צורת יסוד
צורת יסוד הוא מונח בתורת הצורות ותורת ההגה (פונולוגיה) בבלשנות (נקרא גם מצג רקע, או ייצוג יסודי, ובאנגלית Underlying Representation או Underlying Form ובראשי תיבות UR או UF) היא הצורה המקורית המשוערת של מילה בטרם הוחלו עליה כללי הגייה כלשהם.[1] לעומת זאת ייצוג השטח (או ייצוג פני השטח, באנגלית surface representation) היא הצורה בה המילה אכן נהגית בפועל.
מקובל בבלשנות לסמן את צורת היסוד בתוך זוג של צמד לוכסנים //zug//, לעומת סימון הצורן הרגיל בתוך זוג של לוכסן יחיד /sug/.
לדוגמה בתורת ההגה של השפה העברית, המילה מתברר [mitbarer] מושמעת מדברר [midbarer]. אך הייצוג היסודי של שתי צורות ההגייה נחשבת באוזני השומע כצורת ההגייה של העיצור תּ - בהגיית //t// וכצורת ההגייה הצורנית של בניין התפעל ושורש בר"ר, כלומר מתברר /mitXaXeX/.
עם זאת אפשר לנתח צורה זו //midXaXeX// דווקא כצורה היסודית ואת [mitbarer] כמופע משני שלה, שיש להסבירו.[2]
הצורה עם העיצור הקולי מופיעה בבירור במקרים בהם השורש פותח בעיצור ז /z/', עיצור בעל קוליות קולנית (בסונוריות גבוהה), בהן יש אף שִׂיכּוּל אותיות, והצורה היסודית //mizdaXeX// היא גם הצורן הרגיל, למשל במילה מזדמן בבניין התפעל ושורש זמ"נ המושמע [mizdamen]. בהשמטת שיכּול האותיות [midzamen] ובסימון העיצור ז כאות שורשית, נמצא שצורת היסוד היא למעשה //midXaXeX//.
מקור הביטוי והשימוש בו[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבלשן הפיני (ממוצא גרמני-רוסי) פול קיפרסקי (באנגלית) במאמרו בשנת 1968 כללים של הבלשנות (Universals of Linguistics) קבע את המונח צורת יסוד, תוך טענה לפיה חוקרי הבלשנות נחלקים לשני מחנות:
- התומכים בגישת הבחירה - לפיה הצורנים (המורפמות) והמילים ניתנים כרשימת חלופות, המסומנת כל אחת להקשר הנכון שבו היא תשמש, ורק בסוף לאחר שכל האחרים לא נבחרו, נבחרת ברירת המחדל (מלשון חידלון, כלומר באין החלטה אחרת).
- התומכים בגישת ההחלפה - לפיה כל צורן וכל מילה מגיעה עם צורת יסוד - צורה מסוימת אחת יסודית ולצידה רשימת כללי הגייה . כללים אלו בודקים את התאמת צורת היסוד וממירים את צורת היסוד במה שמתאים לפי הכללים, וכך נוצר ייצוג השטח.
המושג עצמו שימש במחקרים רבים, אף שבסופו של דבר קיפרסקי תמך דווקא בגישה הראשונה, כלומר בגישת הבחירה, שאינה נסמכת על המושג "צורת יסוד".
הצפת הצורן המופק[עריכת קוד מקור | עריכה]
מאז מאמרו של קיפרסקי בשנת 1965, מרבים הבלשנים לדון בסיבות ובתנאים שבהם מופיע ו"צף" ייצוג השטח - המופע השונה מצורת היסוד. הדיון מתמקד במקרים בהם הייצוג היסודי דומה דווקא לצליל שהופק למעשה, ובכל זאת הצורן הנחשב מתאים לו, שונה מהייצוג היסודי (המופק גם הוא בתנאים מסוימים).
לדוגמה אם נניח שהסקנו בעקבות מחקר לגבי המילה האנגלית cats במשמעות חתולים, שהייצוג היסודי המשוער הוא כַּטז //katz// - אשר בסופו צרור עיצורים המסתיימים בצליל ז z, הרי שעל החוקרים להסביר את הופעת הפקת העיצור s בצורן המתאים למילה זו ברבים שהיא /kæts/ בהיגוי [s] דווקא ולא [z].
במקרה זה ניתן להסביר שהדובר היה אמור אמנם לסיים את המילה עם קוליות בעיצור z, אלא שנמנע מהשמעת הקוליות בעיצור האחרון בהשפעת חוסר הקוליות של העיצור הקודם לו t, בתהליך הידמות, וכך מתקבלת ההגיה קַץ [kæts] בצורן /kæts/ השונה מצורת היסוד.
"הצפת" הצורן האחר "כלפי מעלה" (בדוגמה שלנו, קטס במקום קטז) מוצגת בתרשימים ומוסברת כך:
- //kætz// -> *[kætz] (~[-voice]-(voice)) / [kæts] -> /kæts/
פירוש: הצורה היסודית היא עם z, אך מרגע שהדובר בא להפיק אותה השפיע העיצור t שאינו קולי, וכך גם בסיום המילה ברבים, ה-z הופך ל-s, ובעקבותיו גם המורפמה /kæts/ אשר עתה "צפה ועלתה" אינה מתאימה לצורת היסוד //kætz//.
