קדנצה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

למונח קדנצה (איטלקית: cadenza) במוזיקה שני פירושים:

• מהלך הרמוני החותם משפט מוזיקלי, חטיבה מוזיקלית, פרק, או יצירה שלמה. ישנם מספר סוגים של קדנצות מקובלות, אשר מושתתות על מהלכים הרמוניים מובהקים:
  • קדנצה אותנטית: מהלך הרמוני מדרגה V לדרגה I (דומיננטה -> טוניקה). קדנצה זו מתחלקת לשני סוגים: קדנצה אותנטית מושלמת, בה שני האקורדים מובאים במצב יסודי, כלומר, תו היסוד שלהם נמצא בקו הבס, וכמו כן בדרגה הראשונה חייב צליל היסוד להופיע אף בקו הסופרן, וקדנצה אותנטית בלתי מושלמת, בה האקורדים מובאים באחד ההיפוכים.
  • חצי קדנצה: כל קדנצה המסתיימת על הדרגה ה-V, בין אם קודמת לה הדרגה השנייה, הרביעית, או הראשונה.
  • קדנצה פְּלָגאלית: מהלך הרמוני מדרגה VI לדרגה I (סובדומיננטה -> טוניקה). מכונה גם "קדנצת אמן".
  • קדנצה מדומה (cadenza d'inganno) נקראת גם סיום מדומה, קדנצה בסופו של משפט מוזיקלי, אשר עוברת לרוב מהדרגה ה-5 בסולם שבו כתובה היצירה המשמשת כדומיננטה לדרגה ה-6 בסולם, במקום לדרגה הראשונה המשמשת כטוניקה. הקדנצה המדומה מאופיינת כמתח מוזיקלי שלא נפתר למקום ה"טבעי", שהוא בעצם הטוניקה של הסולם, ועל כן שמה. לאחר הקדנצה המדומה לרוב תבוא קדנצה רגילה שתוביל בחזרה לדרגה הראשונה, ול"נחת" בהרמוניה.
  • קדנצה פיקארדית: מכונה לעיתים "פיקרדיאנית". בתקופת הבארוק נפוצה האפשרות לסיים יצירה או פרק הכתובים בסולם מינורי, באקורד עם טרצה גדולה, כלומר באקורד מז'ורי.

• קדנצה - קטע סולו בקונצ'רטו בו ניתנת לסולן (או לסולנים) הזדמנות להפגין לראווה את יכולותיו הטכניות והווירטואוזיות. קטע סולו זה החל להיות נפוץ החל מהתקופת הרוקוקו (אף שהיה קיים לעיתים גם בבארוק, למשל בקונצ'רטו הברנדנבורגי החמישי מאת י. ס. באך). בקונצ'רטי הכתובים על פי המסורת הצורנית של התקופה הקלאסית, מופיעה הקדנצה לאחר מהלך הרמוני ברור המסתיים באקורד של דרגה I במצב קווארט-סקסט.
  קדנצה מסוג זה, היינו קטע הבא להפגין את יכולותיו הטכניות של הסולן, יכולה להופיע גם במוזיקת סולו קולית, בעיקר באופרה של המאה ה-18.
  • לפי המסורת הקלאסית, מיקום הקדנצה הוא בסופי הפרקים הראשון והשני של הקונצ'רטו (בסיום חטיבת הרפריזה אצל הסולן), ולעיתים מופיעה קדנצה גם בפרק השלישי במיקום לא קבוע, ואף יותר מקדנצה אחת, דבר שהיה נפוץ בעיקר בקונצ'רטו קלאסי. הקדנצה הייתה קטע שבו הטמפו הוא חופשי, והיא כתובה ללא משקל מסוים (כלומר ללא קוי תיבה). במקרים מסוימים כתב המלחין את הקדנצה בעצמו, אך הקדנצות יכולות להיות המצאה של הסולן, או של מלחינים ונגנים אחרים שכתבו קדנצה לפרק זה. בתקופה הקלאסית, בה האילתור היה עדיין נפוץ, היה נהוג גם לאלתר את הקדנצה על המקום, בהסתמך על המוטיבים והנושאים בפרק. בסיום הקדנצה הקלאסית הטיפוסית תופיע קדנצה (הרמונית) לביסוס הטוניקה, ובד”כ יופיע קישוט בדמות טריל שלאחריו נכנסת שוב התזמורת ומנגנת את המשך הפרק.
  • בתקופה הרומנטית ישנן בבירור פחות אפשרויות להכנסת קדנצה בקונצ'רטו. שינוי נוסף קרה במיקומה של הקדנצה: מיקומה בפרק היה נתון לשינוי, ולרוב היא הופיעה בסוף חטיבת הפיתוח. כמו כן, החל מהתקופה הרומנטית, הקדנצה הפכה להיות חלק מובנה מן הפרק, ושאותה כתב המלחין. במוזיקה מאוחרת יותר, נוספה האפשרות שהסולן לא ינגן לגמרי לבד, אלא יתווסף לו ליווי בדמות של נקודת עוגב, וכך התאפשרה לו נגינה חופשית ללא הצמדות לטמפו.
  • בתחום הקומפוזיציה, החלו מלחינים לכתוב קדנצות לקונצ'רטי מן התקופה הקלאסית. למשל, בטהובן כתב כמה קדנצות לקונצ'רטי לפסנתר של מוצרט, המלחין קרל ריינקה כתב קדנצה לקונצ'רטו לחליל ונבל מאת מוצרט. כנרים, חלילנים, פסנתרנים, ונגנים בכלים שונים כתבו קדנצות לכלים שלהם, לרוב לקונצ'רטי של מוצרט ושל היידן.