סונאטה דה קאמרה

סונאטה דה קאמרה (באיטלקית: Sonata da camera) משמעה באופן מילולי "סונאטה קאמרית" והיא מתארת קבוצה של קטעים אינסטרומנטליים, המקובצים יחדיו לשלושה או ארבעה פרקים שונים, המתחילים בפרלוד, או סונאטה קטנה, מעין פתיחה לפרקים הבאים.

מקור המונח סונאטה דה קאמרה" ברומא בשלהי המאה ה-17, כאשר ארכאנג'לו קורלי כתב שתי וריאציות שונות של סונאטה. אלה נודעו בשמות "סונאטה דה קאמרה" וסונאטה דה קייזה בהתאמה. בספרו "אוקספורד, תולדות המוזיקה המערבית" מתאר ריצ'רד טארוסקין את הסונאטה דה קאמרה כ... סוויטת מחולות במהותה, שקורלי התאים למתכונת המקובלת אז של ארבעה פרקים ("פרלוד" ושלושה מחולות או פרקי קישור)." פרקי המחול הבאים קיבלו על פי רוב שמות שנגעו לסגנון, כגון פרטיטה, סוויטה, אוברטורה ואייר (כמו בהוצאות מחודשות של הסונאטות הקאמריות של קורלי).לדברי ברוסארד (מילון למוזיקה, 1703), "מדובר למעשה בסוויטות של כמה קטעים קטנים, מתאימים לריקוד, כולם באותו מודוס או סולם הסונאטות של קורלי נחשבו לדוגמה מובהקת למתכונת זו, אבל בתקופה שבין 1650 ל-1700 יצרו מלחינים גרמנים יותר סונאטות כאלה מן האיטלקים. וסנאטה דה קאמרה של יוהאן רוזנמילר (ונציה, 1667) משקפת מסורת גרמנית זו, שלא נמצאו לה מחקים ישירים באיטליה. למעשה, רק לאחר הופעת אופוס 2 של קורלי בשנת 1685 החלו האיטלקים לבכר את המונח "סונאטה דה קאמרה" לתיאור קבצים ספציפיים של פרקי מחולות.

האינסטרומנטאציה השכיחה ביותר בסונאטה דה קאמרה הייתה שני כינורות ובסו קונטינואו. רוב ההרמוניות הושלמו בתפקיד הבס ושני כלי הסופרן ניגנו מעליו. מבנה זה הוכר גם כטריו סונאטה, הואיל והיה מורכב משלושה תפקידים זהים בחשיבותם. אבל לפעמים נדרש נגן רביעי (על פי רוב צ'לן) להכפיל את קו הבסו קונטינואו. עם זאת, מחקר עדכני מגלה את מגוון הכלים שבהם נהגו בני תקופתחו של קורלי להשתמש לתפקיד הבס, בהם תאורבו, גיטרה ועוגב. ניסוח דו-משמעי על דף השער של קובץ הסונאטות של קורלי הביא רבים למסקנה, שהקונטינואו היה או צ'מבלו או צ'לו, ולא שניהם יחדיו כפי שהניחו קודם לכן.

אחרי 1700, נעלמה כל הבחנה בין הסונאטה דה קייזה לסונאטה דה קאמרה, כאשר פרקים בינאריים תפסו את מקום הפוגות בסונאטות כנסייתיות, ופרקים איטיים וחדורי רגש עמוק הופיעו בסונאטות קאמריות.

קישורים חיצוניים

• סונאטה דה קאמרה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)