צ'לו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

צ'לו

מנעד הצלילים של הצ'לו

צ'לו (בעברית: בטנונית) הוא כלי נגינה קשתי, העשוי מעץ.

הצ'לו הוא כלי מקבוצת כלי המיתר. גודלו ומשקלו אינם מאפשרים את הנחתו על הכתף בדומה לכינור, ולכן, נהוג לנגן עליו כשהוא מונח על הרצפה, ונגן הצ'לו יושב מאחוריו. השם "צ'לו", הוא קיצור המילה האיטלקית ויולונצ'לו (בתרגום: ויולונה קטן).

הצ'לו הוא כלי נגינה תזמורתי, שמנגן לרוב את תפקיד הבס. הוא משמש אף כחלק מהרכב קאמרי, וכמו כן ככלי סולו.

צלילי הצ'לו נכתבים בדרך-כלל במפתח פה, המיועד לצלילים נמוכים. אך ישנן יצירות במפתח דו טנור שהוא המפתח האמצעי, ובמפתח סול שהוא המפתח הגבוה ביותר.

נגן הצ'לו מכונה בדרך כלל "צ'לן".

[עריכה] מבנה הצ'לו

דפנות הצ'לו עשויות עץ חזק, המונע מהן להתפרק. בין חלקיו העיקריים של הצ'לו ניתן למנות את הגשר, שמחזיק את המיתרים, וגורם להם להיות מתוחים. הגשר אינו דבוק לצ'לו, אלא מוחזק באמצעות הלחץ הרב של המיתרים. לגשר צורה מעוקלת במקצת, אשר גורמת לכך שכל מיתר יהיה בגובה שונה, ושעל כל מיתר אפשר יהא לנגן בנפרד. אלמלא כך, ואם הגשר היה שטוח, לא ניתן היה לנגן צלילים נפרדים על הצ'לו. ניתן היה לנגן רק אקורדים, כמו בגיטרה למשל. בין מרכיביו העיקריים של הצ'לו ניתן למנות גם את השחיף, שעליו לוחצים באמצעות האצבעות על מנת להפיק את הצליל. השחיף של הצ'לו ארוך מאוד, וכשהצ'לן רוצה לנגן צלילים גבוהים, הוא "מטפס" על השחיף לכיוון הגשר. כאשר הצ'לן מנגן את הצלילים הגבוהים, ידו נשענת על השחיף בלבד, והוא לא מניח את אגודלו מאחור.

גוף הצ'לו משמש כתיבת תהודה גדולה, מה שעוזר להפיק ממנו צליל עמוק יותר מזה המופק מהכינור ומהוויולה. בגוף הצ'לו ישנם שני פתחים, הדומים בצורתם לצורת האות 'f, או האות S. פתחים אלו, הנקראים זרקות, מאפשרים לצליל לצאת מגוף הצ'לו אל חלל החדר. גוף הצ'לו קמור ("בטן" כלפי חוץ), גם מקדימה וגם מאחורה, כדי להבטיח ששטח תיבת התהודה יהיה גדול ככל האפשר, וגם כדי להבטיח שהצליל יהיה עמוק יותר. בנוסף, גוף הצ'לו נפוח בצדדיו, כדי להבטיח ששטח תיבת התעודה יהיה גדול אף יותר. ככל שהעץ של תיבת התהודה ישן יותר, כך תובטחנה גם איכות ויופי הצליל. לכן, ערך הצ'לים עשויי עץ מיושן יקר ביותר. כמו בכל כלי הנגינה, ניתן לשכור צ'לים בעלי עץ ישן, וכך להתנסות בצלילם המיוחד.

בגוף הצ'לו מצויים "שקעים", בהם הצ'לן שם את רגליו, ומחזיק בצ'לו בעזרת ברכיו. שקעים אלה נותנים יציבות לצ'לו, כך שלא יזוז מצד לצד.

שערות הקשת עשויות מזנב סוס. על שערות אלו מורחים שרף, כדי להגביר את החיכוך בין המיתר לקשת. את שערות הקשת ניתן למתוח ולהרפות. בזמן הנגינה, נמתחות שערות הקשת כדי להפיק צליל חזק. את שערות אלו, הצוברות לכלוך במשך הזמן, נהוג להחליף מעת לעת.

קהשת עשויה מעץ מיוחד הנקרא פרנמבוקו. עץ גמיש מאוד ובעל צורת בננה. צורה זו עוזרת לקשת להיות גמישה יותר, ולנגן סוגי צליל רבים יותר. בקצה הימני של הקשת, נמצא ה"פְרוש", אשר נותן את רוב המשקל לקשת. בעזרת [[יד|ידו]. בתקופת הברוק הקשת הייתה קמורה הרבה יותר מהקשת המודרנית, והצ'לן היה מחזיק באמצע הקשת כדי בלנגן.

בקצה הקשת, ישנו בורג, שבעזרתו ניתן למתוח ולהרפות את הקשת. אם משחררים את הבורג, ניתן להוציא את השערות מן הקשת. כשקר, נוטות שערות הקשת להמתח, וכשחם שערות הקשת מתרפות. הבורג נמצא בקצה הקשת כדי לאפשר שליטה טובה יותר על המתיחה וההרפייה.

בעזרת הקשת ניתן להשיג סוגי צליל רבים ומגוונים, ולכן היא חלק חשוב בנגינה בצ'לו. האיזון והגמישות של הקשת חשובים מאוד, כיוון שהם הכרחיים להפקת צליל איכותי. הקשת נמדדת לפי האיזון שבה. ככל שהקשת גמישה יותר, והאיזון שלה נכון, כך עולים איכותה וערכה הכספי. אם רוצים להפיק צליל חזק יותר בעזרת הקשת, צריך לנגן איתה קרוב לגשר, שם המיתרים מתוחים יותר. אם רוצים להפיק צליל חלש יותר, יש להתרחק עם הקשת מהגשר (קרוב יותר לשחיף), ובכך להפוך את המיתרים לרכים יותר.

מיתרי הצ'לו עבים במיוחד, ועשויים חוטי מתכת, לרוב פלדה. בין כל מיתר ישנו מרווח של חמישה צלילים, הקרוי גם "קווינטה". "קווינטה" נחשבת ל"מרווח זך", ולכן חשוב לכוון את מיתרי הצ'לו במדויק. לצ'לו ארבעה מיתרים (מהנמוך לגבוה): דו, סול, רה, ולה. מיתר דו הוא המיתר העבה ביותר, ולכן יש לו צליל עמוק ונמוך. בניגוד למיתר לה, אשר דק יחסית, ולכן צליליו גבוהים ובוהקים. ייחודו של הצ'לו לעומת יתר כלי הקשת הוא ביכולתו להגיע לצלילים גבוהים במיוחד, ומאידך גם נמוכים מאוד.

לצ'לו יש מפתחות גדולים ועבים, שבעזרתם ניתן לשנות את גובה הצליל. אך הצ'לנים משתמשים בדרך-כלל ב"ברגים" קטנים בקצה הצ'לו, הנועדו לכיוון מדויק יותר של הצליל.

בתחתית הצ'לו ישנה רגלית, שנועדה להשענתו לצד הצ'לן. את הרגלית אפשר להאריך ולקצר, והיא נכנסת לגוף הצ'לו בעת אי-שימוש בו. בעבר רגלית זו לא הייתה קיימת, והצ'לנים התבקשו להחזיק בעצמם את הצ'לו בין הברכיים, ובכך לשמור עליו יציב בעת הנגינה. כדי לעשות זאת, הצ'לנים אף היו מאמנים את שרירי הברכיים שלהם לפני תזמורות.

[עריכה] הצ'לן והטכניקה

ישנן מספר טכניקות לנגינה בצ'לו, ומספר סוגי צלילים שאפשר להפיק ממנו.

הנגן מחזיק את הקשת בידו הימנית, ובידו השמאלית הוא לוחץ עם אצבעותיו את המיתרים אל השחיף, וכך הוא יכול לשלוט על גובה הצליל. בפוזיציות הגבוהות, הצ'לן כמעט ולא משתמש באצבע הרביעית, אלא רק בשלוש האחרות. ישנה פוזיציה ייחודית בצ'לו, שלא קיימת בשאר כלי המיתר, והיא נקראת "פוזיציית אגודל", בה הצ'לן מניח את אגודלו על שני מיתרים בכל פעם בצורה אנכית. בצ'לו, ובשאר כלי הקשת האחרים, יש טכניקה הנקראת "ויברטו" - הרעדת הצליל על ידי יד שמאל. ההרעדה תורמת ליופיו של הצליל, ומוסיפה לו נפח ועומק, כמו בקולו של אדם.

אפשר לנגן עם הקשת, אך גם לפרוט עם האצבעות לחלופין; מה שנקרא בשפה המקצועית "פיציקטו". כאשר הצ'לן מנגן עם הקשת, הוא יכול להזיז אותה לשמאל ולימין. כל צד נשמע אחרת. בדרך-כלל בפעימות החזקות בתיבה, מושכים את הקשת לכיוון ימין, ובפעימות החלשות בתיבה לכיוון שמאל. הכיוונים מסומנים בתווים על ידי סימן מעל התו. כאשר מושכים את הקשת לימין, מסמנים ב-, וקוראים לסימן "למטה". וכאשר מושכים את הקשת לשמאל, מסמנים ב-, וקוראים לסימן "למעלה".

הצ'לן נדרש להזיז את אצבעותיו במהירות, ולעבור פוזיציות (מיקום היד על הצ'לו) מהר. מה שקשה בנגינה בצ'לו, ובכלי קשת ככלל, הוא שאין סימונים היכן ללחוץ (כמו בגיטרה למשל), והצ'לן נדרש לדעת את מיקומו המדויק של הצליל ולקלוע אליו. דבר זה מצריך התמדה רבה וכישרון. לשם כך, ניתנים שמות לפוזיציות שונות (כלומר, היכן יש לשים את היד). ביצירות מורכבות במיוחד, הצ'לן צריך להגיע לצלילים גבוהים. כדי להגיע לצלילים אלה, הוא צריך לשלוח את ידו אל השחיף, רחוק מאזור מפתחות הכיוון. בצלילים גבוהים במיוחד, קשה אף יותר לקלוע לצליל מדויק, מאחר שככל שעולים בגובהו, המרווחים של האצבעות נעשים קטנים יותר. בצ'לו, ובכינור במיוחד, קליעה לצליל יכולה להסתכם במילימטרים, ולכן זו משימה לא פשוטה העומדת בפני הצ'לן.

[עריכה] יצירות צ'לו

דוגמיות מיצירות לצ'לו

מלחינים רבים בהיסטוריה כתבו יצירות לצ'לו. מתקופת הבארוק ועד היום, מלחינים ממשיכים לכתוב יצירות לצ'לו. יוהן סבסטיאן באך כתב שש סוויטות לצ'לו, הנחשבות ל"תנ"ך של הצ'לו". מאות הקלטות נעשו לסויטות, כשכל צ'לן מביא את פרשנותו הייחודית ליצירה.

הקונצ'רטו המפורסם ביותר לצ'לו נכתב על ידי אנטונין דבוז'אק.

קונצ'רטי מפורסמים נוספים נכתבו על ידי לואיג'י בוקריני, אנטוניו ויואלדי, יוזף היידן, רוברט שומאן, אדוארד לאלו, קאמי סן-סנס, אדוארד אלגר, סרגיי פרוקופייב, דמיטרי שוסטקוביץ' ובנג'מין בריטן.

סונטות רבות נכתבו לצ'לו, המפורסמות שבהן מאת המלחינים: באך (במקור לויולה דה גמבה), ויואלדי, בטהובן, שוברט (במקור לארפג'ונה), מנדלסון, שופן, ברהמס, סן-סאנס, גריג, דביסי, רחמנינוב, פרוקופייב, שוסטקוביץ', פולנק ובריטן.

מוצרט לא חיבר אף יצירה לצ'לו. בטהובן התכוון לכתוב קונצ'רטו לצ'לו , שאותו רצה להקדיש לצ'לן ברנהרד רומברג. זה סירב לנגן יצירה שלא הוא הלחין, מה שהרגיז את בטהובן שלבסוף לא הלחין את אותו קונצ'רטו. אף על פי כן, כתב חמש סונטות לצ'לו , שהמפורסמת ביותר היא סונטה מס' 3 בלה מז'ור, והקונצ'רטו המשולש שלו (לפסנתר, כינור צ'לו ולתזמורת) כולל תפקיד וירטואוזי לצ'לו (לעומת הפסנתר, שתפקידו קל באופן יחסי, ולכינור, שתפקידו קשה, אך לא ברמה של הצ'לו).