גוסטב מאהלר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גוסטב מאהלר
Gustav Mahler 1909.jpg
נולד 7 ביולי 1860

קאלישט, בוהמיה

נפטר 18 במאי 1911 (בגיל 50)

וינה

תקופה/זרם פוסט-רומנטיקה
מספר יצירות ידוע 9 סימפוניות
חתימה כיתוב
צילום מאהלר כילד

גוסטב מאהלר (Gustav Mahler, הגייה: מָאלֶר;‏ 7 ביולי 1860 קאלישט, בוהמיה - 18 במאי 1911, וינה), מנצח ומלחין יהודי אוסטרי של זרם הפוסט-רומנטיקה, זרם חשוב בתקופת המעבר מהרומנטיקה המאוחרת למוזיקה המודרנית. את מקומו כמלחין קנה בעיקר בזכות תשע הסימפוניות שכתב, הנחשבות מהעמוקות, המורכבות והעשירות בז'אנר, ובזכות הלחנת "השיר על הארץ", מחזור שירים המבוסס על שירי משוררים סינים.

רקע משפחתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורשיה של משפחת מאהלר במזרח בוהמיה. המשפחה השתייכה למיעוט יהודי דובר גרמנית באזור בוהמיה. זהו הרקע להבנת תחושתו התמידית של מאהלר כי הוא שרוי בגלות "תמיד פולש, לעולם לא רצוי". אביו של המלחין, הצליח למרות היותו בנו של רוכל לטפס בסולם החברתי לדרגת הבורגנות הזעירה. האב נשא לאישה את בתו של יצרן סבון מקומי ולזוג נולדו 14 ילדים. גוסטב מאהלר היה השני מבין הילדים אך למעשה הוא ירש את הבכורה מאחיו שנפטר בהיותו תינוק.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת חייו הראשונה עברו הוריו לעיר איגלאו (Iglau) שבמורביה, שם עברה עליו ילדותו ושם למד בגימנסיה המקומית. משפחתו השתייכה לקהילה היהודית. כשרונו המוזיקלי התגלה בגיל מוקדם וזכה לטיפוח. לאחר הכשרה מוזיקלית בקונסרבטוריון ובאוניברסיטה של וינה, בין השאר אצל אנטון ברוקנר, פתח מאהלר בקריירת ניצוח. לאחר שניצח על תזמורות חשובות בערים רבות, ביניהן קאסל, פראג, לייפציג, בודפשט והמבורג, מונה לבסוף, בשנת 1897, לתפקיד המשפיע והיוקרתי של ניהול האופרה המלכותית של וינה. בשנה זו, מעט לפני קבלת המשרה בווינה, נטבל מאהלר לדת הקתולית, כדי להתגבר על מכשול אפשרי שהציבה יהדותו לקבלת המשרה הנחשקת. בין השנים 1898 ו-1901 ניצח בנוסף על הקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית של וינה.

בשנים 1887 עד 1891 עבד כמנצח בבית האופרה של בודפשט.

בשנת 1902 נישא לאלמה שינדלר. מנישואים אלו נולדו לזוג שתי בנות. שלושה אסונות שניחתו עליו בקיץ 1907 הביאו לקץ פרץ היצירה הנלהב של השנים הקודמות. אשתו, אלמה, ראתה בשלוש מכות הפטיש שבסימפוניה השישית את מבשרות השילוש הזה. מות בתו הבכורה באסכרה, מחלת הלב שאיימה על חייו, והאילוץ לפרוש ממשרתו בווינה בגלל רדיפה ריאקציונית ואנטישמית שהתנהלה נגדו בעיתונות, התישו את כוחו וגרמו לניכור בינו לבין אשתו. בארבע שנות חייו האחרונות ניצח על המטרופוליטן אופרה[1] ועל התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק[2] במשך החורף, ומדי קיץ חזר אל הרי הדולומיטים כדי להמשיך בכתיבת שלוש יצירותיו הגדולות האחרונות, השיר על הארץ, הסימפוניה התשיעית והסימפוניה העשירית, שאותה לא זכה לסיים.

בשנת 1911 חלה מאוד בגלל זיהום ושב לווינה, שבה מת באותה שנה מהרעלת דם‏[3].

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוניטין של מאהלר כאחד המנצחים הבולטים של תקופתו יצאו לו עוד בימי חייו. תקופתו באופרה המלכותית של וינה הייתה לאחד משיאיו של בית אופרה זה. בזכות חזרות אינטנסיביות העלה את ביצועיהן של התזמורת והמקהלה והתיך אותן לכדי קונצפט דרמטי כולל, שלשם הגשמתו נעשו חידושים גם בבימוי ובתפאורה. הפרשנות המוזיקלית שלו מתבלטת, בהשוואה למקובל בתקופתו, בנאמנות רבה ליצירה. עם זאת, לא היסס להכניס שינויים בפרטיטורות כאשר אלה שירתו את האפקט שביקש ליצור. מאהלר היווה גם דמות מופת לדור צעיר יותר של מנצחים (בהם ברונו ולטר ואוטו קלמפרר).

מהלר, שירים על מות ילדים 01

מנגד, הייתה חשיבותו של מאהלר המלחין נתונה במחלוקת גם הרבה אחרי מותו. אף שקיבץ סביבו במהרה חוג מעריצים נלהב, נתקלו יצירותיו בחוסר עניין, חוסר הבנה ודחייה בקרב קהל חובבי המוזיקה. רק בשנות השישים של המאה ה-20 זכה להערכה מחודשת ולהתגברות העניין ביצירתו. בשינוי זה היה למנצח ליאונרד ברנשטיין תפקיד חשוב, והוא שגם הקליט את הקלטת הסטריאו הראשונה של כל הסימפוניות של מאהלר.

כיום מנוגנת המוזיקה של מאהלר באולמות הקונצרטים לעתים תכופות, ומיטב המבצעים הקליטו מיצירותיו. מאהלר עצמו נחשב לדמות-אמן אופיינית של תקופת מפנה המאה (ה-Fin de Siècle). מאהלר, שהקדיש את רוב מרצו לניצוח, הלחין את יצירותיו בדרך כלל בחופשות הקיץ, אותן בילה באלפים האוסטריים. מכאן שהיקף יצירתו צר למדי, ומכיל רק סוגים מעטים של יצירות. החשובות בהן הן סימפוניות ושירים (Lieder).

השירים של מאהלר נוקבים ונוגעים ללב בכל נושא בו מטפלים - אם באהבה נכזבת (כמו במחזור "שירי שוליה נודד"), אם במוות (כמו בשירים על מות ילדים) וכיוצא בזה. שיריו שואבים רבות מן השיר העממי (התרבות האוסטרו-הונגרית, התרבות המוראבית, התרבות היהודית) כמו למשל ב"קרן הפלא של הנער" - שירים שמלותיהם לקוחות מתוך אסופת שירים גרמנים עתיקים. ראויים לציון במיוחד השיר "Ich bin der Welt abhanden gekommen" מתוך "שירי ריקרט" והשיר "Der Abschied" מתוך "השיר על הארץ" שבהם נפרד מהחיים בתהליך של כאב הבדידות, צער העולם והשלמה.

הסימפוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיקה של מאהלר לא הייתה מוזיקה אבסולוטית. הוא השתמש בה כדי לבטא את יחסו לטבע‏[4], את רעיונותיו על החיים והמוות, על רוח האדם, תקוותיו ואכזבותיו. לחלק מפרקי הסימפוניות שלו העניק שמות מפורשים וגם לאחרים שיווה אופי שמעבר למוזיקלי הצרוף. אופיין התוכניתי של הסימפוניות בא לביטוי גם בשימוש בקולות סולנים, מקהלות מעורבות ומקהלות ילדים, לטקסטים שביטאו את רעיונותיו החוץ-מוזיקליים.

בסימפוניה הראשונה שלו (בודפשט 1889)‏[5], המכונה טיטאן, הלעיג על נושאים שונים והקהל לא ידע איך לקבל את גישתו זו. הוא עשה שימוש בשיר הילדים "אחינו יעקב" כביקורת חריפה לאדישות שגילה הציבור לתמותת תינוקות. לואיג'י דאלאפיקולה סבר, שפרק זה בסימפוניה של מאהלר נתן לאלבן ברג השראה לטכניקת הקולאז' שלו ולקורט וייל לשימוש בניבול פה ביצירותיו הוא. בקטע קצר זה ניבא מאהלר את התפתחות הזרמים העיקריים במוזיקה של המאה ה-20

קטע מגיליון התווים של הסימפוניה השנייה, 1895

בסימפוניה השנייה, התחייה (ברלין 1895), פנה מאהלר לעסוק בשאלת החיים שלאחר המוות. מאהלר האמין בגאולת האנושות, שלא תהיה תלויה בדת או באמונה. הוא הגדיל את הממד המרחבי של המוזיקה שלו בכך שהציב קבוצות כלים מאחורי הקלעים, במקומות מרוחקים מן התזמורת שעל הבימה.

הסימפוניה השלישית ברה מינור (נכתבה בין 1895 ל-1896 ובוצעה לראשונה ב-9 ביוני 1902), היא הסימפוניה הארוכה ביותר שמאהלר כתב, ובכלל, זוהי היצירה הארוכה ביותר שכתב אי פעם. משך נגינתה נע בין 90 ל-100 דקות, ואף יותר.

שלוש הסימפוניות הראשונות של מהלר חורגות מהממדים שהיו מקובלים עד אז לצורה זו, הן באורכן ובמספר פרקיהן והן בהרכב הכלים.

הסימפוניה הרביעית (מינכן, 1901) הייתה רגילה במידותיה, בת ארבעה פרקים לאורך פחות משעה, אך פעמוני המזחלות שבראשיתה וכינור הצוענים המזייף במתכוון, ששיווה לסקרצו אופי של מחול מוות, הדהימו את קהל המאזינים. בפרק האיטי שבהמשך באו לביטוי תום ילדותי ואמונה בקיום גן העדן בקול סופרן זך וצלול.

בסימפוניה החמישית (קלן, 1904) מבצבצת, מתחת לחזית אופטימית, ראשיתה של טרגדיה. נושא הגורל בסימפוניה החמישית של בטהובן מופיע מעוות במרש האבל, המתפתח בהמשכו לשעטת צבאות על פני יבשת מוכת קרבות במאבק איתנים, בבחינת נבואה מקדימה למלחמת העולם. הפרק הרביעי, ה"אדאג'טו", הוא מן המוכרים ביותר במוזיקה של מאהלר, קטע חרישי ומופנם לנבל וכלי מיתר, מבוסס על שיר שכתב באותה תקופה למילים "אבוד אני לעולם" "Ich bin der Welt abhanden gekommen". אובדן ואהבה היו קשורים תמיד בעיני מאהלר, קשר שבא לביטוי ביצירתו "שירים על מות ילדים" (וינה, 1905).

גם בסימפוניה השישית, (אסן, 1906) "הטראגית", נרמזת סכנת המלחמה המשמשת ובאה. פרק הסיום שלה הוא הפסימי ביותר בספרות הסימפונית, אף כי נכתב דווקא כשמאהלר היה שרוי באושר הרב ביותר שידע מעודו, לאחר נישואיו לאלמה.

בסימפוניה השביעית (פראג, 1910) משולבות, לראשונה בתזמורת קונצרטים, מנדולינה וגיטרה. לאחר מאהלר החלו גם מלחינים חדשניים כמו שנברג ובולז לעשות שימוש בכלים אלה.

הפרמיירה של הסימפוניה השמינית של מאהלר
"כורוס מיסטיקוס" מן הפרק השני של הסימפוניה השמינית

בסימפוניה השמינית, "סימפוניית האלף", ניסה מאהלר לשלב יחדיו מזמור לחג השבועות הנוצרי, Veni Creator Spiritus ואת תמונת הסיום של "פאוסט" מאת גתה, ולשם כך עשה שימוש בהרכב קולוסאלי של שמונה זמרים, שלוש מקהלות מעורבות ותזמורת ענק. ההרכב העצום היה מעבר ליכולת השליטה של כל מנצח שהוא, אך הרעיונות שהובעו בפרטיטורה השפיעו על מלחינים כמו פפיצנר באופרה "פלסטרינה" ובריטן ב"פיטר גריימס".

השיר על הארץ (מינכן, 1911) מבוסס של שירים סיניים מן המאה השמינית. ששת פרקי היצירה נעים בין רגשנות להילולה פראית עד לסיום המרגיע. מאהלר ביטא בשיחה עם ברונו ולטר את חששו, כי המוזיקה תהיה קשה מדי לשמיעה ואולי אף תדחף אנשים לאבד עצמם לדעת.

הסימפוניה התשיעית (וינה 1912) מתנודדת בין השלמה עם הגורל לבין התקוממות נגדו. יש בה טירוף ואיפוק, הומור ואימה, חיבה ולגלוג. לתחושות הפלצות המאיימות באה הרווחה באדג'ו הנשגב, שאלבן ברג הגדיר כ"מוזיקה שלא מן העולם הזה". ליאונרד ברנשטיין חיוה את דעתו, כי "המאה שלנו היא מאה של מוות ומאהלר הוא נביאה המוזיקלי".

שתי היצירות האלה לא הגיעו לכלל ביצוע בחיי מאהלר, שמת בגיל 50 מזיהום עקב מצב לבו. הסימפוניה העשירית, שלא הספיק לסיים, נמסרה רק ב-1960 לידי המלומד הבריטי דריק קוק. גרסתו התקבלה לבסוף כתבנית מוקפאת של מחשבותיו האחרונות של מאהלר – חוויה מרשימה יותר ומשמעותית יותר, מבחינה מוזיקלית, מגרסת ההשלמה של זיסמאייר לרקוויאם של מוצרט, שהסתמכה במידה רבה על אותו חלק של הרקוויאם, שמוצרט הספיק להשלים.

יש הרואים בפיתוח הטונאלי של האדג'ו כוונה להינתק מן הטונאליות ותחזית לניסויים של שנברג, אבל אין לכך ביטוי בהמשך הסימפוניה, הממזגת ייסורים, השלמה והישג מוזיקלי מופתי.

הסימפוניה, כפי שאמר מאהלר לסיבליוס, "כמוה כעולם: היא חייבת לחבוק הכול". כתיבתו נועדה, לדבריו הוא, לא לתקופתו אלא לדורות הבאים, והוא אכן הקנה לסימפוניה אופקים רחבים מכל מה שידעה עד אז, מבחינת ההיקף, מספר הפרקים, ההרכב הכלי ותחומי הנושאים. לאחר תקופת אלמוניות יחסית בכל הנוגע לקהל הרחב, ולאחר האיסור שהטילו הנאצים על השמעת המוזיקה שלו, הגיעה שעתו בחגיגות המאה להולדתו. מחזור הסימפוניות שלו הוקלט בניצוח ליאונרד ברנשטיין ורפאל קובליק וברפרטואר הסימפוני של אולמות הקונצרטים היה למלחין הסימפוניות המקובל ביותר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אנציקלופדיה למוזיקה של המאה העשרים / נורמן לברכט

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נורמן לברכט, אנציקלופדיה למוזיקה של המאה העשרים, תרגום שלומית קדם, הוצאת לדורי.
  • מילטון קרוס ודייויד אבן, אנציקלופדיה של גדולי המוזיקה ויצירותיהם, הוצאת לדורי, תרגום א. שן-ארי.
  • סטוארט פדר, גוסטב מאהלר: חיים במשבר, תרגם: יאיר לוי. הוצאת רסלינג, 2009.
  • מייקל קנדי, מהלר, תרגם: עפר שלח, הוצאת כתר, 1986.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גוסטב מאהלר במטרופוליטן, בניו יורק טיימס, 20 בפברואר 1909 (באנגלית)
  2. ^ גוסטב מאהלר מנצח, בניו יורק טיימס, 30 בנובמבר 1908 (באנגלית)
  3. ^ מותו של גוסטב מאהלר בווינה, בניו יורק טיימס, 19 במאי 1911 (באנגלית)
  4. ^ אליהו ענבל, תנ"ך של רגשות אנושיים, באופוס - המגזין למוזיקה קלאסית
  5. ^ הסימפוניה הראשונה של מאהלר, באתר מרכז קנדי (באנגלית)