סטן קנטון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סטן קנטון בתמונה מ-1973

סטנלי ניוקומב קנטון (Stanley Newcomb Kenton; ‏ 15 בדצמבר 1911 - 25 באוגוסט 1979), מוזיקאי ג'אז, פסנתרן ומוביל תזמורות ביג בנד.

קנטון ניצח על אחת מהתזמורות הפופולריות והמוערכות ביותר בשנות הארבעים ומיצב את המוזיקה שלו כג'אז להאזנה באולם קונצרטים ולא כתזמורת קלה של מועדוני ריקודים, כרוב תזמורות הג'אז של התקופה. הוא היה מתנגד תקיף לשינויים שהכניסה מהפכת הבי בופ לג'אז בסוף עשור זה (בהם דגש על יצירתיות, ביטוי אישי ווירטואוזיות של הנגן הבודד, אלתור חופשי ושימוש במקצבים שונים). התבטאויותיו כנגד מחוללי הבי בופ ונגניו היו בוטות והתפרשו לא אחת כגזענות, טענה מופרכת כיוון שקנטון העסיק מוזיקאים אפרו-אמריקאים רבים והיה ידיד קרוב של עמיתיו, מובילי התזמורות האפרו-אמריקאים, דיוק אלינגטון וקאונט בייסי.

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קנטון נולד בויצ'יטה, קנזס וגדל והתחנך בקולורדו וקליפורניה. הוא ניגן פסנתר מילדותו והשתתף במספר תזמורות ריקודים עד שיצר את תזמורתו הראשונה ב-1941. התזמורת נקראה על שם להיטה Artistry in Rhythm, הזתמורת הופיעה באולמות ריקודים, לאחר הצלחה ראשונית התפרקה.

ב-1943 גיבש סביבו הרכב נוסף שכלל, בין היתר את סטן גץ וארט פפר בסקסופונים ואת הזמרת אניטה או'דיי. קנטון הוחתם בחברת התקליטים "קפיטול רקורדס". מ-1944 כיוון קנטון את תזמורתו להפוך לתזמורת קונצרטים ולא לתפקד כתזמורת אולמות-ריקודים, צעד חשוב ומהפכני בג'אז של שנות הארבעים המוקדמות. הוא לקח לצידו את פיט רוגולו כמעבד מוזיקלי על מנת שיצור עיבודים מתאימים. ההחלטה המוצלחת של קנטון תרמה ליציבות הביג בנד, בשעה שרוב תזמורות הריקודים שניגנו ג'אז בסגנון הישן החלו להתפרק לקראת סוף אותו עשור, עקב שינויי הטעם במוזיקה לריקודים. קנטון יצר צליל מובחן וייחודי, שהושפע מתזמור קלאסי של מלחינים כגון מוריס ראוול וריכרד שטראוס, אשר נקרא "ג'אז פרוגרסיבי" וקנה לו אוהדים רבים. הקלטה מייצגת של אותה תקופה היא ההקלטת שיר הנושא של הסרט לאורה (Laura) שהפך על ידי הקלטה זו לסטנדרט. בשנת 1944 השתתף עם אניטה או'דיי בסרט Artistry in Rhythm‏‏ ‏[1] וב-1947 צולמה להקתו לסרט ‏‏‏[2]Let's Make Rhythm. במהלך שנות הארבעים זכו התזמורת ונגניה לייצוג קבוע במשאלי המבקרים והקוראים של המגזין דאון ביט.

שנת 1950 מסמלת שינוי בהרכב התזמורת. קנטון בנה הרכב בעל 39 נגנים עם 16 כלי קשת, חטיבת כלי נשיפה מעץ, שתי קרנות יער וחטיבת קצב. לצליל ה"מלא" של התזמורת העניק המפיק פיל ספקטור, שנים רבות לאחר מכן, את הכינוי "קיר סאונד" (The Wall of Sound). הלהקה התקיימה רק עד 1951 וביצעה שני סיבובי הופעות לפני שהתפרקה עקב חוסר אפשרות כלכלית להחזיק תזמורת כה גדולה, וקנטון חזר למבנה של 19 נגנים.

בהרכב הסווינג של שנות החמישים ניגנו בתזמורת שמות שיהפכו לכוכבים בתחום הג'אז והבי בופ שהחל להתפתח כגון ג'רי מאליגן, לי קוניץ, זוט סימס, מל לואיס ורבים אחרים. בשנת 1954 נבחר קנטון על ידי קוראי דאון ביט להכלל בהיכל התהילה של הג'אז. הדבר סימן מחד הערכה לפועלו אך מאידך סימן אותו כמי ש"זמנו עבר".

בשנת 1956 זכו בסקר המבקרים של דאון ביט אך ורק נגנים אפרו-אמריקאים, רובם נגני בי בופ. קנטון, ששהה עם תזמורתו בקנדה שיגר מברק ובו הטענה, שהתפרשה כגזענית שהנגנים החדשים "מגעילים" אותו ושנגני ג'אז לבנים הם בבחינת "מיעוט חדש". המבקר לאונרד פד'ר פרסם את דבריו של קנטון, תקף אותם וטען שדבריו של קנטון הם תלונות בשל אי זכייה. קנטון הוקע כגזעני, למרות שמספר הנגנים השחורים בתזמורתו לא היה נמוך יותר מבכל תזמורת אחרת באותה עת. הוא זכה לתמיכה מעמיתו של פד'ר, נאט הנטוף שכתב שקנטון חף מכל דעה קדומה. פד'ר התנצל לבסוף במכתב פומבי ב-1960‏‏‏[3], עם זאת אבק הגזענות דבק בקנטון לאורך שנים רבות.

בשנים 1962 ו-1963 זכו שני אלבומים של תזמורתו מאותה תקופה בפרס גראמי עבור Adventures in Jazz ו-West Side Story. אולם החל מאותה תקופה התקשה קנטון לגייס נגנים מוכשרים. סולנים מוכשרים העדיפו את הבי-בופ והמשכיו ולא נטו להשתתף בתזמורת גדולה. לכן איכלס קנטון את שורות התזמורת בצעירים, על חשבון הרמה האמנותית והמקוריות. באותן שנים הלחין מוזיקה לטלוויזיה, לסדרה "Mister Roberts" ולתוכניות שונות אחרות.

בשנות השבעים פעל בעיקר כמחנך ויצר כלים ליצירה והדרכה של תזמורות ביג בנד של בתי ספר ומכללות.

ב-17 באוגוסט 1979 קיבל התקף שבץ, ממנו נפטר כעבור מספר ימים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏"Artistry in Rhythm‏‏", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  2. ^ ‏"Let's Make Rhythm", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
  3. ^ מתוך הביוגרפיה באתר All about Jazz