חלה עליה במספר החוזרים בתשובה. על–פי סקר שערך מכון "דחף" עבור העיתון "ידיעות אחרונות" בשנת 1997, שהתבסס על מדגם של 2,550 איש מהאוכלוסייה היהודית הבוגרת, נמצא כי בשנים שקדמו לסקר, הצהירו 17 אחוז מהנשאלים כי התקרבו אל הדת והפכו מחילונים או מסורתיים לדתיים או חרדים. במספרים מוחלטים מדובר על כ-210 אלף איש שהצהירו כי התקרבו לדת. מתוכם, הרוב הגדול (80 אחוז) היה בעל השקפות מסורתיות עוד לפני תחילת ההתקרבות, והשתייך בעיקר לדור השני והשלישי של יוצאי ארצות האסלאם.

אחד ההסברים המקובלים לעליה במספר החוזרים בתשובה מקשר אותו לעליה כלל–עולמית במספר המבקשים פתרונות דתיים ומעין-דתיים במסגרות פורמליות יותר (כמו התנועות הפונדמנטליסטיות והאוונגליסטיות) או במסגרות פורמליות פחות (לימוד אופציונלי, מסעות רוחניים, ועוד).

אופיינית לשינוי היא עלייתם של פתרונות חזרה בתשובה נוסח אלו של ש"ס, המציעה חזרה לעבר ("להשיב עטרה ליושנה") כהיפוך של הפתרונות הסוציאליסטיים או הציוניים שמבטם כוון לעתיד. הטיעונים של מחזירי התשובה מוצגים כטיעונים לוגיים שחלק נכבד מהאוכלסיה היהודית-דתית תומכת בהם.

"תנועת התשובה" מאורגנת כיום על ידי רבנים מקומיים וארציים, ועל–ידי מגוון רחב של מוסדות וארגונים. בין הגופים הגדולים המעורבים בתנועת התשובה מצויים תנועת ש"ס, חב"ד וברסלב. אולם ארגוני התשובה החזקים ביותר שייכים למגזרים אחרים, כך שלמגזר הליטאי שייכים ערכים ולב לאחים, ולמגזר חסידות בעלזא שייכים הידברות וצוהר.

מגזר נוסף שנכנס בשנים האחרונות באופן פעיל לנושא ההחזרה בתשובה הוא הציונות הדתית. באמצע שנות השבעים לאחר מלחמת יום הכיפורים הוקם מכון מאיר בראשות הרב דב ביגון, שחרת על דגלו להחזיר יהודים למקורות ברוח הרב קוק ולקראת סוף שנות התשעים קמה תנועת מעייני הישועה, בראשותו של אביחי בוארון, שבעקבות תנועת חב"ד עוסקת בהנחת תפילין לעוברים ושבים, חלוקת נרות שבת וחלוקת חומר הסברה מגוון בעקבותיה הוקמו תנועות נוספות כגון: נהורא של ישיבת רמת גן, ראש יהודי והאגף הישראלי של קוממיות.

בתחילת תנופתה של תנועת התשובה היו שני דרשנים בולטים במיוחד, שהשפיעו עליה בצורה מכרעת – הרב אמנון יצחק, העומד בראש "ארגון שופר" והרב ראובן אלבז, ראש מוסדות "אור החיים". שיטות הפעולה של שני רבנים אלה שונות: הרב אמנון יצחק נותן הרצאות מעיר לעיר, נושא דברים בפני קהל, ומפיץ את רעיונותיו באמצעות קלטות (בעבר) ודיסקים ,ובאתר האינטרנט shofar.tv (היום), אך אינו מבסס סביבו קהילת לומדים. הרב ראובן אלבז, לעומתו, עסוק בארגון קהילות לומדים מקומיות "מלמטה". ברקע פעל ארגון נוסף שריכז פעילות עניפה של החזרה בתשובה ושני הרבנים הנ"ל שתפו אתו פעולה, ושמו "ערכים". בשנים האחרונות רבו הארגונים העוסקים בתחום זה; כאשר ארגון "צוהר" מחקה את פעילות הסמינרים של "ערכים" אלא שהוא מתמקד בציבור עממי, וארגון "הידברות" פרץ דרך חדשה כשהחל לשדר בערוץ משלו שדורי טלוויזיה, כשהוא נותן במה הן לאנשי "ערכים" והן לסיפורי "חוזרים בתשובה". כמו כן ישנם מספר ארגונים המייעדים עצמם לציבור אקדמאי. תנועת התשובה עושה שימוש רב באמצעים טכנולוגיים מודרניים כמו ערוצי הקודש, קלטות שמע, קלטות וידאו ותקליטורים.

ארגון "איילת השחר" מפעיל תוכנית "חברותא" ליצירת חברותות טלפוניות של מתנדבים חרדים עם חילונים המעוניינים להרחיב את הידע שלהם בנושאי יהדות.

לפי סקר הלמ"ס לשנת 2009, 5.4% מהציבור היהודי הבוגר בישראל מגדירים את עצמם בעלי תשובה‏[6].

התארגנויות של בעלי תשובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קהילת "שדה צופים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1995 נפגש הרב עודד ניצני עם קבוצה של בעלי תשובה כדי לדון במצב הכללי של בעלי התשובה בתוך החברה החרדית. בעקבות הפגישה הזו הוקמה קהילת שדה צופים ועוד מספר גרעינים שידועים היום בשם הכללי "תנועת הקהילות". הרעיון מאחורי ההתארגנויות הללו הוא שבעלי התשובה יפתחו לעצמם מוסדות עצמאיים כמו בתי ספר, בתי כנסת ואפילו מרכזי תעסוקה. כמו כן, מודגשת בארגונים ובקבוצות אלו, היכולת של בעלי התשובה להדבר עם הציבור החילוני בצורה טובה יותר, מאשר חרדים מלידה, וכך להגדיל את ממדי תנועת התשובה. התנועה מקיימת כנס רב משתתפים בכל שנה במושב בית מאיר ובו נואמים בעיקר בעלי תשובה מפורסמים כמו אורי זוהר וכן דיינים, רבנים וראשי ישיבות, כולם בעלי תשובה.

בעלי תשובה נודעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליך של חזרה בתשובה הוא תופעה עתיקה ולאורך הדורות, יהודים רבים עברו תהליך זה. הגמרא דורשת את הפסוק "הגבר הוקם על", על דוד המלך שהיה הגבר ש"הקים עולה של תשובה". לפי דרשה זו חטאו של דוד עם בת שבע נועד להורות תשובה לרבים, בכך שכל יחיד יראה שבכל מצב אפשר לשוב בתשובה. בתלמוד אחד החוזרים בתשובה המפורסמים הוא האמורא ריש לקיש, שהפך להיות תלמיד חבר של רבי יוחנן. ריש לקיש היה בתחילת דרכו ראש כנופיית שודדים, ובהשפעתו של רבי יוחנן, שאף שידך לו את אחותו, חזר בתשובה ונעשה תלמיד חכם.

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), חתן פרס ישראל למדעי היהדות, חוזר בתשובה
פרופ' בני לוי, עמיתו של ז'אן פול סארטר ותלמידו של עמנואל לוינס, חוזר בתשובה

אחד המפורסמים שבין החוזרים בתשובה בעת החדשה, הוא הוגה הדעות ד"ר נתן בירנבוים מי שקבע את המונח ציונות ולבסוף נמנה עם מתנגדיה החריפים וחבר לתנועת אגודת ישראל. באותה התקופה חי חוזר בתשובה נוסף שהיה לפעיל פוליטי, העיתונאי, המשורר והסופר ההולנדי ד"ר יעקב ישראל דה האן, שאף היה נשוי לנוצריה ולאחר חזרתו בתשובה נמנה עם חוגי העדה החרדית ואף שימש כנושא דברה עד לרציחתו. מתחום המדע נתפרסם בתקופה ההיא הביולוג מרדכי זאב חבקין ממציא החיסונים לכולירה, כשהוריש את הונו בסך חמישים מיליון דולר לוועד הישיבות. הוגה מפורסם נוסף היה הלל צייטלין.

בישראל, בין הוגי הדעות נודע הרב עדין שטיינזלץ, חתן פרס ישראל ובעל הפירוש המונומנטלי לתלמוד. הוגי דעות חשובים אחרים הם הפילוסוף פרופ' בני לוי, ד"ר דניאל שליט והרב מנחם פרומן. בצה"ל ידועים הפצ"ר אלוף אביחי מנדלבליט, תא"ל אפי איתם ותא"ל אביחי רונצקי שפרסם ספרי הלכה בנושאי צבא ואף נבחר לשאת במִשׂרַת הרב הצבאי הראשי.

בתחומי דת ומדע נודע הפיזיקאי פרופ' בנימין פיין לאור ספריו "יש מאין", "חוק והשגחה" ו"דלות הכפירה", פרופ' ירמיהו ברנובר בשל הפקתו "מדע - דע מה" וספרו "הדרך חזרה", ופרופ' דורון אאורבך בשל מאמרים שפרסם בנושאי דת ומדע. בתחום המתמטיקה התפרסם פרופ' אליהו ריפס בשל מחקרו על דילוגי אותיות בתורה, מחקר שזכה לתמיכה ממתמטיקאים נוספים שחזרו בתשובה, בהם חתני פרס ישראל למתמטיקה יוסף ברנשטיין ודוד קשדן. בתחום הסוציולוגיה נודע פרופ' אברהם שוורצבאום עקב ספרו "עריסת הבמבוק" המחדד את הביקורת על הגיור שאיננו אורתודוקסי. בתחום הספרות והשירה - נודע חתן פרס נובל שמואל יוסף עגנון, שחזר בתשובה כ-14 שנה לאחר שיצא בשאלה, וחוקרי ספרותו עוסקים בהתבטאות תהליך זה בכתיבתו, וכיום - המשוררים איתמר יעוז קסט ומירון איזקסון. איש היי-טק מפורסם שתומך כלכלית בתנועת התשובה הוא שלמה קליש.

פרופ' דורון אאורבך, יו"ר הרשות הלאומית להסמכת מעבדות, חוזר בתשובה

בקרב מנהיגי תנועת התשובה מצויים כצפוי חוזרים בתשובה רבים. כך נמנים בהם אורי זוהר, אמנון יצחק, צבי ענבל, שלום סרברניק, יוסף וליס ואחרים.

פרופ' דוד קשדן, חתן פרס ישראל למתמטיקה, חוזר בתשובה

בפוליטיקה הישראלית נמנים מספר חוזרים בתשובה בולטים: אפי איתם, שהתקרב לשמירת מצוות בעקבות מלחמת יום הכיפורים שבה השתתף בקרבות קשים. לימים נבחר ליו"ר המפד"ל ואף כיהן כשר בממשלות ישראל. שר נוסף בממשלות ישראל שהוא חוזר בתשובה הוא שלמה בניזרי, שאף הוסמך לרבנות וחיבר מספר ספרים תורניים. גם יושב ראש הכנסת יולי אדלשטיין וח"כ זאב אלקין סגן שר החוץ בממשלת נתניהו השלישית הנם חוזרים בתשובה. וכמותם גם ח"כ לשעבר חיים דיין. וגם השר שי פירון וח"כ אורית סטרוק. ואף נפתלי בנט נולד כחילוני וחזר עם משפחתו בתשובה.

גם ברשויות המקומיות בישראל ישנם בעלי תפקידים רבים שהנם בעלי תשובה, כך נמנים בהם משה אבוטבול ראש עיריית בית שמש, אלי מירב ראש המועצה הראשון של עמנואל, אריה כהן סגר"ע ראשון לציון, רפאל ברנס סגר"ע בת ים, יפתח מזרחי סגר"ע אילת, קובי לוי חבר עיריית נתניה, אליעזר גרינבוים נכדו של יצחק גרינבוים שהיה לסגר"ע בית שמש מטעם אגודת ישראל, ועוד רבים.

לפרסום רב זכו מספר בדרנים, זמרים, אמנים וספורטאים שחזרו בתשובה, שהמוכרים מביניהם הם: אורי זוהר, מראשי ארגון החינוך החרדי לב לאחים, איקא ישראלי, רותי נבון, איקה זוהר, פופיק ארנון, שולי רנד, אתי אנקרי, שרון רוטר, אהוד בנאי, מאיר בנאי, אביתר בנאי, עופר לוי, עמיר בניון, יהודה ברקן, יהודה סעדו, אריאל זילבר, חנן לדרמן, עירית שלג, נתן רביץ, גילי שושן, לינור אברג'יל, גלית בורג, חמוטל בן זאב דין דין אביב, בועז מעודה, אופיר שמואלי ודורון שפר. בתחום התקשורת מוכרים: אברהם זיגמן, אדיר זיק, סיון רהב-מאיר, נועה ירון, צבי יחזקאלי ואלונה איינשטיין.

חזרה בתשובה בתרבות החילונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב אורי זוהר, חוזר בתשובה מפורסם, נואם בבית הכנסת החורבה, מרץ 2011

ישנן מספר התייחסויות בולטות בתרבות הישראלית לתופעת החזרה בתשובה. ברובן בולטת תחושת האובדן של משפחותיהם וחבריהם החילוניים של החוזרים בתשובה, וספקנות כלפי ההחלטה לעבור אל החברה החרדית המסוגרת.

בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שאול מייזליש, חזרה בתשובה – תופעה ואנשים. גבעתיים: הוצאת מסדה, 1984.
  • שלומי דורון, המהלכים בין העולמות: "חזרה בתשובה" ו"חזרה בשאלה" בחברה הישראלית, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2013. ‬

עבודות גמר ודוקטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שלומי דורון, טקסי מעבר וטקסי הגדרה אישיים בתהליך של חזרה בתשובה מול חזרה בשאלה, עבודה לשם קבלת התואר דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 2006.
  • אסף צבר, הרטוריקה של המחזירים בתשובה, עבודה לשם קבלת התואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 2003.
  • מלכה שחם, בדרך חזרה לישראל ולתשובה: תפקידיה של תקשורת ההמונים בקליטת עולי חבר העמים שחזרו בתשובה, עבודה לשם קבלת התואר מוסמך, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, 2007.
  • ‫אורי תימור, חזרה בתשובה כדרך לשיקום עבריינים: מחקר פנומנולוגי בקרב אסירים לשעבר, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1988.

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ז'נט אביעד, בתוככי אור שמח: כך פועלות הישיבות בשוק הנשמות הפתוח, פוליטיקה 9, 1988, עמ' 45-42.
  • אלחנן בלומנטל, היהדות המסורתית ו"החוזר בתשובה" האינטלקטואלי, בתוך: שמחה רז (עורך), קובץ הציונות הדתית, כרך א, ירושלים: הסתדרות המזרחי, הסתדרות הפועל המזרחי, תשנ"ז, עמ' 84-77.
  • יהודה גודמן, החזרה בתשובה וזהויות דתיות חדשות בישראל בתחילת שנות האלפיים, בתוך: אביעד קליינברג (עורך), לא להאמין: מבט אחר על דתיות וחילונית, ירושלים: הוצאת כתר, תל אביב: המרכז לפיתוח על שם פנחס ספיר ליד אוניברסיטת תל אביב, 2004, עמ' 177-98.
  • שלומי דורון, "חזרה בתשובה" ו"יציאה בשאלה": טקסי מעבר וטקסי הגדרה אישיים, סוגיות חברתיות בישראל 9, 2010, עמ' 90-53.
  • עלי יסיף, ספרות עממית: סיפורי חזרה בתשובה – רטוריקה, פולקלור ואידאולוגיה במציאות הישראלית, דפים למחקר בספרות 9, 1994-1993, עמ' 154-127.
  • מיכאל נהוראי, חזרה בתשובה – משמעה והשלכותיה, הגות בחנוך היהודי ב, תש"ס, עמ' 52-47.
  • אליעזר שביד, החזרה בתשובה כתגובה חרדית לשואה, כיוונים חדשים 6, 2002, עמ' 58-35.
  • אורי תימור, תפקיד הלשון בתהליך החזרה בתשובה של עבריינים, בלשנות עברית 40, 1996, עמ' 80-67.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]