תפילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דוד המלך מתפלל, ציור מהמאה ה-15 מאת Jean Fouquet
מאמין בדת השינטו מתפלל

תפילה היא פניה אל כוח על-טבעי (אל או אחר), שנעשית בדרך כלל בדרך של הבעת משאלה, או כתפילה סדירה במסגרת פולחן דתי, הבעת תודה או אף כשיח, שבו האדם שופך את ליבו בפני הישות העליונה. בין המטרות של התפילה ניתן למצוא בקשת הדרכה וסיוע, וידוי על מעשים ובקשת סליחה, וכן ביטוי רגשות והודיה כלפי מעלה. בעברית קיימים הביטויים "השתפכות הנפש" וכן "עבודה שבלב" כדי לבטא את מהות התפילה. מילות התפילה עשויות להיות בצורת מזמור, מנטרה, מילים מאגיות, ואף אמירות ספונטניות של המתפלל. ניתן לבצע את התפילה בקבוצה או באופן פרטי.

אטימולוגיה ומהות התפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעברית נגזרת המילה "תפילה" מהשורש פלל שמשמעותו לקוות ולייחל. כמו "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף: רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי, וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ." (בראשית מ"ח י"א). על פי המהר"ל מפראג, התפילה קשורה למחשבה, כמו "הביאו עצה עשו פלילה" וכמו שהדיינים נקראים פלילים, מפני שהם שופטים במחשבתם, "כי התפילה צריכה כוונה ומחשבה שיעשה השם יתברך חפצו ורצונו, ודבר זה נקרא תפילה, שרצונו ומחשבתו חפץ ומבקש"‏‏[1].

על פי האמונה הדתית, יש בכוחה של התפילה לשנות את מצבו וגורלו של האדם לטובה, כפי שהדבר נאמר בתפילת ראש השנה, "תשובה, תפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה". הוגי דעות ותאולוגים שונים ניסו לפתור את הפרדוקס של אפשרות שינוי הרצון האלוהי הנצחי בידי תפילת אדם.

הטענה הרווחת היא שאין שינוי ברצון האלוהים הנצחי ששואף להטיב, אלא שבעקבות פעולת התפילה, האדם משתנה נפשית, רצונו מתעלה ומתעצם, נשמתו מיטהרת, כך שהוא כבר איננו אותו האדם, שהיה לפני התפילה, ולכן או שהגזרה מתבטלת, או שנפתחים לפניו שערי תבונה לכלכל את צעדיו, או שהוא מקבל מוטיבציה והניע פנימיים, להגשים את בקשותיו ומשאלותיו. (הרב קוק)

בדומה לכך קיימת תפיסה לפיה תפילה אינה כלי לשינוי רצון אלוהי ולא משפיע עליו באופן ישיר. אלא אמצעי לחינוך עצמי העוזר למתפלל לרכוש תודעת תלות בבורא. כתוצאה חוזרת, אומנם, ייתכן שהשגחה אלוהית על הרוכש תודעה ראויה, תיגבר. ברור שכל אדם הנושא תפילה לישות עליונה, מקווה כי תפילתו תירצה. לתקווה זו יש שורשים מאגיים שהם, בסופו של דבר, עומדים בבסיס התפילה. ההלכה היהודית הייתה מודעת לכך ועל כן התלמוד (ברכות נה ע"א) מזהיר מפני "עיון תפילה" קרי, התעמקות בחלק המאגי של התפילה. גם הנצרות מזהירה מפני זאת - "כאשר אתם מתפללים, המנעו מלגבב מילים כגויים החושבים שברוב דיבורם ישמעו" (מתי ו 7).

צורת התפילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מניחים כי התפילה הייתה בתחילתה תגובה אישית של יחיד, על מצב אשר ממנו אינו מסוגל להחלץ בכוחות עצמו והוא זקוק לעזרה. אך היות שמצבים אלו (מגפות, מלחמות, אסונות טבע וכו') הם מצבים חוזרים בחיי רבים, הפוגעים לא רק בפרט אלא גם בקהילה אליה שייך, התפתח המנהג של תפילה קיבוצית. התפילה הקיבוצית, עקב נסיבות חוזרות, הפכה מתפילה חד פעמית לתפילה הנישאת לעתים מזומנות ותכופות מלווה בפעולות פולחניות אחרות כגון הקרבת קורבנות, ריקודים שירים ועוד. כך הפכה התפילה לריטואל השונה מהתפילה הספונטנית והמותנית בנסיבות של היחיד. בתפילה קבוצתית לתפילה יש כבר נוסח קבוע והיא הופכת לעבודת קודש (ליטורגיה).

ברוב התפילות המתפללים פונים אל הכוח העליון בגוף שני. זה יוצר קשר פרסונלי של קירבה בין המתפלל ומושא תפילתו. האינטימיות הזאת מביאה לכך שהתפילה נהפכת לשיח בין האדם לאל ובדתות המונותאיסטיות, בין מלך העולם לבניו (אהוביו, נבחריו).

לתפילה נקבעו זמנים קבועים, לרוב לפי תופעות טבע המשפיעות על סדר חיי האדם - תפילות בוקר, צהרים וערב, תפילות הקשורות בירח, עונות שנה ועוד. תפילות מיוחדות נקבעו לחגים. חוגים מסוימים בדתות השונות, בהם גברה הנטייה הדתית, הוסיפו לתפילות חובה אלו תפילות נוספות ובהדרגה יצרו תקנונים שחייבו גם את התפילות הנוספות האלו. כבר בתלמוד אנו מוצאים "ולואי יתפלל אדם והולך כל היום". בנצרות יש מסדרי נזירים המקדישים את רוב היממה לתפילות ומיסטיקים של דתות שונות השואפים להתעלות הנשמה והתאחדותה עם האל, גרסו חובה לתפילה ללא הפסקה.

כאמור, לתפילות יש, בדרך כלל, נוסח קבוע ומוסכם. מצד אחד יש גורמים אישיים, אידאולוגיים, היסטוריים ולאומיים המנסים לשנות נוסחי תפילות בהתאם לצרכיהם ולנסיבות אך מצד שני, יש לדתות תכונה בולטת ואיתנה מאוד של שמרנות החוסמת, בצורה כמעט מלאה, כל נסיון של שינוי. היות שהליטורגיה הפכה למסובכת וקבועה שכל סטייה ממנה אסורה, נוצר צורך במומחים לתפילה. מומחים אלו יודעים לשאת את התפילה בנוסח הנכון עם המנגינה הנכונה והתנועות המלוות הנכונות והם בדרך כלל ראשי משפחה, שליטים, כהנים, חזנים ואנשי דת שונים. אלו הופכים למתווכים בין העדה והאל וכאשר הם מתפללים, העדה כולה יוצאת לידי חובת תפילה. העדה משמשת כקהל, לעתים בשקט, לעתים בהצטרפות לחלקים מהתפילה ולעתים באמירות שונות כמו "אמן", "כן יהי רצון" וכו'.

נוסח התפילה הקבוע הביא גם לבעיות רציניות שהמאמין היה צריך להתמודד עמן. במקרים רבים התפילה הציבורית נאמרה בלשון לא נהירה לציבור - הקתולים התפללו בלטינית, עדות אורתודוקסיות ביוונית, הקופטים בקופטית ועוד. לעתים השפה היא אמנם שפת המתפללים אך הנוסחים הם ארכאיים, למשל עברית עתיקה מעורבת בארמית (וגם לא כל היהודים דוברי עברית). אי הבנת שפת התפילה הופך את מעשה התפילה לשינון בעל פה של מילים לא מובנות, לאיבוד הקשר האישי בין המתפלל לאל ולמעשה שגרתי ומכני. בנוסף לנוסח הקבוע, התפילות מתאפיינות גם בתנועות ותנוחות ייחודיות כגון פרישת כפיים, קידות, כריעות והשתחוויות. ביהדות נהוג לנענע את כל הגוף בתנועות המביעות התלהבות והתעלות. בדתות אחרות מתלוות לתפילה, מחולות ותנועות גוף סוערות (ראו שייקרים).

לתפילה נחוצים, לעתים, גם בגדים מיוחדים כמו בגדי הכהן בכנסייה או הטלית אצל היהודים, כיסוי או אי כיסוי ראש, טבילה או רחצת ידיים או רגליים, פניה לכוון מסוים בעת התפילה ועוד. בעקבות התפילות התפתח בכל דת ענף עשיר של ספרי תפילה כמו הסידור והמחזור ביהדות, סיפרי הליטורגיקה בנצרות, ספרי תפילות ומזמורים, ספרי פיוטים וספרי ברכות.

מלחינים רבים נמשכו אל התפילות וחיברו יצירות המבוססות על לחני התפילה העתיקים או הלחינו יצירות חדשות המשתמשות בתפילות כטקסט ליצירה או כקובעות את רוח היצירה. המוזיקה הזאת השפיעה בחזרה על התפילה ואנו יכולים לראות, החל מהמאה ה-16, בכנסיות הנוצריות, תפילות מלוות בכלי נגינה כמו עוגב ובמקהלות. לתפילות שייכות גם הברכות המתחלקות לשני סוגים: ברכות הנאמרות על ידי המאמין כתודה לאל על הטובה שהוא מרעיף עליו וברכות של הכהן או הכומר המברכים את העדה. בנצרות קיימת גם ברכה של עצמים דוממים כגון בתים, כלי עבודה וכו'.

התפילה בתרבויות האליליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התפילה כבר מופיעה בתרבויות אליליות. כך למשל בתרבות האוגריתית ניתן למצוא התייחסויות לתפילה כבר ממחצית האלף השני לפני הספירה. באגדת אקהת שופט הצדק דנאל מבורך בבן לאחר שהוא מתחנן ומתפלל על כך אל האל בעל ובאגדת כרת כרת מלך חובור שכל צאצאיו מתים בנסיבות שונות והוא נותר ערירי מקבל הדרכה מאת אל כיצד להחלץ מגורלו הקשה לאחר שהוא בוכה בשנתו. בדרך כלל תרבויות אלו פיתחו פנתיאון הירארכי של אלים אשר, לרוב, קיים בו אל עליון (שהוא לעתים גם בורא העולם). מאידך, התפילה בתרבויות אלו מכוונת, לרוב, אל אלים או רוחות נחותים יותר העוסקים בעניינים ספציפיים הקשורים עם העולם הזה, בתחום תופעות הטבע או חיי האדם. אליהם פונים בבקשות להורדת גשם, החלמה ממחלות ועוד. כבר אצל העמים האליליים הפרימיטיביים התפתחו נוסחי תפילה ופולחן קבועים. בהתחלה, תפילות פשוטות וקצרות ואלו צמחו, לבסוף, לליטורגיות ארוכות.

התפילה בדתות השונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתנ"ך אנחנו מוצאים אישים רבים שמתפללים בין על עצמם ובין על אחרים. לרוב התפילות נובעות מצרה וקריאה אל האל להתערב ולהושיע, וחלקן הן תפילות הודיה. אברהם מתפלל על אבימלך מלך גרר בהדרכת האל וגורם לריפויו[2], אליעזר עבד אברהם מבקש הדרכה בבחירת הזיווג ליצחק, יצחק מתפלל על בן‏‏[3]. יעקב אבינו מתפלל על הצלה מידי עשו שהולך לקראתו במערך צבאי‏‏[4], משה רבנו מתפלל על העם‏‏ מספר פעמים[5] וכן על מרים אחותו שנצטרעה‏[6] ועל אהרון אחיו שלא יענש על שיצר את עגל הזהב[7], מנוח אב שמשון שהתפלל לקבל הדרכה לגבי בנו[8], שמשון מתפלל שה' יחזיר לו את כוחו שיוכל לנקום בפלשתים‏‏[9], חנה‏‏ העקרה מתפללת על בן[10], שמואל מתפלל על העם[11], דוד המלך מתפלל במקרים רבים ומגוונים, שלמה המלך התפלל תפילת הודיה על ההצלחה בבניין בית המקדש[12], חזקיהו כדי שלא ימות ממחלתו[13], חזקיהו וישעיהו מתפללים להצלה בזמן מצור סנחריב על ירושלים‏‏[14], מנשה‏‏ שהתפלל לחזור למלכותו[15], ירמיהו שהתפלל בעד ירושלים[16], דניאל מתפלל על גאולת ישראל, שה' ישיב את חמתו מעל ירושלים ויאיר פניו אל מקדשו השמם‏[17]. עזרא מתפלל לתיקון מצבו הרוחני הירוד של העם[18], נחמיה כאשר שמע בשורות רעות על מצב ירושלים והוא התפלל לתקומתה‏‏[19] ואף יונה הנביא שמתפלל ממעי הדגה להצלתו האישית‏‏[20], איוב שמתפלל על רעיו לבל יוענשו‏‏[21], והנביא שמתפלל על ירבעם שיתרפא מהשיתוק שאחז בו[22].

נראה שהתפילות היו ספונטניות בהתאם למצב ולמעמד ולהלך רוחו של המתפלל. התפילות כוונו כנגד מטרות רבות, לעתים אישיות, לעתים כלפי הזולת, לעתים כלפי מטרות לאומיות ולעתים אף אוניברסליות כלליות. בתפילות המוזכרות בתנ"ך תכני התפילות לעתים סתומים, ולעתים הם מפורשים. נוסחי תפילות המפורשים, הקצרה שבהם היא תפילתו של משה "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (‏במדבר י"ב י"ג‏), אחריו תפילת חזקיהו: "אָנָּה ה', זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ, בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם, וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי"‏‏[23]. ואחריו תפילת שמשון: "אֲדֹנָי ה' זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים"‏‏[24]. נוסחי תפילות ארוכים יותר נמצאים בתפילתם של חנה, שלמה, נחמיה, חזקיהו על סנחריב, עזרא, דניאל, יונה ועוד. בתנ"ך התפילה גם מופיעה כ"צעקה", "תחינה", "קריאה", ו"עתירה"‏‏[25]. עוד נראה כי יש אנשים מסוימים שתפילתם בעלת השפעה חזקה, ועל כן אנשים אחרים מקבלים הדרכה משמים לפנות דווקא אליהם שיתפללו עבורם כמו במקרים של אברהם ואיוב‏‏[26]. בחלק מהתפילות מופיעה מילת מפתח "נא" שקשורה לבקשה ותחינה. כמו כן, בחלק מהתפילות אנו מוצאים בכי של המתפלל כמו אצל חנה, חזקיהו ועזרא, ובחלק אחר ישנה פריסת כפיים כלפי מעלה כמו אצל משה‏‏[27], שלמה ועזרא‏‏[28]. יתר על כן, בתפילת שלמה ניתן לראות כי הדבר נחשב למאפיין עיקרי של התפילה‏‏[29].

יהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תפילה (יהדות)
תפילה ב'כותל המערבי'

בזמן הקדום עיקר עבודת האל הייתה בקורבנות, והתפילות היו כנראה של יחידים באופן ספונטני. במשך הזמן התפילה התמסדה ונעשתה לריטואל ציבורי, שיש לו זמנים קבועים ונוסחים קבועים, הוקמו בתי תפילה מיוחדים לשם כך, ומונו אנשים שאחראים לניהול התפילה. המספר המינימלי של תפילות ביום ביהדות הוא שלוש. תפילת הבוקר שנקראת תפילת שחרית. וזמנה מעלות השחר ועד שליש היום. תפילת הצהריים שנקראת תפילת מנחה וזמנה מאחרי חצות היום ועד שקיעת השמש, ותפילת הערב שנקראת תפילת ערבית וזמנה מצאת הכוכבים ועד עלות השחר. בשבתות, בחגים ובראשי חודשים ישנה תפילה נוספת אחרי תפילת שחרית שנקראת תפילת מוסף, שבאה במקום קרבן מוסף שהיה מוקרב בבית המקדש בימים אלו. בכל התפילות, גרעין התפילה המרכזי שחוזרים עליו בגרסאות שונות, היא תפילת שמונה עשרה או בשמה האחר תפילת עמידה שנקראת על כך שחייבים לבצעה בעמידה.

מקום התפילה נקרא בית כנסת על שם ההתכנסות של האנשים בו, ונהוג שהוא מרוהט ויש בו ארון קודש, בימה ואף מעמד לחזן. יש בתי כנסת שיש בהם תמונות, ויש שמצמצמים בהם. בבתי כנסת בתקופה הרומית נמצאו רצפות פסיפס בסגנון הרומאי, עם גלגל המזלות ותיאורים של סיפורים תנ"כים. אף שישנה אפשרות לבצע תפילת יחיד, לתפילה בציבור יש מעמד מיוחד והיא רצויה ועדיפה על תפילת יחיד. ישנם גם חלקים חשובים בתפילות (כמו קדיש, קדושה וקריאה בתורה) שיחיד או קבוצה שפחותה מעשרה אינם יכולים לבצעם.

התפילות המקובלות ביהדות חוברו החל מתקופת התנאים ועיקרן סודר על ידי גאוני בבל. תפילות חוברו גם במועדים מאוחרים יותר. תפילה שחוברה במאה ה-20 היא תפילה לשלום המדינה. ניתן לפגוש בתלמוד ברכות ונסחי תפילות שאחר כך סודרו לכלל מערך אחד בסידור התפילה. ספר התפילות היהודי קרוי סידור, כנראה על שם סידור התפילות ועריכתן, ומרוכזות בו תפילות יום יומיות וברכות שונות, וספר התפילות של החגים קרוי מחזור, על שם המחזוריות השנתית, ומרוכזות בו תפילות של שלוש רגלים (פסח, שבועות וסוכות), וכן ראש השנה ויום הכיפורים. בהתחלה התפילות היו תחת השגחתו של שליח ציבור שהיה אחראי על מועד התפילות ותוכנן ולעתים אף חיבר אותן בהתאם לקהל ולנסיבות. במשך הזמן התפילות נעשו לקבועות נוסח וזמן ולשליחי ציבור נתמנו בעלי קול נאה ששרו את התפילות וכונו "חזנים". החזנים השמיעו את נוסח התפילה והמנגינה המסורתית אך בדורות האחרונים חלקם גם חיברו מנגינות משלהם לתפילות. בתפילות הקדומות, יחידים נהגו להניח תפילין ולהתעטף בטליתות בכל שעות היום. מאורח יותר מנהגים אלו הפכו חובה לכל המתפללים בזמן תפילת השחרית (פרט לשבתות בהן לא הניחו תפילין) ובעדות מסוימות מתעטפים בטלית גם בזמן תפילת ערבית. כאמור, לתפילות החובה היה נוסח קבוע ומחייב אך עם הזמן חלו שינויים קלים בין עדות שונות. בימינו נוהגים לחלק את התפילות לפי מנהג אשכנז הכולל את רוב יהודי אירופה ולפי מנהג ספרד הכולל את יהודי המזרח ויהודי תימן.

נצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנוחת ידיים המאפיינת את התפילה בנצרות

בנצרות מעשה הפולחן תופס מקום מרכזי מאוד. תאולוגים נוצרים הגדירו את האנושות כ"אדם הסוגד". ולכן מעשה הפולחן הוא הוא הליבה של היות האדם אנושי. לתפיסתם התשוקה לאל כתובה בליבם של בני האדם מפני שנוצרו על ידי האל ובשביל האל. אף שניתן להתפלל באופן ספונטני, בנצרות הקתולית ובנצרות האורתודוקסית קיימים טקסטים מקודשים ומושרשים שאותם מתפללים. והם מכוננים את הליטורגיה. תפילה פופולרית מאוד היא תפילת האדון. טקסטים אחרים לקוחים מספר תהילים. בכנסייה האנגליקנית בעיקר קיים ספר התפילות המשותף שהוא מעין מקבילה של הסידור היהודי. בנצרות מקובל להתפלל שבע פעמים ביממה בשעות המכונות "שעות קאנוניות".

כלל עתיק יומין בנצרות קבע בלטינית כי "Lex orandi, Lex credendi" כלומר חוק התפילה הוא חוק האמונה. כלומר שהאמונה צריכה להשתקף בתפילה ולכן כל זרם שינה את תפילותיו כדי שישקפו את אמונותיו.

מקום התפילה נקרא כנסייה. נהוג להסיר את הכובע בכניסה, בנצרות המערבית רובה של התפילה נעשית בישיבה. אך בכנסייה האורתודוקסית הרוסית הישיבה אסורה. הכנסיות הקתוליות והאורתודוקסיות מרוהטות בהידור ובפאר גדול, ויש הם גם תמונות וגם פסלים. הגברים והנשים יושבים במעורב. (אם כי בכנסיות מסוימות נהוגה הפרדה). נהוג שבתפילה משולבים זמירות, מוזיקה וכלי נגינה, בהם בולט בעיקר העוגב. בחלק מהכנסיות האורתודוקסיות הנגינה אסורה.

אסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צלאה
הצלאה (תפילה), אחת מחמשת עמודי האסלאם

הצלאה (בערבית: الصلاة - תפילה) היא אחד מחמשת עמודי האסלאם. באסלאם יש חמש תפילות ביום. התפילה אמנם מוזכרת בקוראן אך לא כמצוות יסוד (כמו יתר המצוות) אך נחשבת לעליונה במעלה וכמצווה יסודית אשר על כל מוסלמי וכל מתאסלם לקבל על עצמו. מקום התפילה נקרא מסגד. המסגד מרוהט בסגפנות גדולה ומלבד שטיחים אין בו ריהוט. הקירות חשופים ללא כל תמונות. ישנה הפרדה בין הנשים לגברים. על פי מצוות האסלאם יכול מוסלמי להתפלל גם בבתי תפילה של דתות אחרות (בית כנסת או כנסייה), אך במקרה כזה הוא מחויב להתפלל בנוסח המקום.

נהוג לחלוץ את הנעלים בכניסה, ובזמן התפילה נהוג לכרוע על הברכיים. חלק חשוב בתפילה הוא הסוג'וד - סגידה, ירידה לברכיים ונגיעת המצח ברצפה. סרוב הסגידה מוזכר בקוראן, אנשים אלו יקבלו את ענשם ביום הדין, כאשר ירצו לסגוד בעולם הבא, לא יוכלו, גבם יתפס וגופם יתאבן - על פי הפרשנים.

נצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנצרות מעשה הפולחן תופס מקום מרכזי מאוד. תאולוגים נוצרים הגדירו את האנושות כ"אדם הסוגד". ולכן מעשה הפולחן הוא הוא הליבה של היות האדם אנושי. לתפיסתם התשוקה לאל כתובה בליבם של בני האדם מפני שנוצרו על ידי האל ובשביל האל. אף שניתן להתפלל באופן ספונטני, בנצרות הקתולית ובנצרות האורתודוקסית קיימים טקסטים מקודשים ומושרשים שאותם מתפללים. והם מכוננים את הליטורגיה. תפילה פופולרית מאוד היא תפילת האדון. טקסטים אחרים לקוחים מספר תהילים. בכנסייה האנגליקנית בעיקר קיים ספר התפילות המשותף שהוא מעין מקבילה של הסידור היהודי. בנצרות מקובל להתפלל שבע פעמים ביממה בשעות המכונות "שעות קאנוניות".

כלל עתיק יומין בנצרות קבע בלטינית כי "Lex orandi, Lex credendi" כלומר חוק התפילה הוא חוק האמונה. כלומר שהאמונה צריכה להשתקף בתפילה ולכן כל זרם שינה את תפילותיו כדי שישקפו את אמונותיו.

מקום התפילה נקרא כנסייה. נהוג להסיר את הכובע בכניסה, בנצרות המערבית רובה של התפילה נעשית בישיבה. אך בכנסייה האורתודוקסית הרוסית הישיבה אסורה. הכנסיות הקתוליות והאורתודוקסיות מרוהטות בהידור ובפאר גדול, ויש הם גם תמונות וגם פסלים. הגברים והנשים יושבים במעורב. (אם כי בכנסיות מסוימות נהוגה הפרדה). נהוג שבתפילה משולבים זמירות, מוזיקה וכלי נגינה, בהם בולט בעיקר העוגב. בחלק מהכנסיות האורתודוקסיות הנגינה אסורה.

בהאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תפילה (בהאים)
מקדש הבהאא אוללה באל-באהג'ה שבעכו - הקיבלה בדת הבהאית

בדת הבהאית התפילה נחשבת לאחת המצוות המרכזיות בהן מצווים המאמינים. מטרות התפילה הן לקרב את המאמין אל האל ואל הבהאא אוללה, מייסד הדת, לשפר את התנהלותו של היחיד ולבקש הנחייה וסיוע שמימיים. הבהאא אוללה ומנהיגי התנועה הבאית שירשו אותו, כתבו אלפי תפילות לצד הנחיות בעניין, וחלק מהן נוסחו במסגרת מכתבים שכתבו מנהיגי התנועה אל המאמינים. רוב התפילות נכתבו בערבית ובפרסית ומיעוטן בטורקית, והן תורגמו למאות שפות. התפילות הבהאיות שונות זו מזו בסדרן ובצורתן, אך רובן נפתחות בתחינה שלאחריה שבחים לאל ולאחריהן בקשה להנחייה או לסיוע. בסופה של התפילה בדרך כלל מונה המתפלל את מעלותיו של האל.

תפילה בדאיזם המודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – דאיזם מודרני ותפילה


חלק מבני ההשקפה הפילוסופית הדאיסטית המודרנית, מתפללים לעתים תפילות שהן בדרך כלל מסוג תפילות הודיה. (Affirmative prayer)‏[30] כסוג של מדיטציה או אמצעי לזיכוך הנפש.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏מהר"ל, באר הגולה - הבאר הרביעי‏
  2. ^ ‏"וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ:" (ספר בראשית כ' י"ז)‏
  3. ^ ‏בראשית כ"ה כ"א‏
  4. ^ ‏בראשית ל"ב ט'-י"ב‏
  5. ^ ‏ במדבר יא ב'; במדבר כ"א ז'‏
  6. ^ ‏במדבר י"ב י"ג‏
  7. ^ ‏דברים ט' כ'‏
  8. ^ ‏ שופטים י"ג ח'‏
  9. ^ ‏שופטים ט"ז כ"ח‏
  10. ^ ‏אצל חנה מוזכר שהיא היא מתפללת שתי תפילות אחת תפילה בבכי ואחת תפילת הודיה של שמחה. שמואל א', א' י'; שמואל א', ב' א'‏
  11. ^ ‏שמואל א', ז' ה'‏
  12. ^ ‏מלכים א', פרק ח'‏
  13. ^ ‏מלכים ב', י"ט ט"ו; ישעיה ל"ח ב'‏
  14. ^ ‏דברי הימים ב', ל"ב כ'‏
  15. ^ ‏דברי הימים ב פרק לג י"ג‏
  16. ^ ‏ירמיה ל"ב ט"ז‏
  17. ^ ‏דניאל ט' כ'‏
  18. ^ עזרא, פרקים ט' י'‏
  19. ^ ‏נחמיה א' ד'‏
  20. ^ ‏יונה ב' ב'‏
  21. ^ ‏איוב מב ח'-י'‏
  22. ^ ‏ מלכים א', י"ג ו'‏
  23. ^ ‏ מלכים ב', כ' ג'‏
  24. ^ ‏שופטים ט"ז כ"ח‏
  25. ^ בראשית כ"ה כ"א, ‏שמות ח' ד'‏
  26. ^ ‏אצל אברהם קיים הנימוק שהוא נביא‏
  27. ^ ‏שמות ט' כ"ט‏
  28. ^ ‏עזרא ט' ה'‏
  29. ^ ‏"כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִּהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה: - מלכים א', ח' ל"ח‏
  30. ^ כגון תפילות להודיה על שכביכול לא נמנע מאדם הישג מסוים.